ילדה, כלה, רוצחת
זַרְבִּיבִּי (שם בדוי) היא ילדה איראנית שאולצה להתחתן בגיל 15 ורצחה את בעלה בעודה בהיריון. סיפורה, שאותו כתבה מהכלא כשהמתינה לגזר דין מוות, פורסם באחרונה בעולם והחזיר לכותרות את הזוועה שבתופעת נישואי הילדות בכמה ממדינות האסלאם
אחותי הקטנה חאווה היתה הראשונה בינינו הבנות שהפכה לאמא. היא היתה רק בת 11, והיתה צריכה להתחתן עם גבר שמבוגר ממנה ב־15 שנה. אפילו שהייתי צעירה הרגשתי את הכאב שלה, גם הגופני. כשהיא התקשרה ובכתה וביקשה לחזור אבא שיחד אותה והבטיח לה פופקורן ועוגיות כדי שתישאר עם בעלה. איך הוא עשה את זה? אני נשבעת באלוהים שלא אמסור שערה משערות ראשה של הבת שלי נגד רצונה.
אחרי חאווה הגיע תורה של אחותי נגאר. נגאר היא הילדה השלישית והכי קטנה במשפחה. היא נישאה לאחי בעלה של חאווה, והיא וחאווה הפכו מאחיות גם לגיסות. למה קיבלנו את הקללה הזאת? אמא רצתה "להגן" על הבנות שלה מהבדידות בזה שתחתן אותן בגיל צעיר. היא לא הבינה כמה החיים האלה גרועים.
זה הרג אותי לראות את שתי האחיות שלי סובלות כל כך. המחשבה שהגורל שלי יהיה דומה היתה הסיוט שלי. המילה "בעל" היתה בשבילי מקבילה ל"מפלצת". הלב שלי נשבר כשנגאר עזבה את הבית, והלב שלה נשבר גם. היא נכנסה לדיכאון כשעברה לבית של בעלה, וזה החמיר כשהיא נכנסה להיריון עם תאומים. פעם כשנפגשנו ושיחקנו היא התחילה לצרוח ולתלוש שערות. נבהלתי כל כך שכמעט השתנתי. לרוע המזל התינוקות שלה מתו בלידה. או אולי זה היה מזל. לפחות היא הרגישה את כאבי הלידה רק בגיל 14. חאווה ילדה בגיל צעיר יותר.
מפגינה באפגניסטן מוחה נגד אלימות כלפי נשים, פברואר השנה צילום: אי פי איי
נאלצתי להתארס לגבר שלא הכרתי, כי במשפחה שלי לא נשארו גברים שהרוויחו כסף. יום אחד כשחזרתי מבית הספר הבחנתי שאחד מקרובי המשפחה שלי מסתכל עליי בצורה מוזרה. הרגשתי שמשהו לא בסדר. כשהגעתי הביתה ראיתי את אבא בוכה. ידעתי שהוא אוהב אותי. הוא היה אומר לאנשים "אני לא אחתן את זרביבי הקטנה שלי לפני שהשיער שלה יהיה לבן כמו השיניים שלה". כנראה השיער שלי שינה מהר מאוד את הצבע. באותו לילה אמרתי להורים שלי ולאחי שאני לא מסכימה להתחתן. אמא היכתה אותי כל כך חזק שהעור שלי התחיל לבכות בשבילי. ברחתי לשירותים. לא רציתי לשכב איתו. זה היה הדבר הכי גרוע שיכולתי לדמיין. הרצפה היתה כל כך קרה שהרגליים שלי התחילו לרעוד. אמא איימה שהיא לא תרשה לי ללכת לבית הספר אם לא אצא. כל כך אהבתי את בית הספר והשקעתי הרבה בלימודים, שהייתי מוכנה לעשות הכל כדי להמשיך ללכת. אמרתי לה שאצא מהשירותים אם היא לא תכריח אותי ללכת אליו. היא לא ענתה.
