שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף 24.07.2014
מוסף 24.07.14

לאן הולכים מכאן

שלושה מומחים בינלאומיים מספקים שלוש נקודות מבט על היום שאחרי סבב הלחימה הנוכחי בעזה

"הסכסוך קיבל ממד שבטי מפחיד. את זה קשה לעצור"

ד"ר ריצ'ארד האס, מבכירי הדיפלומטים האמריקאים בעשור האחרון, טוען שהמזרח התיכון עומד לפני שורה של מלחמות דת שהסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא רק אנקדוטה מקומית ביניהן

 

המזרח התיכון, אומר ד"ר ריצ'ארד האס, עומד בפני טלטלה ממושכת. "יש הרבה מקבילות בין המזרח התיכון של היום לאירופה במחצית הראשונה של המאה ה־17, שבה התרחשה מלחמת 30 השנים", אומר האס (Haass), מבכירי הדיפלומטים האמריקאים בעשורים האחרונים ונשיא המועצה לקשרי חוץ, אחד ממכוני המחקר המשפיעים ביותר בארצות הברית. "אני מאמין שהמזרח התיכון נמצא בשלבים ראשונים של מה שעתידה להיות שורת מאבקים פוליטיים־דתיים בתוך גבולות ומעבר להם. אנחנו רואים את זה בסוריה ובעיראק, במידה מסוימת גם בבחריין, בלבנון ובשטחים הפלסטיניים, ופוטנציאלית גם במקומות אחרים.

 

ריצ'ארד האס ריצ'ארד האס צילום: בלומברג

 

"המשמעות של זה מזווית ישראלית היא שרבות מההתרחשויות באזור יהיו כאלה שישראל לא יכולה להשפיע עליהן ישירות. לכן, לדעתי, צריך לשים קץ לאמונה שהדינמיקה הישראלית־פלסטינית או הדינמיקה הישראלית־ערבית היא המפתח לאזור. חוסר היציבות באזור מוזן ממגוון מקורות, בין אם זה העימות הסוני־שיעי, הפרסי־ערבי, מערכת היחסים בין ממשלות ועמים או מה שלא יהיה. הדינמיקה הישראלית־פלסטינית היא פשוט אחת מהדינמיקות האלה, ובמידה רבה היא דינמיקה מקומית. היא חשובה מאוד לישראלים ולפלסטינים, אבל גם אם מחר יימצא לה פתרון לא יהיו לו יותר מדי השלכות, אם בכלל, עבור עתידן של סוריה, עיראק או כל מקום אחר. זה הפך לסכסוך מקומי. אבל גם בהינתן כל זאת, אני עדיין חושב שלישראל יש אינטרס חשוב בהגעה להסדר, ואינטרס חשוב להיראות כמי שמוכנה לעשות מאמץ נוסף כדי להגיע לפתרון פוליטי".

 

זה אפשרי בכלל?

"אני סקפטי. הסיטואציה הישראלית־פלסטינית לא בשלה לפתרון. כדי שקונפליקט כלשהו ייפתר בהצלחה במשא ומתן לא מספיקה נוסחה, ולא מספיק תהליך: אתה צריך גם מנהיגים שרוצים ומסוגלים לעשות פשרות. ובצד הפלסטיני יש לך את הרשות הפלסטינית ופתח, שפוטנציאלית רוצים אבל ייתכן שלא מסוגלים לעשות עסקה, ויש לך את חמאס, שפוטנציאלית מסוגל אבל לא רוצה. התוצאה היא שאני לא משוכנע שלישראל יש פרטנר פלסטיני.

 

"גם הממשלה הישראלית, מצדה, לא מוכנה ולא מסוגלת לעשות שלום. לפעמים במדינות יש לך קבינט מלחמה, ולפעמים יש לך קבינט שלום. הממשלה הזאת היא לא זה ולא זה: היא גובשה סביב נושאים פנים־ישראליים. אין בה קונצנזוס פוליטי או אינטלקטואלי על איך לעשות שלום או על איך לעשות מלחמה. אז אני לא חושב שהמצב בשל כרגע להתקדמות".

