שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף 19.06.2014
מוסף 19.06.14

הענק הוורוד

לורד ג'ון בראון מספר ל"מוסף כלכליסט" מה עובר על מנכ"ל של אחת החברות הגדולות בעולם שמסתיר את זהותו המינית, וכמה רווחית יכולה להיות היציאה מהארון

טלי שמיר 09:3321.06.14
"חייתי חיים כפולים: פרטיים וציבוריים. האמנתי ושכנעתי את עצמי שאני יכול להפריד ביניהם", אומר לורד ג'ון בראון, שבמשך 12 שנה היה אחד האנשים החזקים בעולם, כמנכ"ל ענקית האנרגיה BP. כינו אותו אז "מלך השמש", ולתקופה שבה עמד בראש אחת החברות הגדולות בעולם התייחסו כ"תור הזהב" שלה. בניצוחו צמח שווי השוק שלה פי חמישה. אבל ביום בהיר אחד, ב־1 במאי 2007, הכל נגמר. כתבה בעיתון "The Standard" חשפה את חייו הפרטיים, והוא נזרק באחת מתפקיד חייו - ומהארון שבו התחבא עד גיל 59.

 

את הסיפור מכר לתקשורת הבריטית הצעיר ג'ף קוולייר, שהיה בן זוגו של בראון במשך שלוש שנים. בראון ניסה לעצור את פרסום הכתבה באמצעים משפטיים, וטען שהוא הכיר את קוולייר בזמן ריצה בפארק. האמת היתה שקוולייר היה נער ליווי שהזמין דרך האינטרנט, ובראון בעצם שיקר. "זו היתה טעות בשיקול דעת לשקר בתצהיר לעורך הדין שלי, תיקנתי אותה אחר כך, אבל זו היתה טעות גורלית. עשיתי את זה כי הייתי המום", אומר בראון (67) ל"מוסף כלכליסט" בשיחה מלונדון. "הייתי נאיבי מאוד. היתה לי מערכת יחסים עם אדם שקשה להגדיר כאמין. אחרי שנפרדנו קיבלתי ממנו אימיילים ולא הבנתי שהם בעצם איומים, דברים כמו: 'אני לא יודע מה אעשה אם לא תשלח לי כסף'. לא הייתי אמור להיות מופתע מהפנייה שלו לתקשורת, אבל הופתעתי, וכאיש של מעשים החלטתי לנסות לעצור את הפרסום".

 

משלא הצליח לעצור את הפרסום החליטו בראון וצמרת BP על סיום תפקידו. רשמית, הסיבה היתה השקר. ברקע עמדו כנראה גם הביקורת על מדיניותו של בראון, שהוביל קיצוצים שלטענת המבקרים גררו בטיחות לקויה (כולל כזאת שלדעתם הובילה לאסון דליפת הנפט במפרץ מקסיקו, לאחר כהונתו) - ובעיקר חשש מהדימוי שתיצור לו כתבה שבה בן זוגו לשעבר מתאר אותו כגבר מבוגר שהזמין נער ליווי צעיר, חשף מידע רגיש על החברה והמדינה, ואפילו השתמש בכספי BP כדי לממן אותו. בראון הכחיש את הדברים, אבל לכולם היה ברור שעצם התיאור הזה לא ייטיב עם התאגיד הוותיק והענק, שבראון הפך לתאגיד האנרגיה השני בעולם (כיום הוא חמישי, מבחינת רווחים), ומעסיק כ־85 אלף עובדים. ביום שבו פורסמה הכתבה, בעוד צלמי הפפראצי דולקים בעקבותיו, בראון פרש.

