שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
אמיר זיו

די לגרות אותי

ניסיון לחזור לחשוב לאט, בסיומו של קיץ מסויט

אמיר זיו 08:5604.09.14
50 עמודים תמימים נמשך הפרק "חלומו של אובלומוב". 50 עמודים שלאורכם נפרס עולם שלם, תיאור מפורט של אינספור דמויות ופרטי פרטים של הכפרים שבהם גדל גיבור הספר הנושא את שמו, המטפלות שטיפלו בו בנעוריו, המחשבות שהטרידו אותו, חבריו הראשונים ויחסיו המשפחתיים שהשפיעו על דמותו הבוגרת. 50 עמודים שמתחילים כשאובלומוב נרדם לתנומת צהריים ומסתיימים כשהוא מתעורר. כשעתיים בסך הכל ואז הספר חוזר, כאילו לא אירע דבר, לעלילה המרכזית שלו. חלום באורך של נובלה, שאינה יותר מאתנחתא ברומן עב כרס שמחזיק כמעט 600 עמודים.

 

אני מספר את זה לא רק כדי להתגאות בתוכנית החומש להשלמת הקלאסיקה הרוסית שהכרזתי עליה, אלא כדי לשתף בייסורי הגוף. אני מגלה שהוא אינו יכול עוד. האשם אינו בספר של איבן גונצ'רוב. הבעיה טמונה במוח שכבר אינו מסוגל לעבוד בקצב כה אטי. הוא חוּוַט מחדש לעבודה לטווח קצר בלבד, ואין בו עוד את אורך הרוח הדרוש כדי להתמיד במהלך ממושך ומעמיק כמו קריאה בספר רוסי מאמצע המאה ה־19.

 

הדגל השחור בקונייטרה הוא איתות לכך שמאמץ לאומי אדיר שהסתיים היה רק קדימון לאחד נוסף שיידרש בקרוב. אבל בו בזמן הדגל טומן בחובו ריגוש, גירוי חדש הדגל השחור בקונייטרה הוא איתות לכך שמאמץ לאומי אדיר שהסתיים היה רק קדימון לאחד נוסף שיידרש בקרוב. אבל בו בזמן הדגל טומן בחובו ריגוש, גירוי חדש צילום: איי פי

 

התוצאה היא התנגדות פיזית ממש. גוף ששרוע פרקדן על המיטה, ראש שממוקם בין הכרית למנורת הקריאה, ומוח שמזמן נטש אותם בשל קריז מניעת גירוי והוא אינו מפסיק לטייל בחוסר מנוחה במרחבים אחרים לגמרי. שלום קוראים לי אמיר ואני מכור להסחות דעת. אוהבים אותך אמיר תזכיר לנו למה אתה מכור.

 

תוכנית כפיית הרומנים הרוסיים היא למעשה אימון באטיות, ניסיון להחזיר לעצמי את היכולת לקלוט ולחשוב בקצב מתון. היא נולדה משום שאני עוד זוכר את הדרך שבה חייתי קודם. כל חיי קראתי, אני יודע את טעם העונג שעל החזרתו אני נאבק. צעירים ממני חשים פחות בשינוי. ילדיי כלל לא. אין להם היכרות עם אורח חיים שאינו רצף ריגושים אחד ארוך שהתחיל מרגע שלמדו לקלוט ויימשך לנצח.

 

אינספור כתבות - כמה מהטובות שבהן במוסף הזה ממש - נכתבו על השפעת העידן הדיגיטלי על המוח, על אובדן היכולת לקלוט אינפורמציה מורכבת וארוכת טווח, על המולטי־טאסקינג ממיס האוּנוֹת. אין לי כוונה להשפריץ עליכם עוד מים מהשלולית הזאת. אני רוצה לטעון שיש פה יותר מזה. שהתמכרות המוח לגירויים תמידיים אינה פסיבית בלבד וכבר אינה תחומה רק לעולם הדיגיטלי. היא חלחלה אל האופן שבו אנחנו קולטים את העולם הממשי, וכתוצאה מכך גם לאופן שבו אנחנו מתנהלים בו ומנהלים אותו.

 

קחו למשל את הקיץ האיום שאך הסתיים. כמעט חודשיים של מלחמה שכל כולה גירויים על גבי גירויים. שיגורים, אזעקות, עדכוני חדשות מכל מדיום אפשרי, פוסטים בפייסבוק, שמועות וואטסאפ, תמונת ניצחון רגעית שמתחלפת בצילום מבעית, כאב של אובדן, הודעה שמלבה חרדה קיומית, הודעה שמפיחה ניצוץ תקווה, טיל שמכבה אותו, הפסקת אש, הפרה, וחוזר חלילה. לא מדובר עוד במיילים מהעבודה או במשחקי אייפון מסיחי דעת, אלא בחודשיים שבהם המוח נדרש לקשב אינסופי לאלפי גירויים מיידיים בעולם הגשמי כדי לאפשר לבעליו לשרוד. זו מיומנות חשובה, לעתים מצילת חיים, אבל התוצאה שלה היא התפוררות נוספת של כישורי ההתנתקות ואובדן היכולת להתמיד בעיסוק שדורש פעילות מוחית ממושכת. הקיץ הזה היה מהלך ארוך של ריגושים, שבסיומו אומה שלמה ויתרה התמכרה לריגוש וויתרה על היכולת להאט.