 

להאס יש גם ביקורת קונקרטית על ניהול מבצע צוק איתן. "אני לא מבין את האסטרטגיה מאחורי הצעדים של ישראל בעזה. אני לא מבין את היעד הסופי שלהם או את אסטרטגיית היציאה. ישראל יכולה להחליש את חמאס, אבל לאיזו מטרה? אני לא רואה מה היא תרוויח אם חמאס ישתקם ויתחמש מחדש. יש לה שלוש בחירות בנוגע לחמאס: הראשונה היא לנסות להרוס אותו, ואני לא חושב שזה אפשרי. השנייה היא לנסות לשנות אותו, למתן אותו ולשכנע אותו שהתנגדות מזוינת היא חסרת תוחלת; זה מקביל למה שקרה עם ה־IRA בצפון אירלנד, וכאסטרטגיה ארוכת טווח ייתכן שזה אפשרי. השלישית היא לנסות לדחוק אותו לשוליים ולהגיע לעסקה עם פתח, לחזק אותו באופנים שמחלישים את חמאס. זה ישלח מסר לעם הפלסטיני שיש תגמול למתינות, ושכדאי להם לתמוך בפתח ולא בחמאס. אבל הפעולות של ישראל לא משקפות אף אחת מהבחירות האלה. אני פשוט לא מבין את הלוגיקה מאחורי מה שישראל מנסה לעשות".

 

מרכז העיר עזה אחרי הפצצה של חיל האוויר הישראלי מרכז העיר עזה אחרי הפצצה של חיל האוויר הישראלי צילום: Eyad Al Baba

 

ומה ארצות הברית מנסה לעשות?

"היא ניסתה להוביל משא ומתן קלאסי, בניצוחו של שר החוץ קרי, והיא נכשלה. אישית חשבתי שסיכויי ההצלחה של הניסיון הזה נמוכים, ודאגתי לגבי הזמן והמאמץ שהוא יגזול. חשבתי שהיה חכם יותר להשקיע את האנרגיה שלנו במקום אחר. כרגע הממשל לא מנסה להמשיך מהמקום שבו הוא הפסיק, אלא פשוט להשיג הפסקת אש בלתי־מותנית נוכח ההשלכות ההומניטריות. אבל אני לא מזהה תיאבון להגיע להפסקת אש מותנית, לא בטווח הקצר. אני לא חושב, למשל, שארצות הברית תנסה לספק דרישה ישראלית לפירוז של חמאס, או לספק דרישות של חמאס. הממשל מנסה להשיג את מה שאפשר, שזה הפסקת אש צרה".

 

התובנות של האס - יהודי, אגב - בנוגע לסכסוך הישראלי־פלסטיני נוקבות במיוחד בהינתן הניסיון העשיר שלו. עוד קודם לתפקידו במועצה לקשרי חוץ הוא ניהל קריירה דיפלומטית ענפה כראש האגף לתכנון מדיני במשרד החוץ האמריקאי וכיועץ הבכיר של שר החוץ דאז קולין פאואל, ושימש כשליח ארצות הברית לתהליך השלום בצפון אירלנד, כמתאם מדיניות החוץ האמריקאית באפגניסטן, וכבכיר במועצה האמריקאית לביטחון לאומי.

 

לאור הניסיון שלך, בין היתר בפתרון הסכסוך בן עשרות השנים בצפון אירלנד, מה דעתך על גילויי השנאה בין העמים?