אחרי שהם גררו אותי מהשירותים הם היכו אותי כמעט עד מוות. אני לא יודעת למה הארוס שלי לא ניסה לעצור אותם, כי כעת הייתי שייכת לו. חשבתי שהוא ירצה להגן עליי. למחרת אמא לקחה אותי לבית הספר והודיעה למנהל שהיא לא מוכנה שאכנס יותר לשיעורים, כי התנהגתי לא יפה בבית. המנהל ביקש ממני להתנהג יפה כדי שאמא שלי תרשה לי לחזור ללימודים. התביישתי מדי ולא סיפרתי לו את האמת.
זרביבי כיום. ראיסי: "היא לא נראית עצובה"
מהיום שזה קרה השתוקקתי כל כך לאבי שחשבתי שאני הולכת להתפוצץ. רציתי לקרוא לכל מי שרק יכול היה להציל אותי, אבל לא היה לי אף אחד. אני לא אשכח כמה פחדתי כשאמרו לי שאני חייבת להיות עם הגבר הזה. הייתי רק בת 13, והוא היה גבר מבוגר בהרבה, בשיא היצרים שלו, שהיה חופשי להתייחס לאשתו איך שהוא רוצה. הבושם שלו עשה לי בחילה.
שבועיים אחרי האירוסים נסענו לחתונה של בת דודה של אמא שלי. תכננו להישאר בלילה לישון בבית קרובת משפחה אחת. שיחקתי עם הבנות שלה כל היום ונהניתי. לרגע הרגשתי שוב חופשייה, כמו ילדה. אבל פתאום אמא קראה לי ואמרה שאני צריכה לחזור לבית שלי. הייתי עצובה ולא הבנתי למה היא מתערבת פתאום. החוש השישי שלי אמר לי שבעלי בטח אמר לה להכריח אותי לחזור. התחננתי אליה שתיתן לי להישאר בבית של הדודה, אבל היא סירבה.
בבית טרקתי את הדלת בפרצוף שלו והלכתי למטבח. הייתי משוכנעת שהוא היה האשם. ישבתי קצת במטבח, ואז ראיתי על השולחן בקבוק של חומר ניקוי. תפסתי אותו והתחלתי לשתות, שתיתי כמות של לפחות כוס. הרגשתי כל כך רע שמילאתי את כל המטבח בקיא. אמא נכנסה בהיסטריה מהצרחות שלי, וכשהיא ראתה אותי היא התחילה לקרוא לעזרה ויצאה מהבית. אלוהים אדירים, הרגשתי שהגוף שלי נשרף. הייתי בטוחה שאני אמות. הלוואי שהייתי מתה. לו מתתי, משפחתי והתינוקת שלי לא היו סובלים ממה שעמדתי לבצע.
אסירות בכלא אווין בבירת איראן טהראן, 2006. "בחודשים הראשונים בכלא לא הרגשתי את ההבדל" צילום: רויטרס
אחרי שהתארסתי אחת האחיות שלי חזרה לגור בבית עם הילדים שלה, כי היא רצתה לברוח מבעלה. הבושה שהיא גרמה למשפחה שלנו בעצם הגנה עליי מהארוס שלי לזמן מה. כולם כעסו עליה כשהיא ברחה, אבל אני שמחה שהיא עשתה את זה. באותה תקופה אחי הסתבך בצרות שקשורות לסחר בסמים והוא ברח. אבא היה באפגניסטן, אז המשטרה עצרה את אמא שלי. אחותי החליטה ללכת לחפש את אחי, והשאירה את הילדים שלה איתי ועם אחותי הקטנה, בלי גברים שיגנו עלינו. פחדתי שבעלה יגלה את זה ויבוא לקחת את הילדים.
