$
דעות

מסים צריך לגבות באור יום

המנגנון המעוות של הארנונה מאפשר לבצע בה שינויים מחוץ לטווח הראייה של האזרח הממוצע ולהעלות את יוקר המחיה שלו. גם אם באמת צריך להעלות את המס, הדרך לעשות זאת צריכה להיות הרבה יותר שקופה

עמרי מילמן 06:4922.06.14

1. חשוב להבהיר שהארנונה היא מס לכל דבר. היא חלק בלתי נפרד מיוקר המחיה, והעלאתה היא התעלמות גסה ממצבם של התושבים, במיוחד ברשויות שמסיימות את השנה עם עודף בתקציב, כמו תל אביב. מנגד, גם הרשויות החלשות, שאוכלוסייתן בדרך כלל חלשה מבחינה סוציו־אקונומית, נדרשות על ידי משרד הפנים להעלות את הארנונה. מרבית הרשויות הללו נמצאות בפריפריה ומספקות פחות שירותים לתושביהן מאשר הרשויות במרכז הארץ (בהיבטי חינוך, בריאות וכדומה). למעשה, הממשלה אומרת: "אתם, העניים, תשלמו עוד מס כדי לקבל שירותים שאחרים מקבלים בכל מקרה".

2. המנגנון המעוות והמסורבל של הארנונה משאיר את השינויים בה מחוץ לטווח הראייה של האזרח הממוצע — קל לראות שמחיר הקוטג' עולה, אבל הדרך להבין האם התייקרה הארנונה שלכם ובכמה דורשת כמעט דוקטורט. האם מישהו בדק לאחרונה כיצד מדדו את דירתו לצורך חישוב הארנונה (ויש ארבע שיטות מדידה שונות בישראל)? האם בעלי העסקים הקטנים יודעים אם הנכס שלהם מסווג בצורה הכי מתאימה ומשתלמת עבורם מבין אלפי הסיווגים השונים שיש בכל עיר?

 

3. לראשי הערים יש שיטה: הדרך הקלה ביותר להעלות את ההכנסות בלי לעצבן את הציבור (בהנחה שזה יצליח בכלל להבין שהעלו לו את הארנונה) היא להעלות את הארנונה לעסקים. אלא שההגדלה הזו בהוצאות העסקים מתגלגלת אחר כך אלינו כ"יוקר המחיה". עסקים זה לאו דווקא קונצרנים גדולים – בחלק גדול מהמקרים מדובר בעסקים קטנים ובינוניים שהיכולת שלהם לספוג עלייה כזו מבלי לגלגל אותה הלאה לצרכן כמעט אינה קיימת.

 

גדעון סער גדעון סער צילום: אלכס קולומויסקי

 

4. ויש גם ראשי עיריות שמבינים שגם אם תקציב נוסף יעזור לעירייה, לא פחות חשוב להשאיר כסף בידי התושבים, ומבקשים מהממשלה לבצע הפחתה בארנונה. אם מדובר בבקשה פופוליסטית ההפחתה אינה אפשרית מבחינה תקציבית, משרד הפנים והאוצר לא יאשרו אותה והעירייה לא תפסיד דבר. אך ראוי לציין כי יש רשויות רווחיות שבוחרות באמת להקל על תושביהן.

 

5. בכנסת ובממשלה משאירים את מלאכת האישור לשר הפנים, החשוף ללחצים מצד הרשויות שעמן הוא עובד באופן שוטף, ולשר האוצר, שהתחייב לא להעלות מסים השנה מצד אחד, ומצד שני התחייב להוצאות רבות מדי. שתי החלטות מחוק ההסדרים האחרון מזכירות לנו כמה מלוכלך המשא ומתן בין השלטון המקומי לאוצר: הוחלט כי הרשויות החזקות יקבלו תוספת קבועה של 0.3% לארנונה בתמורה להלוואה של 400 מיליון שקל, ולכך הוסיפו את ביטול מנגנון ה"התייעלות" שלפיו רק 80% מהמדד המשולב יתווספו בכל שנה לארנונה, והעלו את התוספת ל־100% מהמדד. למה? ככה. כי האוצר היה צריך כסף ומיד, אז הוא עשה עסקה מעולה — לו, לרשויות החזקות, אבל לא לאזרחים.

 

6. באפריל פרסם "כלכליסט" כי השר גדעון סער החליט שלא לאשר כלל העלאות חריגות בארנונה ב־2015 מלבד לרשויות בהבראה או בהתייעלות (ואז דוחף אותם משרד הפנים להעלות ארנונה בעצמו). ייתכן שהצהרה זו תיצור לחץ גדול יותר מצד הרשויות: על משרד הפנים לאשר את הבקשות שלהן להעלאות חריגות — אם סער יעמוד במילתו, הן יתקשו להמשיך במתכונת הנוכחית שמשיתה בקלות את בזבוז הרשויות על הציבור. שר הפנים החל להתלכלך בבוץ הארנונה, אך מלבד להוכיח את נכונותו דרך האישורים — או אי־האישורים — של הבקשות החריגות, נותר עוד הרבה לעשות, כמו לקבוע מדדים מתאימים יותר להעלאת "הטייס האוטומטי" (העלאה קבועה שנקבעת על פי מדד המחירים ומדד השכר במגזר הציבורי), ולהפוך את התהליך לשקוף ומסודר יותר.

 

מן הסתם, אין דרך אחרת לספק שירותים לתושבים מלבד באמצעות גביית מסים, וייתכן מאד שלעתים המס צריך לעלות. אך הדרך הראויה לעשות זאת היא בשקיפות, בהתחשבות ועם תכנון קדימה, ולא דרך עסקאות מפוקפקות ובדרכים עוקפות רק כדי שהציבור לא יבין.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x