מחקר: ביהמ"ש ממעט להתערב בהחלטות ביה"ד המשמעתי של הלשכה

"לא יכול להיות שהלשכה תהיה החוקרת, התובעת והשופטת. את השיפוט המשמעתי יש להפקיד בידי שופטים מקצועיים ולא בידי עורכי דין שבחירתם לשופטים אינה נקייה מפוליטיזציה". זו המסקנה של ד"ר מיכל עופר־צפוני מהמכללה האקדמית נתניה שבדקה את מידת המעורבות של בתי המשפט בהחלטות של בתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין.  

המחקר של ד"ר עופר־צפוני יוצג היום בכנס של מרכז דיוויד וינר לאתיקה ואחריות מקצועית של עורכי דין שפועל במכללה למינהל בראשות ד"ר לימור זר־גוטמן.

זר־גוטמן, בדעת יחיד בוועדת פרוקצ'יה שעסקה בתפקוד הלשכה, סברה שיש להעביר את הטיפול בדין המשמעתי מהלשכה אל גוף עצמאי.

השופטים בעד איפוק

המחקר החדש שמציגה עופר־צפוני מעמת את המעמד הייחודי של עורכי דין שיושבים בבית הדין המשמעתי עם הפיקוח של בתי המשפט על ההליכים בבתי הדין של הלשכה. בעבר הערעורים על פסקי דין של בית הדין הארצי של הלשכה הוגשו לבית המשפט העליון. בעקבות תיקון לחוק שהתקבל ב־2008 הם מוגשים לבית המשפט המחוזי בירושלים. המחקר של ד"ר עופר־צפוני, שמתייחס לשנים 2005–2013, בדק שלושה מסלולי ביקורת.

עו"ד לימור זר־גוטמן: המחקר הוא תימוך נוסף לטענתי שמערך הדין המשמעתי פשט את הרגל. חייבים להוציא אותו משליטת הלשכה" צילום: עמית שעל

המסלול הראשון, הנפוץ ביותר, עוסק בערעורים על החלטות בית הדין המשמעתי הארצי לעליון ולמחוזי; השני בחן בקשות רשות ערעור נוסף על החלטת המחוזי שהוגשו לעליון; השלישי: עתירות מינהליות נגד החלטות בדין משמעתי, בעיקר גניזת תלונות.

91% מהעתירות שהוגשו במסלול המינהלי נדחו. ויותר מזה, 0% מהעתירות בבקשה להעמיד לדין עורכי דין בניגוד להחלטת הלשכה התקבלו. "נתון זה מתחדד מאחר שרק 10% מהתלונות שמגישים לקוחות נגד עורכי דין בכלל מגיעות לבירור. נכון שיש הרבה תלונות סרק, אבל 10% זה נתון נמוך מדי", אומרת עופר־צפוני, במיוחד משום ש"כשעותרים נגד החלטה לגנוז, העתירה נדחית".

נתון של 0% חוזר גם בבקשות לערעור נוסף שמוגשות לעליון בעקבות החלטה של המחוזי. "בקשה כזו לא התקבלה גם כשהעליון קבע שהחלטת המחוזי היתה שגויה", אומרת עופר־צפוני ומוסיפה קרן אור: "למען הסדר הטוב אפשר לציין שב־2014 התקבלה רק בקשה אחת כזו".

במסלול הערעורים בזכות על החלטת בית הדין הארצי נמצאו נתונים מעורבים: 20% מהערעורים שהוגשו על הכרעות הדין התקבלו (16.9% התקבלו במלואם, 3.1% התקבלו חלקית); 80% נדחו. 30% מהערעורים שהתייחסו לעונש שהטיל בית הדין של הלשכה התקבלו. בשתי הקטגוריות ההצלחה הגדולה יותר היא של הלשכה. סיכום הנתונים מלמד על האיפוק שנוקטים השופטים ביחס לעורכי הדין; איפוק שיכול לנבוע מכיבוד האוטונומיה של הלשכה ואולי גם מחשש להתעמת עמה. יש המרחיקים לכת וטוענים ששופטים חוששים לבקר את הלשכה בגלל שני הנציגים שלה בוועדה לבחירת שופטים. פרופ' עלי זלצברגר כינה פעם את האיפוק הזה "קשר המשפטנים הישראלי".

"מידת ההתערבות כאן גבוהה מהמצופה, בעיקר בעונשים", אומרת עופר־צפוני, "אבל נמוכה בכל הקשור להכרעת הדין עצמה, שהיא המשמעותית כיוון שהיא קובעות את סטנדרט ההתנהגות הנדרש".

ד"ר זר־גוטמן: "המחקר הוא תימוך נוסף, לא היחיד, לטענה שאני מעלה כבר עשור - מערך הדין המשמעתי פשט את הרגל. הוא לא מתפקד וחייבים להוציאו לגוף שלא בשליטת הלשכה וגם לא בשליטה של משרד המשפטים. זו הדרך היחידה להבטיח שקומץ עורכי הדין הלא ראויים יסולק מהמקצוע". עופר־צפוני וזר־גוטמן מדגישות את ניגוד העניינים המובנה בין מחויבות הלשכה לחבריה לבין מחויבותה לציבור.

"אין דרך אחרת להסביר את המספרים", אומרת זר־גוטמן. אולי ההתערבות המועטה היא דווקא תעודת כבוד לבתי הדין של הלשכה? זר־גוטמן דוחה את האפשרות אבל מתקשה לנמק: "שופטים נזהרים בכבודם של בתי הדין המשמעתיים למרות פגמים רבים, כמו השתהות והלכות סותרות".

"גישה מיסיונרית"

עו"ד ציון אמיר, ראש בית הדין הארצי לערעורים של הלשכה, רוחש "כבוד רב לידע הרב והמעמיק של זר־גוטמן", אך לטענתו, "גישתה מחמירה ואפילו מיסיונרית. נטלת מהלשכה את הדין המשמעתי — רוקנת אותה מתוכן ונטלת את ההצדקה לקיומה העצמאי והסטטוטורי. המערכת הזאת מגשימה את ייעודה במסירות ובנחישות להשלטת קוד אתי ברור ונוקב לחברי הלשכה, אף אם אין די בכך לניקוי המחנה מכל חוטאיו. את ההתערבות המינימלית בהחלטות יש לזקוף לאיכות פסקי הדין".