 

לורד ג'ון בראון. "כשאנשים לא נאלצים להשתמש בחצי מהמוח שלהם כדי להעמיד פנים שהם משהו שהם לא - הפריון שלהם עולה" לורד ג'ון בראון. "כשאנשים לא נאלצים להשתמש בחצי מהמוח שלהם כדי להעמיד פנים שהם משהו שהם לא - הפריון שלהם עולה" צילום: אימג'בנק, Gettyimages

 

עכשיו, שבע שנים אחרי, הוא מפרסם את "ארון הזכוכית", ספר המתאר את קורותיו כהומו בצמרת ומפציר בבכירים אחרים בעולם העסקים להפסיק לפחד. "הלוואי שהייתי אמיץ מספיק כדי לצאת מהארון כמנכ"ל BP", הוא כותב, "אם הייתי עושה זאת, היתה לכך השפעה על הומואים ולסביות". בראון הוא הבכיר ביותר בעולם העסקי שיצא עד כה מהארון, וכנראה היחיד מחוץ לארון שהוביל חברה מרשימת פורצ'ן 500. כיום הוא גם הקול הבולט ביותר בדיון על היעדרם של מנכ"לים גאים מהצמרת. הדיון הזה, שהתנהל עד כה בשקט יחסי, כבר מתקיים בגלוי, בין השאר בזכות ספרו של בראון. מעבר לעיסוק הספציפי בשאלת הארון, עצם השיח מלמד לא מעט על השמרנות של העולם העסקי והיחס שלו כלפי מיעוטים בכלל. דווקא בראון, האיש שחי שנים בארון ונבעט ממנו בטקס משפיל בכיכר העיר, מוצא את עצמו מתפקד כעת כאביר של חופש, שוויון וקריאה לשינוי עמוק בתשתית האנושית של העולם העסקי.

 

כמה חלש מנהל שמסתתר

 

ב"ארון הזכוכית" מגולל בראון את האוטוביוגרפיה שלו, מילדותו, דרך ימיו כסטודנט לפיזיקה וכמהנדס נפט פשוט באלסקה, עבור בכניסתו כלורד עצמאי לבית הלורדים ב־2001 ועד עזיבת BP, אבל לאורך כל הדרך הוא דואג לכך שסיפורו האישי יהפוך לנושא מסר כללי. הוא משבץ בספר מחקרים היסטוריים ופסיכולוגיים, כמו גם ראיונות עם יותר ממאה מנהלים בכירים, חוקרים ועוד. השילוב בין האישי לעקרוני, בין החושפני למחקרי, יוצר מסמך מבוסס סביב טענה חד־משמעית: יציאה מהארון היא אסטרטגיה מעולה, שמיטיבה לא רק עם אלו שעסוקים מבוקר עד ערב בהסתרת חייהם הפרטיים - אלא גם עם החברה עצמה.

 

"ככל שאתה משתף מגוון גדול יותר של אנשים בעסק, כך קל לך יותר להתפתח", מציג בראון את הטיעון המוכר, ומחדד אותו: "אתה לא רוצה שכל האנשים בחברה יהיו דומים. אתה רוצה אנשים עם דעות, רעיונות ומוטיבציות שונות. זו סביבה שמייצרת רעיונות טובים יותר. כמי שמשתייך לכמה מיעוטים (יהודי והומו) אני יכול להגיד שמי שמשתייכים למיעוט נוטים להיות יותר הישגיים. יש להם מה להוכיח. הומואים ולסביות אינם שונים בכך - וזה פנטסטי".

 

מעבר לעיקרון הניהולי הזה, הניסיון של בראון לימד אותו עוד שיעור חשוב על היתרון שביציאה מהארון: "לחיים סמויים יש מחיר סמוי. כשאנשים לא נאלצים להשתמש בחצי מהמוח שלהם כדי להעמיד פנים שהם משהו שהם לא - הפריון שלהם עולה".

 

עד כמה הפריון נפגע מההסתרה? לואיס יאנג ניסתה לכמת זאת. יאנג, שב־1975 פוטרה מעבודתה כמרצה בקולג' אחרי שנראתה בבר של לסביות, נהפכה עם השנים למהנדסת תוכנה, וב־2001 בנתה מדד שהעריך כי הפגיעה בפריון של אנשים שמתאמצים להסתיר את זהותם המינית היא כ־10%. "אני רוצה שתלכו למשרד שלכם ותטרקו אחריכם את הדלת. אני רוצה שתעלימו כל שריד למשפחה שלכם, בייחוד בני הזוג. שימו את התמונות במגירה והורידו את טבעת הנישואין. אתם לא יכולים לדבר על המשפחה שלכם, גם אם הפרטנר שלכם חולה מאוד", הסבירה יאנג, "עשו זאת ונראה כמה פרודוקטיביים תהיו". המחשה אחרת לשיתוק התמידי שמלווה עובדים בארון סיפק טום ג'ונסון, ראש אגף החשבונאות של ענקית המלבינים Colorox, בראיון לבראון: “אני זוכר שתמיד סיננתי את הרעיונות שלי דרך פילטר. חשבתי לעצמי: האם זה יגרום להם להבין שאני לא כמותם?".

