חקר ביצועים: השבוע של ריטליקס, אורנה בנאי ומלחמות התעמולה ברשת

הנסיך בן שנה

הנסיך הקטן ג'ורג', שחגג השבוע את יום הולדתו הראשון, כבר הספיק לתרום תרומה לא מבוטלת לכלכלה הבריטית והתגלה כקובע טרנדים משמעותי. מיד עם צאתו מבית היולדות השמיכה שבה היה עטוף יצרה באזז מטורף והובילה לזינוק של 2,000% בכניסות לאתר של היצרנית. כמעט כל בגד שהוא לובש אוזל מיד מהמדפים. השבוע פורסם כי יצרנית גרביים וסריגים קטנה מוויילס, קורגי, הכפילה את המכירות שלה ושכרה בשל כך עוד 30 עובדים אחרי שג'ורג' הצטלם עם סריג שלה בפורטרט רשמי (בתמונה). משמח לראות שחוץ מלהיות משאבת כספי ציבור אדירה, בית המלוכה הארכאי מצליח גם לעודד צמיחה ולחזק עסקים קטנים. גם אם ללא־בריטים הטירוף נראה לגמרי לא הגיוני.

תמר טוניק

הנסיך ג'ורג' ואמו קייט צילום: אימג'בנק, Gettyimages

ריטליקס פחות זה יותר

לפני פחות משנתיים חברת NCR האמריקאית קנתה את ריטליקס הישראלית ב־800 מיליון דולר, ובנתה על רווחים נאים. את התקווה היא תלתה במערכת החדשה ריטליקס 10. היא העתיד, אמרו המנהלים. השבוע התברר עומק הטעות: ריטליקס 10 לא מספיק טובה, אין לה שוק, והחברה תיאלץ לפטר מאות מתוך אלף עובדיה. בפשטות, ריטליקס 10 גדולה על ריטליקס. זו מערכת מורכבת מדי לניהול רשתות קמעונאיות, שמבקשת לנהל לא רק את החנויות אלא גם את כל האספקה, הספקים והממשקים הנוספים. לא בכדי היא הגיעה לריטליקס עם אנשי אמדוקס, חובבי מערכות מורכבות. עכשיו, כדי להשתקם, ריטליקס בראשות אלי רוזנר צריכה לחזור לתוכנות קמעונאות יומרניות פחות, שבהן הצטיינה במשך 30 שנה. המומחיות שלה היא כוח שצריך להשתמש בו, לא להתנכר לו. היא העתיד.

מאיר אורבך

כפתור חדש בפייסבוק

לכל חברת טכנולוגיה גדולה יש כתם כזה: תחום שנשלט בידי חברה אחרת, ושהיא פשוט לא מצליחה להיכנס אליו, למרות מאמצים אדירים. במיקרוסופט זה החיפוש - בינג לא מספק תחרות אמיתית לגוגל. גוגל מצדה לא הצליחה לדגדג את פייסבוק עם הרשת החברתית גוגל פלוס. ופייסבוק מנסה שוב ושוב לעקוץ את אמזון ועליבאבא בתחום המסחר המקוון, כשהיא פותחת וסוגרת פרויקטים בתחום בקצב מסחרר. השבוע הציגה הרשת את כפתור ה־Buy, חבר של הלייק והשר, שיאפשר קנייה ישירה. המלכוד ברור: שילוב אגרסיבי מדי של הכפתור עשוי לעורר אנטגוניזם בקרב הגולשים, שילוב עדין מדי לא יהיה אפקטיבי. אבל אם פייסבוק תגיע לאיזון הנכון, זה יהיה שובר שוויון.

דור צח

אילוסטרציה צילום: שאטרסטוק

סלינגר המבוטחים מופקרים

תראו מה קורה כשרגולטורים מתחלפים. הממונה הקודם על שוק ההון עודד שריג הבין יום אחד שהביטוחים הסיעודיים שאנשים קונים דרך מקום העבודה שלהם הם בלוף, וביטל את הביטוחים האלה. כדי לא להשאיר בני 60 ומעלה ששילמו כל חייהם לביטוח כזה בלי כיסוי, הוא יצר פתרון ביניים עבורם, למקרה שייהפכו לסיעודיים. הגיוני. אלא שאז שריג עזב, ומחליפתו דורית סלינגר החליטה שהפתרון שלו לא מוצא חן בעיניה. כבר יותר מחצי שנה סלינגר "לומדת את הנושא", ועד שיימצא פתרון אחר, אותם מבוגרים ששילמו כל חייהם - לא פחות מ־200 אלף בני אדם - נותרו ללא כיסוי. לחלק מהם השקידה של סלינגר על העניין כבר לא תעזור. השבוע שמעתי על מישהי כזאת, בת 93; בתה התקשרה אליי, התחננה לשמוע שיש איזה פתרון לאם הסיעודית שבמשך עשרות שנים שילמה על ביטוח. נאלצתי להגיד לה שאין. וממילא כשהתותחים רועמים את מי זה מעניין.