אבל שמחתי שהארוס שלי לא יכול היה לבוא לבית שלנו. הייתי אסירת תודה על זה. באחד הערבים הוא בא ודפק בדלת. קפאתי במקום ואמרתי לו שאסור לי לפתוח כשאמא שלי לא בבית. אחותי הקטנה היתה המומה והסתכלה עליי. במשך חצי שעה הוא ניסה לשכנע אותי לפתוח, ואז הלך. הרגשתי כאילו אלוהים נתן לי כנפיים לעוף רחוק. שכחתי מכל הצרות. חשבתי רק כמה שאני מאושרת שאני לא איתו באותו רגע. כל שנייה איתו הרגישה לי כמו אלפי שעות.
גרנו אז ליד סמטה שהיתה בה חנות מכולת. אחותי, אחי והאחיין שלי עבדו שם לפעמים. תודה לאל שלא גווענו ברעב. לולא בעל החנות כולנו היינו מתים מעוני. עד היום אני מתפללת שהוא יקבל את כל מה שהוא רוצה בחיים. הוא ידע על המצב שלנו ועזר לנו מאוד.
בלילות הייתי שוכבת ערה, חושבת על הימים שהייתי ילדה קטנה ואבא דאג לנו. הוא אהב אותי הכי הרבה מכל הילדים שלו. הייתי מפונקת. לא דמיינתי שאני אפול כל כך מהר מהכתפיים החסונות שלו לאדמה הקרה והקשה. הדודים שלי כבר לא ביקרו אותנו, בגלל הבושה על זה שאחותי ברחה מבעלה. ביקר אותנו רק חאג'י ג'לאל, בן הדוד של אמא, אבל גם הוא נשאר רק לכמה דקות, מוטרד מהבושה שאחותי המיטה עלינו.
שוק בכפר מסולה בצפון איראן. זרביבי: "כשהלכתי לבית הספר צילום: אי פי איי
פחדתי להישאר לבד בבית בלילה. הייתי שמה עוד שמיכה מול החלון, כדי שאם מישהו יציץ הוא יחשוב שיש מבוגר שישן בחדר שלנו. ישנתי באמצע החדר. כשהילדים חזרו מהעבודה הם ניסו לא להעיר אותי והלכו לישון בבגדים רטובים. עד היום אני לא מבינה איך אף אחד מהם לא התלונן. אני באמת מקווה שהם הצליחו להגשים את החלומות שלהם.
ואני זוכרת כמה שמחתי שבעלי לעתיד לא יכול לגעת בי. כשהלכתי לבית הספר הוא היה רודף אחריי בשכונה, ואני הייתי מנסה להתחמק.
כשאבא חזר מאפגניסטן הארוס שלי הופיע פתאום עם אבא שלו, כדי לקחת אותי. אבא אמר לי שזה לא בסדר להישאר רק מאורסת, ושאני צריכה לעבור לבית של בעלי החדש. בהתחלה לא הסכמתי, וזה עזר לזמן קצר. אבל האבא של הארוס שלי התעקש שאעבור לבית שלהם. אף אחד, אבא, אמא או האחיות שלי, לא שאל אותי אם אני מוכנה. שאלתי את עצמי אם בשבילם אני אדם או טלה שאפשר להקריב. נתתי הכל למשפחה שלי, אהבתי אותם מעומק הלב. לעולם לא הייתי נוטשת אותם. בתוך המשפחה הרגשתי עצמאית, הרגשתי שאני יכולה להיות בת ואחות. גם מעולם לא הצלחתי לדמיין את עצמי בתור אשתו של מישהו.
חוץ מזה שבית הספר רק התחיל! בכל פעם שראיתי את בן הדוד שלי הולך לבית הספר קינאתי. לא הבנתי איך יש בשכונה ילדים שלא אוהבים ללמוד. כשהרשו לי ללכת לבית הספר הרגשתי שאני יכולה לעוף כל הדרך לשם. בכל שנה פחדתי שלא ירשו לי לחזור.
