שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף 14.10.2014
מוסף 14.10.2014

סוכות בתחתית

מגורים במבנים ארעיים תחת כיפת השמים אינם עניין חגיגי עבור 70 מחוסרי הדיור שבמאהל ארלוזורוב בתל אביב, אבל גם את המעט הזה מאיימת עכשיו העירייה לקחת מהם, מיד אחרי החג. כתבת וצלם מוסף "כלכליסט" בילו יומיים במאהל, וחזרו עם געגוע עז לדירותיהם הצנועות ופחד גדול משבריריות הקיום

טלי שמיר 16:0817.10.14

אלכס רוסוב (36) לוקח את הגיטרה ושר: "יס"מ, מג"ב, שוטרים / מה אתה עושה פה? אותי הם שואלים / אפוף מתוך שינה / אני עונה לבריון / לא עשיתי שום דבר / אני רק רוצה לישון / אני רק רוצה לישון".

 

אנחנו יושבים בסוכה שלו, שותים תה, והוא מספר שאת השיר הזה, כמו את שאר השירים שלו, הוא כתב ושמר בראש. רק שהרבה מהם נמחקו לו מאז התאונה, אותה תאונה שהביאה אותו לפה. "הלכתי ברגל ופגע בי רכב", הוא מספר, "נפגעתי בגפיים העליונות והתחתונות. איבדתי כושר השתכרות. קודם לכן עבדתי בגבס, מקצוע שמאוד אהבתי. אחרי האשפוז גרתי אצל המשפחה, חברים. היתה הידרדרות, ולפני שנתיים הגעתי לרחוב. למזלי ידעתי שמחוסרי דיור יכולים לשים פה אוהל - אז באתי".

 

בלילה הראשון הוא ישן בשק שינה מהמילואים, אחר כך על מזרן, אז באוהל, ואז בנה סוכה - בלי קשר לחג, הוא אומר. "בסתיו יש גשמים אז אתה בונה סוכה. זה בא טבעי".

 

רוסוב הוא המארח שלנו פה ביומיים האחרונים. פה - כלומר במאהל מחוסרי הדיור שבגן וולובסקי קרני הממוקם בצומת הרחובות נמיר וארלוזורוב בתל אביב, מתחת לגורדי השחקים הנוצצים, לצד המכוניות והאוטובוסים שמסיעים אנשים אל עמל יומם ואל בתיהם העשויים בטון ולבנים.

 

מאהל ארלוזורוב מאהל ארלוזורוב צילום עמית שעל

 

הוא בחור גבוה ורזה עם זקן וקוקו, שמתברר כמארח למופת. בלילה הוא מכבד אותי ואת הצלם עמית שעל ביין ובכנפיים ותפוחי אדמה שהביאו חברים שלו שבאו לביקור. הסוכה שלו מקושטת בדגלי ישראל ("אני ציוני, אוהב את הצבא", הוא מעיד על עצמו), חמסה, ומראת כביש עגולה. יש לו גם טלוויזיה עם ממיר ודי.וי.די. "זה אולי נראה כמו פיקניק אבל זה לא", הוא מדגיש. "תבואי לפה לשבוע בחורף, בלי חשמל ובלי מים. היו תקופות שהיה פה אשכרה חושך מצרים, וחורף ובוץ וקור ורעב. היו רגעים שחשבתי שאני הולך למות. היו רגעים שרציתי".

 

רוסוב מכיר לנו את ה"שכונה" שלו בחלק הצפוני של הפארק, המכונה "מאהל נמיר", שבה גרים כעשרה אנשים. יש פה מטבח מצויד, מקלחת מאולתרת באוהל (שיכולה לשמש גם כשירותים בעת הצורך), מכונת כביסה, סלון עם טלוויזיה וספות מהוהות, אוהלים, סוכות, וכיפות גיאודזיות מוזנחות. את החשמל מקבלים בערב מהבוטקה של השומר באתר הבנייה הסמוך או מגנרטור שרוסוב קנה. מסביב מדשאות מצהיבות, אשפה וגרוטאות, ומגוון ריחות לא מאוד נעימים. על הגדר גרפיטי שאלכס ריסס: "הגבול האחרון לשפיות האנושית". הוא מציע לנו לישון באחת הכיפות הנטושות. אנחנו נכנסים ורואים מזרן שעליו פזורים חפצים אישיים. ריח של שתן עומד באוויר. "אני חושב שהכלבים התחילו לעשות פה פיפי", הוא מתנצל. אנחנו מסרבים בנימוס ואומרים שנישן באוהלים שהבאנו מהבית.