 

ג'ף קוולייר, האקס שחשף אותו. "הייתי נאיבי. היתה לי מערכת יחסים עם אדם שקשה להגדיר כאמין", אומר בראון ג'ף קוולייר, האקס שחשף אותו. "הייתי נאיבי. היתה לי מערכת יחסים עם אדם שקשה להגדיר כאמין", אומר בראון צילום: בלומברג

 

אפשר גם לטעון טענה הפוכה: אם אתה מצמצם את חייך הפרטיים וכל האנרגיה שלך מופנית לעבודה, זה טוב לעסקים. קח את המקרה שלך לדוגמה.

בראון: "זה לא נכון. המחיר ששילמתי היה כבד מדי. לא עשיתי שום דבר חוץ מלהיות המנכ"ל של BP, הפכתי את כל החיים שלי לעבודה, וזה לא הדבר הנכון לעשות. לא הייתי רוצה לראות אנשים במצב הזה, ואני לא רוצה שזה ישמש דוגמה לאנשים. זה יהיה לא הומני. אני חושב שאנשים עם חיים מאוזנים יכולים להגיע להישגים דומים, אם לא גבוהים יותר".

 

בראון טוען שהחנק של הארון משפיע לא רק על הפריון של העובד, אלא גם על הפריון של סביבתו. חוקרים מאוניברסיטת קליפורניה מצאו ב־2012 שביצועים של נבחנים שעבדו עם שותף מחוץ לארון עלו על אלו שעבדו עם שותף בעל זהות מינית לא ברורה, והסיקו כי "אי־ידיעת הזהות של הפרטנר עשויה לפגוע בביצועים, אפילו אם זהותו מלווה בדעה קדומה".

 

התיאורים של בראון בספר ובשיחה ממחישים כמה אנרגיה דורשת ההסתרה מהמנכ"ל, כמה כבד המחיר וכמה העניין רק מסתבך עם הזמן. "ככל שנעשיתי בכיר יותר הרגשתי שיש לי יותר מה לאבד", הוא אומר. לכן במשך שנים חי ב"בדידות נוראית", לא העז לחשוב על מערכת יחסים והסתפק במפגשים מיניים אקראיים. כך גם החל הקשר שלו עם נער ליווי. "כאיש עסקים שנמצא תחת עינו הבוחנת של הציבור, פחדתי לצאת למועדונים", הוא מסביר. "וכל ראיון לתקשורת היה שדה מוקשים פוטנציאלי - כל ניסוח מרושל או ביטוי שלא במקומו יכולים להוביל לאסון".

 

גם בלי זה, אנשים חשדו. בכל זאת, מדובר בגבר מצליח שבא לאירועי החברה עם אמו. אבל איש לא העז לעמת את בראון עם השמועות, והוא לא העז לעמת את עצמו עם המשמעויות. הוא בנה לעצמו סיפור שלם על חשיבות ההסתרה לחברה. "כשנעשיתי מנכ"ל חשבתי על הדיסקרטיות הפרטית כחיונית לחברה. נעשיתי יותר מרוחק ונמנעתי מלחפש אינטימיות", הוא כותב בספרו, "עמדנו להפוך את BP לענק גלובלי. פחדתי שכל חשיפה תפגע ביחסים עסקיים, במיוחד אלו במזרח התיכון, לפעמים במדינות שבהן הומוסקסואליות היא עדיין פשע שעונשו מוות".