פליטות אפגניות מחוץ לאיסלמבד, פקיסטן. ראיסי: "בתקופות מצוקה וקיצוניות דתית התופעה מתרחבת" צילום: אי פי איי
ביום ה־28 של חודש הרמדאן זה קרה. לא האמנתי. כל הזמן חיכיתי שאלוהים יבוא לעזרי. האחיות שלי הגיעו לבית, ואז באו עוד הרבה קרובי משפחה. פתאום אחותי התחילה לבכות חזק כל כך עד שהיא גרמה לכולם לבכות. אני הייתי המומה מכדי להפגין רגשות.
אני לא יודעת מתי נרדמתי, אבל ברגע שזה קרה הרגשתי משהו קר על היד שלי. כשפקחתי את העיניים ראיתי ששמים לי חינה על כפות הידיים. לי זה הרגיש כמו תכריכים. אני מקווה שאף אחד לא יצטרך לעולם לעבור את זה. זה אולי לא נשמע כמו משהו גדול, אבל זה היה כזה דבר בשבילי.
כל היום למחרת חיכיתי לנס שיעצור את זה. שום דבר לא קרה. בכיתי כל כך שבקושי יכולתי לזוז. וזו היתה רק ההתחלה של הסבל שלי. הייתי חסרת אונים. כבר בצעדים הראשונים שלי לתוך הבית החדש שלי הרגשתי כאילו אני פוסעת לתוך קבר.
הבית של בעלי שכן ליד גן שהייתי עוברת לידו בתור ילדה. זה נשמע מוזר, אבל תמיד פחדתי מהגן הזה. תמיד הרגשתי שאורבת בו סכנה. עכשיו אני מבינה למה פחדתי ממנו. כשנכנסתי לתוך החצר בבית של בעלי התחלתי להיחנק. אחותי באה איתי, היא ידעה מה היה קורה אם היא לא היתה באה. אני באמת לא יכולתי לנשום. באותו רגע הצטערתי שאחותי באה איתי כי ככה לא יכולתי להרוג את עצמי. היא נשארה איתי ללילה אחד, ובבוקר חזרה לבית שלה בשיראז.
גרתי בבית של בעלי שבוע עד שמצאתי תירוץ לחזור לשכונה שלי, למסיבה. הדבר הראשון שעשיתי היה ללכת לבית הספר לפגוש את החברים. כולם שאלו אותי למה אני לא באה יותר. התביישתי לספר להם. הם חשבו שאני מבוגרת יותר רק כי הייתי גבוהה. הם לא ידעו שהרגשתי כמו ילדה. אהבתי לשחק עם ילדים, לבקר בפארק וללכת לבית הספר. לא הרגשתי מוכנה להיות עם בעל ולהפוך לעקרת בית.
אחרי כמה חודשים ביחד בעלי התרגז עליי מאוד. לא רציתי שהוא יכעס, אבל הייתי אומללה באשמתו. עשיתי הכל כדי להיות רחוקה ממנו, אבל בלילות הייתי צריכה לישון איתו. החדר שלנו היה צמוד לחדר של אבא שלו, וכשרבנו פחדתי שהוא ישמע אותנו, אז ניסיתי לא לדבר.
כשהוא היכה אותי בכיתי. פחות בגלל הכאב, אלא יותר כי הייתי צריכה להישאר איתו במיטה. כל הזמן חשבתי שאני אמורה להיות בחדר עם ההורים שלי ואחי הקטן והחמוד. בעלי ניסה קודם לדבר איתי, ואז היינו מתווכחים, והוא היה מתחיל לגעת בי. רציתי למות רק כדי שהוא לא ייגע בי יותר. כשהוא הניח את הידיים שלו עליי הפכתי לחתיכת בשר שהוא יכול לטרוף.
כשהוא צעק את השם שלי הייתי מכסה את האוזניים. הרגליים והידיים שלי כאבו כי במיטה ישנתי מכווצת.
