עב"מ בחוק ההגבלים העסקיים
רשות ההגבלים העסקיים מציעה להסמיך את הממונה על לקבוע את שיעור העמלה הצולבת בשוק כרטיסי האשראי. יש מקום לשקול זאת שוב
רשות ההגבלים העסקיים פרסמה לאחרונה תזכיר לתיקון חוק ההגבלים העסקיים, במסגרתו היא מציעה להסמיך את הממונה על הגבלים עסקיים לקבוע את שיעור העמלה הצולבת בשוק כרטיסי האשראי. המונח "עמלה צולבת" אולי אינו מוכר למרבית המשתמשים בכרטיסי אשראי, אך מדובר ברכיב בסיסי בעסקאות הנעשות בכרטיסים אלו, ומקובל לייחס לו משמעות רבה והשפעה של ממש על ציבור הלקוחות ועל התחרות בשוק.
כאשר מתבצעת עסקה בכרטיס אשראי בבית עסק מסוים, גובה החברה הסולקת את כרטיס האשראי עמלה מבית העסק. החברה הסולקת משלמת בעצמה עמלה לחברה שהנפיקה את כרטיס אשראי. עמלה זו מכונה "עמלה צולבת".
העמלה הצולבת משפיעה על גובה העמלה הנגבית מבית העסק, ולכן, בסופו של דבר, משפיעה גם על המחיר שבית העסק גובה מלקוחותיו. בהתאם, רשות ההגבלים העסקיים מייחסת לעמלה הצולבת חשיבות תחרותית וצרכנית רבה. היא טוענת, כי אם הממונה הוא שיקבע את שיעורה, הדבר עשוי להניב יתרונות שונים ומשמעותיים לתחרות ולציבור.
ואולם, המהלך אותו מובילה הרשות מעורר שורה של תהיות וקשיים משמעותיים, המעמידים אותו באור בעייתי ביותר:
תחילה, בהיבט הפורמלי. "שתילת" ההוראה בעניין העמלה הצולבת בתוך חוק ההגבלים העסקיים, תמוהה. חוק ההגבלים העסקיים הוא חוק העוסק כולו בסיטואציות תחרותיות כלליות ולא בשירותים ומוצרים ספציפיים. ההוראה המדוברת, אם תחוקק, תהא הוראה יוצאת דופן וחריגה ביותר, "נטע זר" של ממש, שאינו משתלב בשום צורה במארג הוראותיו של החוק. חוסר הקוהרנטיות המשפטית הוא כה בולט, עד שהוא כשלעצמו מעורר את השאלה, האם מדובר בדרך ההגיונית והנכונה להסדרת העניין, והאם הבחירה בממונה לצורך הטיפול בנושא, היא בחירה עניינית וראויה.
אילוסטרציה צילום: shutterstock
לקושי הפורמלי מצטרף גם קושי מהותי. קביעת מחיר של מוצר או שירות ספציפיים, דורשת מומחיות והיכרות עם השוק הספציפי בו היא מתבצעת. אלא שהממונה איננו רגולטור ענפי, ואיננו מתמחה בטיפול בשוק מסוים. הרשות אינה מסבירה מה מכשיר את הממונה כרגולטור תחרותי כללי, לקבוע מחירים בשוק ספציפי. היא גם איננה מספקת מענה לשאלה, מה נשתנה שוק כרטיסי האשראי מכל השווקים, שדווקא בו ראוי ליתן לממונה לקבוע את המחיר.
יתרה מזו, דווקא הממונה עצמו מציג בתזכיר טיעון משמעותי החותר תחת עמדתו שלו. כך, הממונה מבקש לקבוע שהביקורת השיפוטית על החלטותיו בנושא, תתקיים בבית משפט לעניינים מנהליים ולא בבית הדין להגבלים עסקיים, שם מבוקרות החלטותיו. הממונה מסביר כי הליך קביעת העמלה על ידו הוא הליך מנהלי של פיקוח על מחירים, ובהתאם, ערעור לבית הדין להגבלים עסקיים אינו ההליך המתאים, אלא עתירה מנהלית.
אולם, אם קביעת העמלה הצולבת איננה בעלת היבטים הגבל-עסקיים משמעותיים, ומשום כך, בית הדין להגבלים עסקיים איננו הערכאה המתאימה לביקורת ההחלטות בעניין, קשה להבין מדוע הממונה רואה בעצמו כגורם המתאים לקבלת ההחלטות בנושא. העובדה שמתבקשת ביקורת שיפוטית של ערכאה לא "הגבלית", מהווה עדות נוספת לזרותו של הנושא לחוק ההגבלים העסקיים.
המהלך שמובילה הרשות בתזכיר החוק, מעלה אפוא, תהיות קשות. קשה להשתחרר מן הרושם, כי ביסוד המהלך עומד רצונו הספציפי של הממונה הנוכחי (רצון לגיטימי כשלעצמו) להיות מעורב ופעיל בטיפול בשוק כרטיסי האשראי. אלא שחקיקה אינה אמצעי להגשמת רצונות ספציפיים של רגולטור כזה או אחר. ראוי אפוא, שהרשות תשקול מחדש את המהלך האמור.