 

בראון עם אמו פאולה. "היא היתה ניצולת אושוויץ, והאמינה שאתה חייב לדאוג שלא יזהו אותך כחלק ממיעוט, כי מיעוטים נרדפים" בראון עם אמו פאולה. "היא היתה ניצולת אושוויץ, והאמינה שאתה חייב לדאוג שלא יזהו אותך כחלק ממיעוט, כי מיעוטים נרדפים"

 

ממה המנכ"לים מפחדים כל כך

 

"ארון הזכוכית" יצא לאור בסוף מאי, וכבר היה לרב־מכר וזכה לסיקור נרחב בכלי התקשורת הגאים, הכלכליים והכלליים. לכאורה, צמרת עולם העסקים מחבקת את האג'נדה של בראון. "זו מפת דרכים מרתקת שמראה מה אנחנו יכולים להשיג, כחברה וכיחידים, אם נשים וגברים חד־מיניים יהיו משוחררים לחלוטין מדעות קדומות", כתב על הספר מנכ"ל גולדמן זאקס לויד בלנקפיין. וריצ'רד ברנסון, יו"ר וירג'ין, הוסיף: "זה ספר אמיץ ומרתק שמראה איך עסקים יכולים להוביל את הדרך בקידום זכויות גייז ולמה להיות עצמך זה הדבר הטוב ביותר עבור העסקים ועבורך".

 

אבל מילים לחוד ומעשים לחוד. בעידן שבו אנשי בידור, פוליטיקאים ואפילו ספורטאים בענפים מצ'ואיסטיים כבר לא חוששים לדבר על כל ההיבטים שמרכיבים את זהותם; עוד ועוד מדינות מעניקות לזוגות חד־מיניים את הזכות להינשא; ודמויות להט"ביות (לסביות, הומואים, טרנסים וביסקסואלים) נכללות ביצירות פופולריות בלי לעשות מזה שום עניין - עולם העסקים עדיין מתייחס לחיים לא־סטרייטיים כחטא גדול. אפילו טים קוק, מנכ"ל אפל שידוע בציבור כ"הומו הכי משפיע באמריקה", מעולם לא דיבר בגלוי על חייו וזהותו. למעשה, אומר בראון, "בכל רשימת פורצ'ן 500 (500 החברות הגדולות בארצות הברית) אין אף מנכ"ל מחוץ לארון. אין לנו מודלים לחיקוי, אנשים שהצליחו בעסקים והם מחוץ לארון".

 

עכשיו אמריקה סוף סוף מדברת על היעדרם המוחלט של להט"בים ידועים מהצמרת העסקית (בארץ, אגב, "מוסף כלכליסט" עסק בנושא בדיוק לפני ארבע שנים). לפני כחודש התפרסם ב"ניו יורק טיימס" מאמר שכותרתו "איפה המנכ"לים ההומואים?" ושחידד את הסוגיה ומשמעותה: "אף שיש כאלו שנמצאים מחוץ לארון בחייהם הפרטיים או שהסברה הרווחת היא שהם הומואים, איש מהם לא דיבר על כך בפומבי, מה שמראה עד כמה אמריקה התאגידית מפגרת מאחור".

 

המחסור בדוגמה אישית מחלחל היטב למטה, ומשמר את ההסתרה בכל שכבות הארגון. על פי מחקר שעשה בשנה שעברה מרכז המחקר האמריקאי The Center for Talent Innovation, בארצות הברית כ־40% מהעובדים הלהט"בים נשארים בארון, ובאנגליה מדובר בכ־34%. מחקר אחר, שאוניברסיטאות ניו יורק ודלויט עשו בשנה שעברה בקרב 3,000 עובדים בעשרה ענפים שונים, מצא כי 83% מהעובדים ההומואים, הלסביות, הטרנסים והביסקסואלים מסתירים חלקים מזהותם, לרוב כיוון שהם חשים שזה מה שהמעסיקים מצפים מהם. על פי סקר של ארגון זכויות הגייז האמריקאי The Human Rights Campaign, רבים נשארים בארון מחשש שהיציאה שלהם תפגע בקולגות סטרייטים, או שחשיפת נטייתם המינית תיחשב צעד לא מקצועי.