"זה דבר שמדאיג אותי. בחודש האחרון ראינו ממד כמעט שבטי, שבו שלושת הנערים הישראלים נרצחו ואז ילד ערבי נרצח כנקמה. מה שמפחיד בזה הוא שזה ממד שאינו דינמיקת 'מלמעלה־למטה', שאליה אנחנו רגילים, אלא מלמטה־למעלה, ולכך יש פוטנציאל לזהם את שתי החברות, הפלסטינית והישראלית. זה דבר הרבה יותר מסוכן, שקשה הרבה יותר לעצור אותו מרגע שהוא מתחיל, והרבה יותר קשה להפוך את התוצאות שלו. זה ייצור אקלים שבו זה כמעט בלתי אפשרי למנהיגים פוליטיים להתפשר, וזו תהיה התפתחות משמעותית לרעה. אמריקאים הם תמיד אופטימיים, ואחד הביטויים הנפוצים באנגלית הוא 'דברים חייבים להיות גרועים יותר לפני שהם יהיו טובים יותר', אבל אני חושש שבמזרח התיכון דברים נעשים גרועים יותר לפני שהם נהיים גרועים עוד יותר. האירועים של השבועות האחרונים יוצרים קונטקסט מסוכן, שבו אין שום תמריץ חיובי למנהיגים פוליטיים לגלות נדיבות; להפך, יש להם כל התמריצים השליליים לא לעשות את זה.

 

"אחד הדברים שלמדתי בצפון אירלנד הוא כמה חשוב לעצב את הקונטקסט שבו מתנהלת דיפלומטיה. דיפלומטים פועלים בחשאי, סביב שולחן, אבל השולחנות והמגעים האלה תמיד קיימים בהקשר פוליטי וחברתי רחב יותר, וצריך לנסות לעצב הקשר שבו מנהיגים מעוּדדים לנסות דברים קונסטרוקטיביים, ונדחפים לא לעשות דברים הרסניים. ומה שמדאיג לגבי הישראלים והפלסטינים הוא שההקשר מידרדר באופן קשה".

 

כלומר צריך לנסות לשנות את ההקשר?

“בדיוק, לשנות את הדינמיקה. ואני חושב שבנקודה כזאת חשוב לדבר אל הציבור, ולנסות לרתום את החברה האזרחית. אני חשבתי שכאשר ראש הממשלה נתניהו אמור שאין מקום לפעולות נקם זה היה בדיוק המסר הנכון. זה מקום למנהיגות, ומה שהממשלה והמנהיגים הפוליטיים יכולים לעשות הוא לנסות למצוא בני ברית בחברה הרחבה היותר: לרתום מנהיגים קהילתיים, מנהיגים אזרחיים, כדי ליצור דה־לגיטימציה לפעולות מסוימות. זה קשה, כי תמיד יהיו אנשים שלא יסכימו איתך, אבל אתה חייב לנסות ליצור סביבה שמעודדת צורות התנהגות מסוימות ושלא נותנת לגיטימציה לצורות התנהגות אחרות".

 

"ניהול ממשלה זה עסק יקר יותר מניהול מיליציה"

ד"ר מתיו לוויט, מומחה לטרור, מסביר שחמאס נמצא בשפל הגדול בתולדותיו, כלכלית ופוליטית, אבל הלחץ הצבאי לא ירסק אותו

 

"סבב האלימות הנוכחי הוא תוצאה של הבידוד הגובר של חמאס ושל המצוקה הפיננסית שהוא נתון בה", מסביר ד"ר מתיו לוויט, מומחה לאופרציה של הטרור. "עוד לפני הרקטות והחטיפות, כשחמאס הסכים לממשלת אחדות, הוא ויתר על דרישות המפתח שלו: למשל, שתהיה בהסכם פסקה שמקדשת את הזכות להתנגדות. זה משום שהוא חלש כעת בצורה יוצאת דופן".