בערך אז יצאנו יום אחד לקטוף תפוזי חושחש מעץ בשכונה. פתאום היתה לי בחילה והקאתי. קרובת משפחה מבוגרת שלו התחילה לצחוק ונראתה שמחה מאוד. לא האמנתי. הייתי בהיריון. עבר חודש מאז הפעם האחרונה שראיתי את אבא ואמא. כמו מטורפת בבית כלא, כל יום חרטתי קו בקיר כדי לספור כמה ימים עברו מאז שראיתי אותם. חישבתי שעברו בדיוק 30 ימים. בערב אמא באה לקחת אותי הביתה. בהתחלה בעלי לא הסכים שאלך, כי בלילה רבנו, אבל אבא שלו, הנדיב, שהעמיד פנים שהוא לא יודע מה קורה, הבטיח לו שזה בסדר גמור לתת לי ללכת. למחרת הלכתי לגינקולוג.
מאותו רגע כבר לא היתה לי סבלנות לכלום.
עד אז המשכתי לקוות שאני אצליח לברוח מהנישואים שלי. שאר בני המשפחה שלי פשוט הניחו שאלמד לקבל את המצב כמו שאר הבנות. הרי כל כך הרבה בנות מצאו עצמן בנישואים גרועים משלי, ולאחר זמן מה הן נכנעו לבלתי נמנע.
אני לא יודעת למה לא יכולתי להשתנות ולהיות כמו בנות אחרות. כל כך הרבה פעמים ניסיתי לומר לעצמי שאני אוכל לחיות עם זה, אבל זה לא עבד. כשגיליתי שנאזי המתוקה שלי גדלה בתוך הבטן שלי מיד חשבתי איך יום אחד גם אותה יחתנו נגד רצונה, כמוני. נועדנו לחלוק את אותו גורל. עדיף לה לא להיוולד לעולם הזה. יהיה לה טוב יותר אם תהיה מתה.
איור: אסף חנוכה
אחרי שנכנסתי להיריון לא הסכמתי לחזור לבית של בעלי. אמרתי לכולם שאני רוצה להתגרש, אבל אף אחד לא התייחס אליי. הלכתי לתחנת אוטובוס וקניתי כרטיס לזהדאן. חשבתי שקודם אני צריכה להתרחק, ורק אז אני אחליט מה לעשות.
אבל לא הצלחתי לצאת מהבית. פחדתי, אז פשוט ישבתי על המדרגות והתחלתי לבכות. כשאחותי נכנסה וראתה את התיק ואת הכרטיס שלי ראינו את אמא שלנו נכנסת למטבח, מרימה סכין ומנסה להרוג את עצמה מהבושה שעמדתי להמיט עליה. נאבקנו כדי להוציא לה את הסכין מהיד. ראיתי שהגוף שלה מלא סימנים ממכות שחבטה בעצמה.
הבנתי שהמשפחה שלי לא תעזור לי. עברו שמונה חודשים מאז הנישואים. הייתי בחודש רביעי. בפעם האחרונה שלי בבית של אמא נישקתי את קירות החדר שלי ובכיתי. ביום שישי בעלי בא לקחת אותי הביתה. לפני שעזבנו הלכתי למטבח ולקחתי סכין.
כל מילה מעליבה שהוא אמר לי וכל פעם שהוא כעס עליי, אפילו קצת, רק גרמו לי להיות נחושה יותר לעשות את זה. הרגשתי באותו רגע כאילו אנרגיה מוזרה השתלטה לי על הגוף. אפילו שאמרתי לעצמי שהוא צעיר ושיש לו הורים ואחות שאוהבים אותו, הייתי שוכחת מזה ככה פתאום. לא הצלחתי לשכנע את עצמי לא לעשות את זה, ובסופו של דבר הגיע אותו ערב אכזרי. הפכתי פתאום לרוצחת, מישהי שהרגה מישהו אחר לטובת האושר שלה.