 

המנהלים שאיתם שוחח בראון לקראת כתיבת הספר הציגו מגוון סיבות לכך שהם בארון. רבים סירבו להתראיין או ביטלו את הראיון ברגע האחרון, אף שהובטח להם שייעשה בעילום שם. חלק מהמרואיינים סיפרו על חרדה להיחשף אפילו בסביבות עבודה שידועות כגיי פרנדלי. "הפחד הכי גדול של האנשים ששוחחתי איתם הוא שזה יפגע להם בקידום", טוען בראון, "יש לזה שתי סיבות: הם חושבים שאנשים בתאגידים שמרנים מאוד; ומי שעובדים עם לקוחות אמרו שהלקוחות עשויים לא לאהוב את זה". אלה הם תמיד הסברים חלקיים. ההצדקות המקצועיות מלוות גם בסיבות אישיות, בעניינים שנוגעים לתודעה הפרטית של כל אדם. בריאן מקנאוט, יועץ בעל שם המתמחה ברגישות לגייז במקום העבודה, טוען כי "אלו שלא יוצאים מהארון לרוב יצרו בראשם דרמה שעלולה להתרחש, אבל מתרחשת רק לעתים נדירות".

 

ברנסון: "מראה שלהיות עצמך זה הדבר הטוב עבור העסקים ועבורך" ברנסון: "מראה שלהיות עצמך זה הדבר הטוב עבור העסקים ועבורך" צילום: בלומברג

 

האווירה חשובה מהחקיקה

 

אנטוניו סימוס, בנקאי בכיר ב־HSBC, יצא מהארון בשנת 2000 כשעבד בגולדמן זאקס, המשיך להתקדם בסולם הדרגות ומאז רואה ביציאה שלו נכס: הוא סיפר לבראון כיצד החברה משתמשת בו כדי לשדר "תראו איזה מגניבים ומיוחדים אנחנו". לדבריו, היציאה מהארון גרמה לאחרים לחשוב שהוא "חכם ומוצלח מספיק עד שלא היה לי אכפת מהשלכות שליליות".

 

אבל בראון עצמו יודע שלא כל יציאה מהארון היא נכס. ההמלצה שלו לעשות זאת, הוא מדגיש, לא תקפה לכל אחד, בכל שלב ובכל חברה, והיא אכן עלולה להיות קשה או מסוכנת יותר בסביבות הומופוביות. זה נכון לתאגידים עם גישה בעייתית יותר או לענפים שמרניים יותר. "אני לא מתכוון להפחית בחשיבות האתגרים העומדים בפני עובדי צווארון כחול", כותב בראון, ומסביר כי הוא מתמקד במנהלים בתאגידים כי "רציתי לכתוב על מה שאני מכיר הכי טוב".

 

לדבריו, כדי לצאת מהארון האווירה בתאגיד חייבת להיות חיובית ותומכת. "חקיקה ופיקוח זה חשוב, אבל לא פחות חשוב ליצור אווירה. וזה לא משהו שאפשר לתת למחלקת כוח האדם לעשות, זה חייב להגיע מהמנכ"ל והבכירים האחרים. אתה צריך ליצור מקום שבו אנשים מרגישים בנוח להיות מי שהם. המנהלים צריכים להגיד: אנחנו רוצים שזה יקרה, זה חשוב לנו".

 

קשה לראות את זה קורה בקרוב. "עולם העסקים הוא אחד הסקטורים האטיים ביותר בחברה בכל הנוגע לאימוץ נורמות חדשות", כתבה קלר קיין מילר באותו מאמר ב"ניו יורק טיימס" על היעדרם של מנכ"לים הומואים. כדוגמה היא נתנה את הפיגור של עולם העסקים בכל הנוגע לזכויות שחורים - רק לפני 15 שנה מונה מנכ"ל שחור ראשון לחברה מפורצ'ן 500, ומנכ"ליות עומדות בראש לא יותר מ־48 חברות ברשימה, כלומר פחות מ־5%. כשזה המצב במגזרים שנאבקים כבר מאות שנים, וכשהקמפיינים בעד נישואים חד־מיניים מעירים את הארגונים השמרניים מרבצם ומייצרים אווירה ציבורית שמצד אחד מעודדת קבלה ומצד שני מעודדת דחייה - החזון של בראון על סביבת עבודה מעודדת נשמע אופטימי מדי.