 

אלכסיי פלקסמן: "אף שקיבלתי סיוע בשכר דירה לא הצלחתי לשכור אחת כי אין לי חשבון בנק או צ'קים. תראי בטלפון שלי 5,000 שיחות. עד נתניה הגעתי" אלכסיי פלקסמן: "אף שקיבלתי סיוע בשכר דירה לא הצלחתי לשכור אחת כי אין לי חשבון בנק או צ'קים. תראי בטלפון שלי 5,000 שיחות. עד נתניה הגעתי" צילום עמית שעל

 

בחושך, באוהל, אני מרגישה את הפחדים מזדחלים. כל רעש מקפיץ אותי. כמעט כל מי שפגשתי פה דיבר איתי על אלימות שהולכת וגוברת לאחרונה במאהל. "כאשה, תהרגו אותי, אני לא ישנה פה לבד. יש פה נשים שישנות עם לום. אז אני מעדיפה לקחת תיק ולהסתובב בין חברים", אומרת לי רחל לוי דוידה (49), שאמנם קוראת למאהל הזה בית, אבל הפסיקה לישון פה בזמן האחרון, ומגיעה רק במהלך היום. שולה שושנה, בת הזוג לשעבר של אלכס, מספרת לי שבעבר חטפה פה מכות והגיעה לאשפוז עם שברים.

 

מים במאהל מים במאהל צילום עמית שעל

 

אבל זה לא רק זה. בתוך האוהל שבתוך הגן המוזר הזה עוטף אותי איזה איזה פחד אחר, עמוק יותר, מופשט - פחד מהמקום הזה ומכל מה שהוא מייצג: ההומלסיות, התלישות, הארעיות, השיגעון. פחד מהמקום הזה, שהוא תחתית החבית, הבטן הרכה של המצוקות הכלכליות שלנו, פאר הכישלון של השיטה, של המדינה.

 

לפני שהשינה משתלטת אני שוקעת בהזיות אירוטיות כמעט על הדירה הצנועה שלי, זו שאני חיה בה בשכירות, במרחק חמש דקות נסיעה מכאן. אני חושבת על הקירות הלבנים, המקלחת החמה, הדלת שאפשר לנעול ולפתוח מתי שרוצים. אני מפונקת, אני יודעת, אני הרי פה רק ללילה אחד. אני יכולה רק לנחש איך באמת מרגישים אלו שחיים פה כל השנה.

 

המלחמה נגד ה"פיצה"

 

הימים האחרונים היו סוערים במיוחד. לפני שבועיים הגיעו מהעירייה, סימנו קו בגיר, בנו גדר והודיעו שאחרי החגים יצומצם המאהל אל צדו המערבי, לשטח קטן שבצומת הרחובות נמיר ופרשת דרכים - משולש של 4.5 דונם בסמוך לכביש הראשי, שזכה בפי התושבים פה לכינוי "הפיצה". הסיבה: בניית הרכבת הקלה. תאריך היעד: 19 באוקטובר. מאז התושבים מקיימים ישיבות בנושא ודיונים אל תוך הלילה. באמצעות עורך הדין חגי קלעי הגישו השבוע 11 מיושבי הגן עתירה לבית המשפט לתביעות מינהליות, שדורשת מהעירייה ומהממשלה למצוא פתרון חלופי או לדחות את רוע הגזירה. אחת הטענות שלהם היא שהעירייה ושירותי הרווחה הפנו לכאן בשנתיים האחרונות דרי רחוב ואינם יכולים להתנער פתאום מאחריותם.