 

הבעיה היא שזה לא הסתיים עם ההכרזה על הפסקת האש. התבוננו רגע באומץ לתוככם. מה הסיבה לתחושת התִפלוּת שמקננת שם? מאין מגיע הניחוח הזה של לאות וחוסר תוחלת? מי שסבור שמדובר רק בתוצאה של מערכה שהסתיימה ללא קתרזיס עושה לעצמו הנחה. אלה תחושות שנובטות גם משום שחגיגת הגירויים נעלמה. הן צומחות כתוצאה מהמאבק בין ההיגיון הישן שמבקש שקט לבין המוח החדש שהתמכר לוויברציות של סיפוק מיידי ותובע רק עוד ריגוש אחד קטן.

 

סרטון סנאף היפסטרי של דאעש - מחריד, אבל גירוי. חיילי או"ם חטופים בגבול סוריה - מפחיד, אבל גירוי. תמונות עירום לא חוקיות של ג'ניפר לורנס - משפיל, אבל לגמרי גירוי. הדמיון ביניהם, מבחינת הכמיהה הפנימית ל"אטרקציה", גדול מכפי שנדמה.

 

ועכשיו ג'בהת א־נוסרה על הגדר הצפונית. הדגל השחור שמתנופף בקונייטרה, תרתי משמע, הוא מבשרה של האין־תוחלת. איתות לכך שמאמץ לאומי אדיר שאך הסתיים היה רק קדימון לאחד נוסף שיידרש בקרוב. אבל בו בזמן, בדרך נסתרת שאיננו נותנים עליה די דין וחשבון, הדגל הזה טומן בחובו ריגוש, גירוי חדש, אטרקציה פוטנציאלית מהסוג המרתיע, שבתוך תוכנו אנחנו בכל זאת קצת מייחלים לבדוק אותה. אדייק: איש אינו רוצה מלחמה נוספת, על האובדן והכאב שיתלוו אליה. אבל במקום מסוים במוח משהו לוחש בכל זאת, "הי, כזה עוד לא היה לי". נראה איך יתפתח.

 

וכך, תחזוקת הריגושים המתמדת זולגת במהירות מהמתנה פסיבית לרשרוש טוויט חדש אל החיפוש האקטיבי אחר אטרקציה בעולם הגשמי. ואם אין כזאת, אנחנו כבר נדאג שהיא תגיע.

 

כבר זמן ארוך שאינני כותב. למעט גיחה יחידה לפני שבועיים להעלאת זכרו של רובין וויליאמס זצ"ל, ויתרתי הקיץ על הניסיון לשבת מול המקלדת. תחילה העברתי לילות שלמים מול החלון הקטן בחדר העבודה בתקווה שיהיה לי מה לומר, אחר כך סתם חיכיתי לשווא שיגיע משב רוח קצר, ובלילות הבאים פשוט הלכתי לישון. ויתרתי משום שבמהלך המלחמה כתיבה אישית או ביקורת על איזו דמות עסקית נראו כמו עיסוק תפל, אבל גם משום שתחת מטח הגירויים האינסופי המוח פשוט לא הצליח למתוח קו רציף של מחשבה.

 

עכשיו אני שב וקורא את הפסקאות שכתבתי עד כה, מההתחלה לסוף, אולי 15 פעם. מוסיף מילה, מחליף אחרת, מתקן פיסוק, משנה קצב. תרפיה שנדרשו לי שעות ארוכות לכפות אותה על עצמי, אך משהצלחתי היא טומנת בחובה סיפוק עמוק כי היא מאפשרת למוח להיאחז בנקודת עניין אחת במקום להיקשר במקביל לכמה וכמה. התחושה היא של הצפה רכה, כמו שקיעה נעימה עם הראש לתוך מי האמבטיה, כשהרעש החיצוני מתעמעם לטובת שקט כמעט מוחלט.

 

אני נאבק משום שחזרה לחשוב לאט תעשה אותי אדם טוב יותר. הנה סוף סוף הצלחתי לנסח טיעון קוהרנטי יחסית. אפשר כמובן להתווכח איתו, אבל לשם כך צריך להניח שנשארו קוראים שצלחו 880 מילה ברצף.

amir.ziv@calcalist.co.il

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x