שאול אמסטרדמסקי

הרשת החברתית גועשת

פייסבוק נהפכה מזמן לשלוחה המוחצנת של האישיות שלנו, שמאפשרת לנו להעביר את דעתנו לעולם. המערכה הנוכחית הזכירה, למי ששכח, שלדברים שעולים לרשת יש השלכות גם בעולם ה"אמיתי". כך, בשבוע האחרון מצאו עצמם עובדים בכמה וכמה חברות מזומנים לשיחות בירור. העילה: סטטוסים שפרסמו ברשתות החברתיות ושנחשדו בכך שלא ימצאו חן בעיני לקוחות החברה. לפגוע בפרנסתו של אדם בגלל עמדותיו זה מעשה לא ראוי. הוא אינדיקציה גם לחוסר סובלנות וגם לטשטוש גבולות בעייתי בין העובד לפירמה שמשלמת לו. מצד שני, לנוכח ערימות הרפש המתלהמות שמציפות בימים האחרונים את הרשתות החברתיות, יש משהו קוסם באפשרות שהאיום הזה יתרום לשיח מעט שפוי יותר.

ליאור באקאלו

אונה בנאי צילום: רפי דלויה

לפלסטינים יש נהלים

לא לפרסם בפייסבוק תמונות של רעולי פנים חמושים כדי לא לגרום לסגירת העמוד, להזכיר את מספר הפצועים וההרוגים, במיוחד ילדים ונשים, בכל פוסט, ולא להפיץ ברשת תמונות של טילים שנורו לעבר ישראל. אלו מקצת ההנחיות שהופצו בימים האחרונים לפעילי רשת פרו־פלסטינים, היישר ממשרד ההסברה והמחלקה לניהול מדיה של משרד הפנים הפלסטיני ברמאללה. יו"ר הרשות אבו מאזן, שגילה עד כה מתינות, אפילו סוג של סלידה מחמאס, בחר דווקא בזירת הרשת כדי להפיץ מסרים הפוכים. מול התחכום הזה, שמאפשר לאבו מאזן להרוויח עמדה דו־צדדית, הפוסטרים הצבעוניים שהפיץ דובר צה"ל כדי להסביר לעולם what can u do in 15 seconds הם רק טיפה בים.

נעמה סיקולר

אחריות תאגידית היא מש"קית גדודית

מאז בריאתו של הקפיטליזם הנאור חברות מסחריות נדרשות להתכוונן לשלוש שורות תחתונות - רווח/הפסד פיננסי קלאסי, רווח/הפסד סביבתי ורווח/הפסד חברתי. תחת הסעיף החברתי הארגון אמור להעריך מה ההשפעה שלו על החברה שבה הוא חי ושממנה הוא מתפרנס. בימי שגרה אפשר לפרוט את זה להמון דרכי פעולה. בימי לחימה זה מסתכם בעיקר בשליחת ממתקים לחזית ובהטבות לחיילי מילואים. כאן זה נראה מתבקש, הרי זה מה שרוב מחזיקי העניין של החברה - עובדים, ספקים, בעלי מניות, לקוחות - רוצים. אבל קשה להאמין שחברות כמו נייקי או אינטל היו מחשיבות תרומה לכוחות צבא במהלך סכסוך כהתגייסות למען בניית חברה בריאה יותר. רק אצלנו, החברה היא עדיין הצבא.

גיל קליאן

אילוסטרציה צילום: דו"צ

מתקפה חמורה על הדמוקרטיה

עוד יגיע זמנם של חשבונות הרווח וההפסד במישור המדיני והצבאי. אבל בעניין אחד אין ספק שהובסנו. בפרצוף האלים, הגזעני והמיזוגני של חלקים מהחברה הישראלית שנחשף במלואו בשבועות האלה, ברחוב, בטוקבקים וברשתות החברתיות. למשל, בהתנפלות על גילה אלמגור, אורנה בנאי ושרית וינו־אלעד. ומי קפץ להגן על הפרצוף הזה? רני רהב, עם הטיעון המקומם של "שקט, יורים". כשיורים אסור להרגיז את הבריונים, ואם השתחרר להם הפיוז צריך להבין את זה, זה עמישראל. רהב, שנשגב מלהבין כיצד נהפך לסוג של הוגה חברתי, מתחנף לאספסוף הזה, אותו אספסוף שמחר הוא ימכור לו את הקונצרנים והטייקונים שמהם הוא מתפרנס. בסוף כל חשבון רווח והפסד מדיני וצבאי, חברתי ומוסרי, אפשר למצוא גם את הבסיס הכלכלי.

משה גורלי