 

מאהל ארלוזורוב. במרכז: שולה שושנה (מימין), כתבת "מוסף כלכליסט" טלי שמיר ואלכס רוסוב. כמעט כל מי שפגשתי פה דיבר איתי על אלימות הולכת וגוברת במאהל. בחושך, באוהל, אני מרגישה את הפחדים מזדחלים. כל רעש מקפיץ אותי מאהל ארלוזורוב. במרכז: שולה שושנה (מימין), כתבת "מוסף כלכליסט" טלי שמיר ואלכס רוסוב. כמעט כל מי שפגשתי פה דיבר איתי על אלימות הולכת וגוברת במאהל. בחושך, באוהל, אני מרגישה את הפחדים מזדחלים. כל רעש מקפיץ אותי צילום עמית שעל

 

"אנחנו לא זבל. אנחנו לא הולכים לגור איתם", אומר לי רוסוב, שהשכונה שלו נמצאת מחוץ ל"פיצה". כשאני שואלת מי זה "איתם" הוא מצביע אל החלק הדרומי של הפארק, זה שמחוץ לשכונה שלו, ואומר "אסירים משוחררים, נייס גייז". "נייס גייז" אינו כינוי לבחורים נחמדים, אלא בדיוק להפך, לאנשים שמכורים ל"נייס גאי" - סם הפיצוציות הידוע לשמצה. חלקם הגיעו לפה מכורים, אחרים נפלו אליו כאן, בגלל הנגישות, בגלל הייאוש. אחדים התאבדו, השתגעו, אושפזו באברבנאל.

 

לטענת רבים מתושבי הגן ופעילים חברתיים שעמם שוחחתי, העירייה בחסות המשטרה זורקת לכאן באופן יזום נרקומנים ומשוגעים כדי לדרדר את המקום. הם מספרים שראו אנשים מוצאים מניידות היישר אל הגן. "יש פה למשל בן אדם שמתפשט והולך עירום בכביש. הוא צריך אשפוז", אומרת דיירת המאהל מיכל שפר.

 

"הרבה אנשים ניסו בעבר להפוך את המקום לקהילתי יותר. שיהיה גם מקום לצעירים שאין להם כסף לשכר דירה" , אומר לי הפעיל החברתי אבי בליכרמן, שמלווה את המאהל באופן צמוד, "אבל הם לא יכלו לשאת את האלימות, המכוונת בחלקה".

 

שולה שושנה: "יש צורך של אנשים להיות בחברה. הפחד של אירנה, למשל, מלהיות בערד או במקום כזה הוא מצמית. פחד מבדידות. לא אכפת לה לחזור לאוהל בלילה כל עוד היא יכולה לצאת לרקוד סלסה" שולה שושנה: "יש צורך של אנשים להיות בחברה. הפחד של אירנה, למשל, מלהיות בערד או במקום כזה הוא מצמית. פחד מבדידות. לא אכפת לה לחזור לאוהל בלילה כל עוד היא יכולה לצאת לרקוד סלסה" צילום עמית שעל

 

מה זאת אומרת אלימות מכוונת?

"המשטרה יודעת מה קורה פה ולא עושה כלום במקרה הטוב, ובמקרה הרע מרחיקה את הקורבנות. נכון שיש פה אנשים עם פיוז קצר, אבל יש פה גם יד מכוונת. יש פה לפחות אדם אחד שאומרים עליו שהוא מופעל על ידי השב"כ, שדאגו שהוא יהיה כאן והוא מחבל בכוונה. הוא שבר סוכות והיה הולך מכות דווקא עם האנשים שרצו לעשות רפורמות ולהקל".

 

המעבר אל ה"פיצה", אומרים פה, הוא שלב נוסף במהלך היזום של הרשויות; כשכל 70 תושבי המאהל יגורו יחד על פיסת האדמה הקטנה המשולשת הזאת זה יביא במוקדם או במאוחר לפיצוץ. "זו חבית חומר נפץ שכל הגורמים מנבאים אותה ודוחפים אליה", אומרת לי לוי דוידה. "יהיו פה מכות, גניבות, הכל יהיה", מוסיף רוסוב. "מבחינתם הרעיון פשוט: לצופף את כולם כדי שבסוף זה יתפוצץ ויעיפו את כולם". ודייגו, בחור צעיר שגר מאחורי תחנות האוטובוס במעין זולה עם תנור מאולתר ומבחר מרשים של חפצי וינטג', מתנבא: "הולך להיות פה בלגן, רצח, דקירות. תתכוננו".