 

טנק של צה"ל מול רצועת עזה. "לא רואה שינוי אסטרטגי" טנק של צה"ל מול רצועת עזה. "לא רואה שינוי אסטרטגי" צילום: גיל נחושתן

 

לוויט הוא מנהל התוכנית למודיעין ולוחמה בטרור במכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב, גוף הנחשב ידידותי לישראל. בעברו שימש אנליסט למבצעי לוחמה בטרור ב־FBI, ובממשל בוש כיהן כבכיר במשרד האוצר במסגרת האגף לטרור ולמודיעין כלכלי. תחום המומחיות שלו משמעותי נוכח המצוקה שאליה נקלע חמאס באחרונה, ושלדבריו נובעת במידה ניכרת מקשיים פיננסיים. "חמאס מסוכסך עם איראן כתוצאה מהחלטתו להתנתק מהמשטר בסוריה", הוא מסביר. "בעבר חמאס הרגיש שהוא יכול לפעול כך כי במצרים שלטה ממשלת האחים המוסלמים תחת מוחמד מורסי, והם חשבו שמורסי יספק להם תמיכה מספקת. אבל לא רק שהממשלה של מורסי נפלה, אלא שהיא הוחלפה בממשלה שנוקטת עמדה הפוכה ב־180 מעלות. כתוצאה מכך, הם לא היו מסוגלים לשלם משכורות או להבריח סחורות או נשק ממצרים. והבידוד הדיפלומטי של חמאס הוא לא רק ממצרים - בכל רחבי העולם הערבי הוא נמצא בנקודת שפל, למעט טורקיה וקטאר".

 

"עכשיו חמאס צריך להוכיח שההתנגדות עוד לא נגמרה, שהם עדיין כוח שצריך להתחשב בו, ושלא הרשות ולא ישראל יכולים להתעלם מהם. אלא שהם לא באותה פוזיציה: כל רקטה שהם משתמשים בה היא רקטה אחת פחות ברשותם, ואין להם יכולת להחליף אותה במהירות. הם יכולים לחדש בקלות יחסית את אספקת הטילים שמיוצרים ברצועה, כמו הג'עברי, אבל את מלאי הרקטות ארוכות הטווח והמדויקות יותר, שהן האיום האמיתי לישראל, הם לא מסוגלים לחדש בקלות. בנוסף, כל אחת מהמנהרות שהם חופרים מעזה לישראל למטרות טרור עולה כמיליון דולר. אם הן יושמדו, חמאס לא יהיו מסוגלים לבנות אותן בקרוב בקלות, כי אין להם את הכסף הזה. במידה לא מבוטלת, חוסר היכולת לשלם ל־40 אלף אנשי חמאס בשירות הציבורי עומד מאחורי המשבר הנוכחי.

 

ד"ר מת'יו לוויט ד"ר מת'יו לוויט

 

"בסופו של יום, אחרי שהם העבירו את הפלסטינים גיהינום, חמאס חייבים להראות שהם השיגו משהו בתמורה לקורבנות. ישראל, מצדה, נחושה לא לספק לחמאס ניצחון כגמול על אלימות, ולכן יש צורך בדיפלומטיה שתאפשר לכל צד להגיד שהוא ניצח: ישראל תוכל להגיד שהשמידה רקטות ומנהרות שלחמאס יהיה קשה לבנות מחדש, וחמאס יוכל להגיד שהוא זכה, למשל, בגישה לרפיח. אגב, ייתכן ששיקול נוסף מאחורי הפעילות של חמאס הוא הרצון לאותת לאיראן שחמאס שוב ראוי למימון. האיראנים תמיד דגלו בתגמול לפי ביצועים".

 

"המימון שחמאס מקבל מקטאר משמעותי", אומר לוויט, "תפעול ממשלה מצריך תקציבים הרבה יותר גדולים מתפעול ארגון טרור או מיליציה: שירותי רווחה, איסוף זבל - אלה דברים שעולים כסף. מטרת חמאס בכניסה לממשלת האחדות היתה לא לשלם על הדברים האלה, ולחזור לימים הטובים שבהם הוא היה שחקן לא ממשלתי. באותה תקופה כל סיוע שחמאס נתן לאוכלוסייה זכה בהכרת תודה, וכשהם לא סיפקו סיוע, אף אחד לא כעס - הם לא היו הממשלה, וזאת לא היתה אחריותם. הם רוצים לחזור למודל הזה".

 

אז קטאר מעבירה מימון לצד האזרחי?