 

"אני מסכים שעולם העסקים שמרני מאוד", הוא אומר. "חדרי ההנהלה מלאים אנשים זהים זה לזה. תמיד הייתי חסיד נלהב של הפיכת עולם העסקים להרבה יותר שיתופי ומגוון, ולא רק כשזה מגיע להומואים ולסביות. אבל חברות מתקשות להתמודד אפילו עם הרעיון של שוויון מגדרי בעולם העבודה".

 

ובכל זאת, אומר בראון, בשוק העבודה הנוכחי, של מלחמה על כל טאלנט, חברות תומכות בשוויון זכויות כדי למשוך כישרונות שמשתייכים לקהילה. למגמה החיובית כבר יש עדויות מובהקות: ארגון Human Rights Campaign מפרסם מדי שנה את מדד השוויון התאגידי (CEI), שבודק את הסובלנות כלפי גייז במאות חברות אמריקאיות. בשנה הראשונה, 2002, רק 4% מהחברות זכו בניקוד מושלם; ב־2011 כבר יותר מחצי (55%) קיבלו ניקוד כזה.

 

הנתונים החיוביים עדיין לא מציגים את התמונה המלאה, זו שבה האווירה היא החשובה. סביבת עבודה שבה נוטים להתבדח על הומואים, למשל, תקשה על עובד מן השורה לצאת מן הארון. קשרים עסקיים עם חברות שמרניות, כמו מדינות ערב שבהן פועלת גם BP, עלולים לגרום לעובדים להפנים בקלות ש"עדיף שלא יידעו". את זה הרבה יותר קשה למדוד.

 

בלנקפיין: "הספר הוא מפת דרכים מרתקת לשחרור מדעות קדומות" בלנקפיין: "הספר הוא מפת דרכים מרתקת לשחרור מדעות קדומות" צילום: בלומברג

 

עם הזמן קשה יותר לצאת

 

כשבראון מדבר על האווירה, הוא יודע שהיא לא נגמרת בין כותלי המשרד או באירועי החברה. היא מופנמת היטב אצל כל אדם מהסביבה שבה גדל, הקולג' שבו למד, העיירה שבה הוא חי. מהסביבה החברתית והתרבותית, ומנסיבות החיים האישיות. בראון מדגים בספר היטב איך נראית הומופוביה מופנמת, כזאת שגורמת לאדם להתבייש בעצמו עוד לפני החשש מהסביבה שלו. הוא מספר על סביבה אנגלית שמרנית שדיכאה את המיניות שלו, ועל אמו, "ניצולת שואה ששרדה את אושוויץ, שהאמינה שצריך מאוד להיזהר במה שאתה מספר לאנשים כי אתה לא יכול לסמוך עליהם. אתה חייב לדאוג שלא יזהו אותך כחלק מאיזשהו מיעוט כי כשדברים משתבשים, מיעוטים הם אלה שנרדפים. מעולם לא דיברתי איתה על זה שאני הומו - אבל זה היה המסר הכללי".

 

מאז נבעט מהארון ונפלט מ־BP, בראון הצטרף כשותף לחברת השקעות האנרגיה ריוורסטון, ונהנה סוף סוף מההקלה שבחיים באור. הוא מספר על בן זוגו "הנהדר" שמגיע איתו לאירועי החברה, ו"אני אפילו לא חושב על זה, וגם לא האנשים במשרד".

 

לעובדים צעירים בראון ממליץ לא לחכות כדי לא להיקלע בכלל לארון, כי "ככל שעובר הזמן זה נעשה קשה יותר, ואתה אומר לעצמך: אני לא יכול לצאת עכשיו כי מעולם לא הייתי בחוץ. זה מעין היגיון מוזר ולא בריא. ביליתי כל כך הרבה שנים בחיים כפולים שלא יכולתי בכלל לחשוב על אפשרות אחרת".

 

לצד העובדים עצמם, לדברים של בראון יש עוד כתובת: "המסר המרכזי שלי הוא למנהיגים. הם חייבים לאפשר לאנשים פשוט לחיות את חייהם ולצאת מהארון. אם נשקיע בזה מאמצים כחברה, התאגידים הגדולים יגיעו לשם מהר מאוד".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x