 

מאהל ארלוזורוב מאהל ארלוזורוב צילום עמית שעל

 

מעיריית תל אביב נמסר בתגובה: "הטענות בגין הפניית אנשים לגן על ידי גורמי עירייה מופרכות לחלוטין. עבודות הרכבת הקלה המבוצעות בסמוך לגן צפויות להתרחב לאחר תקופת החגים ולהשתרע על שטחים ניכרים. ההתרחבות מחייבת לנקוט משנה בטיחות ולצמצם את שטח האוהלים. העירייה תסייע בפירוק האוהלים והעתקתם לשוהים שירצו בכך. למתחם יועתקו כל המתקנים שמספקת העירייה עבור השוהים: שירותים, נקודת חשמל, מים, וכו'". ממשטרת ישראל נמסר: "נושא הפניית דיירים למתחם זה או אחר אינו נמצא באחריות המשטרה".

 

חיים הם עניין שברירי

 

כ־70 אנשים מתגוררים היום במאהל ארלוזורוב כולו - מתחם שהקצתה העירייה עבור מחוסרי הדיור שנותרו בשדרות רוטשילד כשהידלדלה מחאת הקיץ ההוא. יש פה אבות שעזבו את הבית בעקבות גירושים, נשים שאיבדו את דירות הדיור הציבורי שלהן, אנשים עובדים, חיילים בודדים, אפילו כמה ילדים. יש אנשים שמשתמשים בסמים, אלכוהוליסטים, אנשים שהיו בכלא, אנשים שאיבדו את העבודה ולא יכלו להמשיך לשלם שכר דירה, אנשים שאיבדו את שפיותם.

 

רחל לוי דוידה: "אנשים מסתכלים עלינו כאילו אנחנו גן חיות. אני לא מאשימה אותם. הם פוחדים שגם הם יגיעו לכאן, אז הם מעדיפים לא להתעסק בזה" רחל לוי דוידה: "אנשים מסתכלים עלינו כאילו אנחנו גן חיות. אני לא מאשימה אותם. הם פוחדים שגם הם יגיעו לכאן, אז הם מעדיפים לא להתעסק בזה" צילום עמית שעל

 

לכל אחד סיפור משלו, המורכב מתמהיל כזה או אחר של נסיבות, חוסר מזל, טעויות, כישלונות ואטימות של המערכת. אבל מעל הכל מרחפת כותרת אחת: עוני. 11 מתוך 12 האנשים שראיינתי לכתבה סיפרו לי שאין להם חשבון בנק או פנקסי צ'קים בגלל עיקולים והוצאות לפועל שתפחו לסכומים אסטרונומיים שאין להם סיכוי לשלם בחיים - וכשאין לך חשבון בנק או צ'קים אתה גם לא יכול לשכור דירה. אלכסיי פלקסמן (34), למשל, טכנאי מחשבים שהגיע לכאן לפני חודשיים, מספר לי שאף שקיבל סיוע בשכר דירה הוא לא הצליח לשכור אחת. "תראי בטלפון שלי 5,000 שיחות. עד נתניה הגעתי", הוא אומר.

 

"האנשים שיוצאים מתחנת הרכבת מסתכלים עלינו כאילו אנחנו גן חיות", אומרת לי לוי דוידה, שמסתכלת בחזרה על האנשים שמסתכלים עליה ומחייכת. "אני לא מאשימה אותם. לא פחות קשה להם. עכשיו יש להם קורת גג, אבל מי מבטיח לך שמחר תוכל לשלם את המשכנתא? שלא תחלה? הפחד שלהם הוא שגם הם יגיעו לפה. אז הם מעדיפים לא להתעסק בזה".

 

לוי דוידה, אשה קטנה עם אנרגיות של בולדוזר, מנהיגה ביום הראשון שלי פה מבצע לניקוי המאהל. כשאני פוגשת אותה, היא וקומץ הדיירים שעוזרים לנקות בדיוק יושבים להפסקת סיגריה ומים. הם יושבים תחת צִלייה שחורה המכונה "השער" או "שער ויקטור" על שם גבר בשם ויקטור ששלט פעם בחלק הזה של הגן, ונעלם בינתיים. הדיירים אומרים שהוא לקח לעצמו את כל התרומות שהגיעו לפה ו"תרם" אותן לטובת בר מצווה מפוארת לבנו. לוי דוידה הגיעה לכאן לפני שנתיים, אחרי מאבק משפטי ממושך, ומלוכלך לדבריה, שבסופו איבדה את דירת הדיור הציבורי שלה ביבנה. היא גם קבורה תחת חוב להוצאה לפועל בגובה של כ־200 אלף שקל, חלקו בגלל צ'קים לקניית מזון שחזרו. סיפור אופייני למקום.