"הבעיה עם חמאס היא שלא ניתן לבצע הפרדה בין הפעילות הצבאית והאזרחית שלו; זו ישות אחת. זו אגב הסיבה לכך שארצות הברית וגופים אחרים, כמו האיחוד האירופי, הכריזו על חמאס כארגון טרור. אז לחמאס באמת יש ממשלה, ורוב הכספים הלכו לפעילות הממשלתית שלו - אבל כעת אנחנו יודעים על כל המנהרות האלה, למשל. חמאס לא השתמש בכספים שקיבל מקטאר או ממקומות אחרים כדי לבנות מקלטים לאזרחים בעזה. הוא השתמש בהם כדי לבנות מנהרות ללוחמים שלו ולרקטות".

 

מה ישראל יכולה להשיג, מעבר להפסקת אש? לא הרבה, מודה לוויט. "ישראל רוצה ליצור מצב שבו לחמאס יהיה קשה יותר להחליט שהוא רוצה לירות עליה רקטות. השאלה היא כמה היעד הזה בר השגה. רקטות לטווח קצר אפשר להכין בכל מוסך. לא ברור אם ניתן ליצור עם חמאס בעזה מאזן הרתעה דומה לזה שישראל יצרה מול חיזבאללה ב־2006.

 

"ריסוק חמאס הוא דבר שלא עומד לקרות, ויהיה מאוד קשה ליצור מצב שבו פתח לוקח שליטה בעזה: עבאס לא ירצה להיכנס לעזה על גבי טנק ישראלי, אם למעשה ואם לכאורה. עם זאת, אכן יש סדרה של סקרים שמראה שחלק ניכר מהפלסטינים, כ־80%, מאוד כועסים על חמאס. לא נראה שהעימות הולך לקראת פתרון, בוודאי לא אסטרטגי".

 

אז המרב שאפשר לצפות לו הוא שיפור טקטי?

"אני לא רואה איך אפשר להגיע לשינוי אסטרטגי. ייתכן שזו הזדמנות לפתוח בפעילות דיפלומטית, שאולי תביא שינוי אסטרטגי, אבל באופן צבאי בלבד לא ניתן להביא לשינוי אסטרטגי. אי אפשר לסלק את חמאס בפצצות".

 

"ההימור של חמאס אינו פרוע. גם אם יפסיד המחיר לא יהיה מוחלט"

ד"ר חוסיין איביש, מומחה לסכסוך הישראלי־פלסטיני, חושב שהמלחמה מנוהלת נגד ישראל אבל מכוונת למצרים, ושהפתרון יהיה חייב לעבור דרך הסכם שלום

 

המפתח להבנת סבב הלחימה הנוכחי בין ישראל וחמאס, אומר ד"ר חוסיין איביש, הוא ייאוש. "הסבב הנוכחי אולי דומה לקודמיו, אבל יש לו הקשר מאוד שונה: חמאס נקלעו למצב נואש בשנה האחרונה, במיוחד לנוכח הפעולות של מצרים: סגירת מנהרות ההברחה, הגבלת הגישה שלהם לכסף, סגירת מעבר רפיח. הם היו מאוד לא מרוצים מהמצב הזה. באמצעות הסכם ממשלת האחדות הם קיוו להיחלץ מהמצב הזה, לקבל אחיזה בגדה המערבית ולהתקדם מעבר לעזה, שהפכה לנטל בעבורם, אבל זה לא עבד. ישראל, מצדה, לא היתה מרוצה מהסכם ממשלת האחדות, אבל לא יכלה לעשות הרבה בעניין".