לא רציתי שחיי יתגלגלו ככה. אני לא יודעת אם האנשים שיקראו את הסיפור שלי ישנאו אותי או לא, אבל זה לא משנה כי זו האמת. כשהכל נגמר לא האמנתי שאני לא שייכת יותר לאף אחד. בבוקר, אפילו שהייתי בתחנת המשטרה, שמחתי שהוא כבר לא חי בעולם הזה. באמת רציתי לחוות את ההרגשה של לנשום את הנשימות של עצמי, בלי לפחד ובלי שידברו עליי כמו על אשה נשואה. הלוואי שיכולתי לחזור לתקופה שאיש לא הזכיר את השם שלו. למרות הכל הרגשתי קלה כמו בלון.
בחמשת החודשים הראשונים בכלא לא הרגשתי בהבדל בין להיות כלואה לחופשייה. המצב לא השתנה מבחינתי. ב־20 בדצמבר בערב ילדתי את נאזי אהובתי. הייתי בת 16 ולא חשבתי שהיא תשרוד. חשבתי שגם אם היא תשרוד היא בטח תהיה נכה. אבל אלוהים העניק לי ילדה קטנה ובריאה. רק אז הבנתי את משמעות החיים. מבט אחד בפנים התמימות שלה הספיק לי כדי שאני אתחיל לבכות. המתוקה שלי היתה רק בת שלושה חודשים כשהמשפט שלי התחיל. בתחנת המשטרה שבה גרתי לפני המשפט היה קר וחשוך. תודה לאל שלקחתי שמיכה לתינוקת הקטנה שלי. בית המשפט סיים במהירות והורשעתי.
איור: אסף חנוכה התחלתי להכין פרחים מלאכותיים ובובות קטנות כדי לגייס כסף. המשפחה שלי עזרה לי לפעמים עם כסף והביאה דברים למתוקה שלי, בגדים, צעצועים ועוד דברים. המשפחה של בעלי לא הביאה לה אפילו זוג גרביים. זו היתה תקופה קשה. זה לא קל לגדל ילדה תמימה בין האנשים האלה, שהתמודדו עם בעיות משל עצמם.
אבל המתוקה שלי הלכה ונעשתה יפה יותר בכל יום. למרות שהיא היתה כל כך קטנה היא הבינה מה קורה סביבה. היא הבינה איפה היינו ולמה היינו שם. רציתי שהיא תכיר את הצד שלי לפני שיספרו לה משהו אחר. היא גדלה במהירות. אבל אז הגיע היום הנורא שבו לקחו אותי לבית משפט לענייני משפחה. אז התחיל הסיוט שלי, שייקחו את הילדה שלי ממני. בכל פעם שההורים של בעלי הגיעו המצאתי תירוץ כדי למנוע מהם לקחת אותה. בפעמים האחרונות נישקתי להם את כפות הרגליים והתחננתי שלא ייקחו את הילדה. בכל פעם שבאו לקחת אותה כל האסירות היו באבל. עורך הדין שלהם אמר לי: "אני לא רוצה להפריד אותך מהבת שלך, אבל דבר לא יכול למנוע זאת".
שנאתי את זה שאין לי שום כוח, גם בכלא וגם בחוץ. כשהייתי בחוץ לא יכולתי להחליט בשביל עצמי. בכלא לא יכולתי להחליט בשביל הבת שלי.
מאז שלקחו את הבת שלי לא דיברתי איתה. אני מקווה שהיא שמחה ובריאה.אני לא יודעת מה האנשים שיקראו את זה יחשבו עליי. בבקשה תבינו שלא יכולתי לחשוב. ניסיתי לשנות את עצמי ולהצליח לחיות עם בעלי. באמת ניסיתי. אבל לא הצלחתי. הייתי רק בת 16.
אני מתחננת שתעזרו לי לצאת. לא חייתי מספיק, ורק עכשיו הבנתי את משמעות החיים. רק אלוהים יודע כמה סבלתי. אני מקווה שאלוהים סלח לי. אני יודעת שאבא של נאזי סלח לי, כי הוא היה עד לסבל שלי. בבקשה קחו את ידי והצילו אותי מהמוות הזה. אני מבקשת מאלוהים לקחת את הגוף שלי בהקדם האפשרי אם אני אמורה להישאר פה עוד כמה שנים.