 

אלכס רוסוב: "זה אולי נראה כמו פיקניק אבל זה לא. תבואי לפה לשבוע בחורף, בלי חשמל ובלי מים. היו רגעים שחשבתי שאני הולך למות. היו רגעים שרציתי" אלכס רוסוב: "זה אולי נראה כמו פיקניק אבל זה לא. תבואי לפה לשבוע בחורף, בלי חשמל ובלי מים. היו רגעים שחשבתי שאני הולך למות. היו רגעים שרציתי" צילום עמית שעל

 

היא מספרת שהיא רואה את עצמה כמהפכנית. לובשת חולצה שחורה שכתוב עליה: "לא נחמדים". "הלא נחמדים זו קבוצה של אנשי שכונות ועניים. רובנו עובדים ולא גומרים את החודש", היא מסבירה, "אנחנו לא נחמדים למי שלא נחמד אלינו, והמדינה לא נחמדה אלינו. היא התנערה מאיתנו. חיים שלמים של עבודה לא הביאו אותי לכלום; אני טוחנת מים. היום הילדים שלי גם נכנסו למעגל הזה. הם עובדים, אבל רוב הכסף הולך לשכר דירה. לי אין כסף להשקיע בהם, והמעגל חוזר חלילה. אני ענייה ואני לא מתביישת בזה. זו לא אשמתי. המדינה הפרה את ההסכם שלפיו עבודה מקיימת. העבודה לא מקיימת".

 

מה היית רוצה שיקרה?

"או שיעלו את השכר ויורידו את יוקר המחיה, או שיבנו דיור ציבורי. כאשה יחידה, לכמה משכורת אני יכולה להגיע? 4,000? מה אני אמורה לעשות עם זה? לשכור דירה ולמות ברעב? כל הזמן מכפישים את המקום, מדברים רק על הבעיות, הופכים את כולם לפרזיטים מוצצי קופה. זה לא נכון. האנשים פה נמצאים בתהום. כל מה שהם צריכים זה דחיפה קטנה מהמדינה".

 

לאחרונה הוכנס אל הפארק קרוואן של שירותי הרווחה, ועובדים סוציאליים הציעו לחלק מהתושבים סיוע מוגדל בשכר דירה לתקופה מוגבלת. אירינה שוץ (55) מספרת שהציעו לה 1,170 שקל בחודש לתקופה של ארבע שנים. היא מהנדסת בניין במקצועה, שמעולם לא הרוויחה יותר מ־4,000 שקל בחודש. היום היא עובדת בבית קפה בשביל מעט טיפים ואוכל, וגרה פה. היא שוקלת לקחת את הסיוע.

 

מאהל ארלוזורוב מאהל ארלוזורוב צילום עמית שעל

 

"ומה אז?", תוהה לוי דוידה, שסבורה שהפתרון לא מספק. לדעתה צריך פתרון לטווח הארוך. בניגוד לרוסוב, היא גם מתנגדת להפרדה בין מחוסרי הדיור ה"אמיתיים" ל"נייס גייז", היא חושבת שלכולם צריך למצוא פתרון. "כמו שאנחנו שקופים בעיני החברה, בעינינו גם הם סוג של שקופים", היא אומרת.

 

רוחות רפאים אנושיות

 

מאהל ארלוזורוב מעורר הרבה סלידה בגלל המיקום שלו: דווקא בצפון תל אביב, דווקא היכן שהנדל"ן יקר כל כך, היכן שיוקר המחיה משגשג והפער בין החלום למציאות הכי בוטה. חלק מההומלסים פה הם תל־אביבים במקור. אחרים נדדו לכאן כי בתל אביב קל יותר להיות הומלס. "זו בעיה ארצית שמתנקזת ברובה לתל אביב כי הזבל פה עשיר יותר", מסביר לי בטלפון גיא שמיר, פעיל למען אבות גרושים שגר במאהל בעבר, "אפשר לחיות פה כדר רחוב הרבה יותר טוב מאשר בכל מקום בפריפריה".

 

"למה אתם בתל אביב זו שאלה מעצבנת", אומרת שולה שושנה (46), אם לשניים, תל־אביבית מלידה שנדדה בכל רחבי הארץ וידעה הרבה עוני ומשברים. "אני מרגישה כמו פליטה של הריאליטי של המדינה", היא אומרת. במאהל היא מתגוררת זה תשעה חודשים, מאז שהכירה את אלכס. בינתיים היא ואלכס נפרדו, אבל היא כבר ויתרה על הדירה שאליה פלשה בדרום העיר - ונתנה אותה לילדיה.