 

איביש, עמית בכיר ב"כוח המשימה האמריקאי לפלסטין", ארגון המקדם שתי מדינות לשתי עמים (שזוכה לעתים לביקורת בחוגים פלסטיניים על עמדתו המתונה), מסביר שהחודש האחרון מוטט את תקוות החמאס. "תחת הכותרת של חיפוש אחר הנערים החטופים ישראל הנחילה מכות כבדות מאוד לנוכחות חמאס באזור A בגדה ושיבשה אותה באופן מוחלט. חמאס, שראה שכל מאמציו להשיג אחיזה בגדה כשלו, פנה מתוך ייאוש לשימוש ברקטות. אני חושב שישראל לא רצתה להיגרר לעימות הזה, אבל חמאס נעשה כל כך נואש שהם היו מוכנים להסלים את המצב, ולא לעצור בהסכם על שקט תמורת שקט. זה לא בהכרח חישוב רציונלי, אלא גלגול של הקוביות: ארגונים נואשים נוטים לא לחשוב על דרכי פעולה עד הסוף, אלא לומר 'צריך לקחת סיכון. אולי זה לא יצליח, אבל אין לנו מה להפסיד'. וחמאס לוקח את ההימורים האלה מתוך הנחה - סבירה, לדעתי - שישראל לא תמוטט את שלטונו בעזה. האם ישראל היתה מעדיפה לראות את הרשות בעזה? כמובן. אבל היא לא יכולה לגרום לזה לקרות.

 

פלסטיני בין ההריסות בעזה אחרי תקיפה ישראלית פלסטיני בין ההריסות בעזה אחרי תקיפה ישראלית צילום: איי אף פי

 

"ישראל ניצבת כעת בפני שלוש אפשרויות: להשאיר את חמאס בעזה, פצוע ומדמם, אבל עדיין גורם מוכר שמגיב לתמריצים; לכבוש את עזה ולהפעיל כוחות שיטור ברחובות בעצמה; או להפיל את חמאס תוך נטילת סיכון שמה שיבוא אחרי חמאס הוא אנרכיה, או ארגונים קיצוניים עוד יותר כמו הג'יהאד, אל קאעידה או דעא"ש. ובהינתן העובדה שאלה שלוש האופציות, חמאס די בטוח שישראל תבחר באופציה הראשונה. כך שחמאס מהמר, אבל לא מדובר בהימור פרוע; הם מאמינים שגם אם הם יפסידו, המחיר לא יהיה מוחלט".

 

אולי יש בכך היגיון מסוים, מבהיר איביש, אבל הוא לחלוטין לא מקובל על חלקים נרחבים בעולם הערבי. "כשהמצרים הציעו להם שקט תמורת שקט, הצעה שלא הועילה להם פוליטית אבל נתנה ל־1.8 מיליון אנשים מפלט מהפצצות, חמאס לא רצו לקבל אותה. זה גרם לאנשים, גם לי, לעצור ולשאול 'מה זאת אומרת לא?'. לדעתי כולם שאלו את השאלה הזאת, כולל מקומות שבימים אחרים היו תומכים בחמאס. להגיד 'לא' לסוף ההרג, כדי לגלגל את הקוביות ולראות מה תקבל - קשה לקבל את זה כעמדה סבירה".

 

מאין יגיע הפתרון? מצרים, קטאר, טורקיה, ישראל, ארצות הברית?

"מצרים היא היחידה שיכולה לתת לחמאס את מה שהם צריכים כדי להסכים להפסקת אש. ישראל לא תשחרר את האסירים שהיא עצרה מחדש וגם לא תפתח את מעברי הגבול, וגם ארצות הברית לא רוצה לתת להם משהו. טורקיה יכולה לתת להם רק מילים כועסות שלא שוות כלום, ומקטאר הם יכולים לקבל רק צ'קים שאי אפשר לפדות, כי מצרים מונעת מהם להכניס את הכסף לרצועה פיזית, וארצות הברית וסעודיה מונעות מהם להעביר את הכסף אלקטרונית. אז מי יכול לתת להם משהו? רק קהיר. חוץ משחרור האסירים, כל הדרישות שלהם מופנות לקהיר. המלחמה הזאת מנוהלת נגד ישראל, אבל קהל היעד שלה הוא מצרי.

 

ד"ר חוסיין איביש ד"ר חוסיין איביש צילום: גיל נחושתן

 

"חשוב להבין שעבור מצרים, שאלות שנוגעות לסיני, עזה ומעבר רפיח הן לא שאלות של מדיניות חוץ אלא של ביטחון לאומי. כשהממשל המצרי הנוכחי הגיע לצפון סיני אחרי שמורסי הודח, הם מצאו לדבריהם הרבה אנשי חמאס שעובדים יחד עם ארגון 'אנסר בית אל־מקדיס', וקבוצות מורדים ופושעים, ופשוט נחרדו. מאז הם רואים את חמאס באור מאוד שלילי.

 

"אז אני לא יודע כמה מצרים מוכנה לתת לחמאס, אבל כרגע הדרך להשיג הפסקת אש היא למצוא פתרון לחידה הזאת: מה מצרים מוכנה לתת לחמאס שחמאס יכול לקבל, ושמצרים יכולה לחיות איתו".

 

ומה יקרה לעזה ביום שאחרי הפסקת האש? זה מקום קטן עם המון אנשים ובלי כלכלה אמיתית. לאן זה הולך?

"אני לא חושב שלמישהו יש תשובה טובה. כמה סוכנויות בינלאומיות כתבו דו"חות על עתיד עזה, והמסקנות של כולן היו שבתוך שני עשורים לא יהיו בעזה די אוכל או מים לשתייה. הגדה המערבית יכולה לשרוד לבדה, אבל עזה לא; היא פשוט לא מקום בר קיימא בגלל המחסור באדמה חקלאית ובמים, וזה בלי להביא בחשבון סגר. הפתרון היחיד לעזה הוא להיות חלק ממדינת פלסטין שתכלול את רוב הגדה המערבית וחלק ממזרח ירושלים. אם זה לא יהיה העתיד, יחכה למקומות האלה עתיד קודר מאוד".

 

איביש, אמריקאי ממוצא לבנוני (יליד ביירות), כיהן בעבר כדובר הליגה הערבית־אמריקאית נגד השמצה, וגם כיום שומר על נוכחות גבוהה בתקשורת האמריקאית ומפרסם מאמרים באכסניות נחשבות כמו "פוריין פוליסי" ו"פוריין אפיירס". ב־2011 הוא פרסם, יחד עם העיתונאי ג'פרי גולדברג, מאמר ב"ניו יורק טיימס" שהביע אופטימיות בנוגע לסיכוי להשיג הסכם שלום. כשאני שואל אם הוא עדיין אופטימי, הוא שומר על ריחוק מדוד: "אופטימיות ופסימיות הן קטגוריות רגשיות, לא קטגוריות של ניתוח פוליטי. זה כמו להיות עצוב או שמח: זה לא משנה כלום. אני מניח שאנשים היו קוראים לי אופטימי במובן הבא: בניגוד לאנשים שמסתכלים על המצב ומסיקים שהשלום הוא בלתי אפשרי, אני מסיק שלכל הצדדים יש אינטרס בשלום. אני לא יודע, למשל, איזו תוכנית יש לישראל עבור מיליוני הפלסטינים אם לא מדינה פלסטינית. מה האלטרנטיבה, להישאר סטטוס קוו? אולי נתניהו יצליח לשמר את הסטטוס קוו לשארית הקריירה הפוליטית שלו, ואפילו זה יעד שאפתני. אבל אם אתה חושב לא במושגי קריירה של פוליטיקאי שלא רחוק מסוף הקריירה שלו אלא בפרקי זמן של חיי חברות ומדינות, אז זו עמדה לא אחראית. אני לא מכיר אף ישראלי שחושב שהסטטוס קוו הוא טוב והכל בסדר. ייתכן שאנשים דתיים חושבים שאלוהים ידאג להכל, אבל כיוון שבמציאות אין נסים, צריך להסתכל על העתיד במידה מסוימת של ריחוק: כל האנשים האלה חיים תחת שליטתנו, מה אנחנו הולכים לעשות איתם? אין לכך תשובה פרט להסכם שלום. זו תשובה שאין לגביה קונצנזוס, ואולי קשה פוליטית להסכים לה, אבל זו התשובה היחידה שאני רואה".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x