 

אז למה באמת בתל אביב?

"צריך להבין שיש פה צורך של אנשים לצאת ולהיות בחברה. כשאתה יוצא, נגיד ללילה הלבן, אתה יוצא לרגע מהפחד. אירנה למשל יוצאת לרקוד. הפחד שלה מלהיות בערד או במקום כזה הוא מצמית. פחד מבדידות. לאירנה לא אכפת לחזור לאוהל בלילה כל עוד היא יכולה לרקוד סלסה".

 

לסוכה מגיעה גם נ' (56), שמתגוררת פה כמה חודשים. היא מסכימה ואומרת: "בשביל אנשים כמונו, תל אביב זה במקום להתאשפז אצל פסיכיאטר. יותר קל להיות בודד בעיר הזאת. חברה שלי קוראת לזה ניכור עוטף". עם זאת, היא אומרת שאם יציעו לה דיור מחוץ לעיר, היא תיקח בשמחה. "אבל איפה? שיציעו. בינתיים אף אחד לא הציע".

 

למחרת אני מתעוררת מוקדם, שומעת מהאוהל את האוטובוסים שועטים ואת הציפורים מצייצות. אני קמה והולכת לצחצח שיניים בברזייה. הנוף בדרך מורכב מהרבה עגלות סופר, מזרנים, ספות וכיסאות משרדיים ישנים, אופניים חלודים, עציצים ריקים, בדלי סיגריות, רגל של מאוורר. מישהי תולה כביסה על גדר ההפרדה של העירייה. זה אחד המקומות העניים בארץ, אבל יש בו עושר אנושי וויזואלי מרשים. יש פה למשל אוהל וסביבו המון עציצים מטופחים, שכתוב עליו "מרכז מבקרים". מספרים לי שגר בו אדם בשם ג'וזף, המכונה "הדוקטור", ומיכל שפר אומרת שהוא "חכם עד כדי טמטום". יש אוהל שנבנה משלט שמפרסם את תוכנית ה־0% מע"מ של לפיד, ואוהל משלט שמפרסם אירועים של עיריית תל אביב. אני נזכרת במה שאמרה לי אתמול שולה שושנה: "אנשים לא מבינים שפה זו הקידמה - אין צורך לבזבז כל כך הרבה. בזבוז האנרגיה הוא משווע".

 

הכתבת טלי שמיר ליד האוהל שלה. המקום הזה הוא תחתית החבית, פאר הכישלון של השיטה הכתבת טלי שמיר ליד האוהל שלה. המקום הזה הוא תחתית החבית, פאר הכישלון של השיטה צילום עמית שעל

 

אני פוגשת אותה שוב. היא מספרת שבלילה היה לה התקף חרדה ושבבוקר הלכה לראות רופא שירשום לה כדורים. אף
שהיא לא מאשימה אף אחד במצב שלה חוץ מאת עצמה, היא חושבת שזה לא מקום טוב לחיות בו: "את כל הזמן דרוכה. זה לא מרגיש שבאת הביתה. לא באת בכלל". היא מספרת לי שהיא קצת מחכה לתאריך הפינוי, יום ראשון הקרוב, 19 באוקטובר. "אולי כשנהיה שם כולנו יחד, בצפיפות, זה יכריח אותנו לראות איפה אנחנו, יכריח אותנו לעשות משהו. לצאת מפה, להמשיך", היא אומרת.

 

אחר כך אני הולכת לשירותים בתחנת הרכבת (יש פה שירותים כימיים ושירותים שבנו עבור התושבים סטודנטים מבצלאל, כולם מטונפים ומוזנחים מאוד). כשאני חוצה את החומה הדמיונית שבין הפארק לרחוב פרשת דרכים אני מרגישה פתאום את מבט ה"גן חיות" שלוי דוידה דיברה עליו. האיש שמסתכל עליי נראה כאילו ראה חיה מוזרה או רוח רפאים - משהו לא אנושי בכל אופן. אני מכירה את המבט הזה מהצד השני, אבל עכשיו אני משפילה את העיניים במבוכה וממשיכה ללכת.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x