לפרק את המוזיאונים מבפנים

1. הוא חותר תחת השליטה החברתית שבאמנות

"דמייני שאת אסטרואיד", אומר אולפור אליאסון (Olafur Eliasson). אני מצייתת ומתחילה לשייט במוזיאון באטיות, כאילו ריחפתי בחלל החיצון, לא כפופה לשום כוח כבידה. "גם עבודות האמנות הן אסטרואידים", הוא ממשיך, במבטא סקנדינבי ובטון רגוע ושלו, "התבונני בהן כשהן גולשות לצדך ואת לצדן, הביטי בהן ממרחק, חווי אותן מתקרבות, קבלי אותן, הרגישי אותן עוברות לצדך". אני ממשיכה לעקוב אחר ההוראות. נדמה לי שהשומרת של המוזיאון מסתכלת עליי קצת מוזר, אבל לא אכפת לי, אני במקום אחר. התמונות מתקרבות אליי ומתרחקות. הפרספקטיבה שלי נבנית מחדש. תפיסת החלל משתנה. אחרי כמה דקות של שיוט אני יוצאת מהמוזיאון ומורידה את האוזניות.

אליאסון עם "שמש קטנה", מנורה שיצר לשימוש תושבים באזורים ללא חשמל. "לראות את הדברים איך שאתה רוצה, לא לתת לאף אחד להגיד לך שאתה טועה" צילום: תומס גיסלאסון

"אסטרואיד", שזה עתה הקשבתי לו, הוא אחד הקטעים באפליקציית "מדריך התערוכה שלך" שיצר לאחרונה אליאסון, מהאמנים המצליחים והפוריים בעולם. זו מעין פרודיה על המדריכים הקוליים הדידקטיים שמחולקים ברוב המוזיאונים; המדריך של אליאסון מופשט ומתאים לכל תערוכה, בכל מוזיאון, בכל זמן. קטעים אחרים במדריך מציעים לצופה להתבונן בעצמו מתבונן, להתבונן באמנות "ולדמיין שאינה אמנות" ועוד.

"זה נעשה בהומור", מסביר לי אליאסון כמה שעות אחר כך בראיון סקייפ מסלון ביתו שבקופנהגן. "אלו בעצם הצעות ללכת למוזיאון ולסמוך על עצמך לראות את הדברים איך שאתה רוצה. לא לתת לאף אחד להגיד לך שאתה טועה. כולנו מכירים את חוויית הניכור שמוזיאונים מעוררים - אתה נעשה שקט, מתנהג אחרת. יש במוזיאונים אלמנט של שליטה חברתית. אבל זה כמו לשבת ממש בשקט במסעדה מפוארת: זו לא הדרך הכי טובה ליהנות מארוחה טובה. עדיף שתיהנה חד ודרוך".

אילו תגובות קיבלת על האפליקציה?

"אנשים כתבו דברים מטורפים - מישהו למשל כתב שהוא התבונן רק בעבודות הקטנות והכי פחות חשובות בתערוכה. הוא ניסה לחגוג את מה שהונח בפינות. אני לא אומר שזו בהכרח החוויה האמנותית המדהימה ביותר, מה שאני חושב שהוא עשה זה דה־מיסטיפיקציה של המוזיאון. הוא יצא מהמוזיאון עם מערכת יחסים שהיא יותר בגובה העיניים. וזה משהו שהוא בטח ייקח איתו לביקור הבא".

2. הוא משחק בגרמי השמים ובאיתני הטבע

"מדריך התערוכה שלך" הוא רק יצירה אחת בפורטפוליו העשיר והמגוון מאוד של אליאסון (46), וכנראה היצירה עם הכי פחות נוכחות פיזית ברשימה. כי אליאסון ידוע בעיקר בעבודות שיוצרות סביבה שלמה, במיצבי ענק, ואפילו במבנים שלמים - הוא מתכנן בימים אלו גשר של 32 מטר מעל אחת התעלות בקופנהגן ובניין של 6,000 מ"ר שיוקם בעיר וישמש עמותה ציבורית. בגיל 36 הוא כבר ייצג את דנמרק בביאנלה בוונציה, זכה בפרס מקדרמות היוקרתי מ־MIT, והשבוע יקבל בישראל את פרס וולף, בגובה 100 אלף דולר; לרגל האירוע יוצגו היום (חמישי) בכנסת כמה מעבודותיו.

מפלים שיצר בנהרות ניו יורק צילום: בלומברג

בזירה אחרת, אליאסון שיתף פעולה עם לואי ויטון, יצר עבור ב.מ.וו פסל מכונית מקרח, והקים עם האמן הסיני איי ווייוויי את הפרויקט האינטרנטי "ירח" - מודל ירח וירטואלי שגולשים מכל העולם מציירים עליו ציורים דיגיטליים קטנים (moonmoonmoonmoon.com). אחד המעריצים הגדולים שלו הוא מייקל בלומברג, שבימיו כראש עיריית ניו יורק הזמין את אליאסון לבנות מפלי ענק על גשרי העיר והשקיע בעניין 15.5 מיליון דולר; זה היה אחד ממיזמי האמנות הציבורית היקרים בעיר אי פעם. בחודש שעבר השקיעה קרן בלומברג 5 מיליון דולר בפרויקט אחר של אליאסון, "שמש קטנה" - מנורה סולארית שמופצת לתושבי אזורים נטולי חשמל. קרן אחרת של אליאסון, אגב, תומכת ביתומים מאתיופיה; הוא עצמו אימץ במדינה את שני ילדיו.

במקביל לפרויקטים הסביבתיים, האינטרנטיים והחברתיים, אליאסון מציג במוזיאונים וגלריות ברחבי העולם. חלק מהעבודות שלו שוות מיליוני ועשרות מיליוני דולרים, והוא גם מככב כמעט בכל מכירה פומבית של אמנות עכשווית. ב־2007 העבודה שלו "Fivefold Eye" שהוערכה ב־180 אלף דולר נמכרה בכריסטיס לונדון ב־1.5 מיליון, והחודש נמכרה באותו סניף עבודה קטנה שלו, המנורה המשוננת "סופר סטאר", ב־50 אלף דולר.

עוד מפל שיצר בנהרות ניו יורק

העבודה המפורסמת ביותר שלו, שעוסקת במקור אור אחר, היא "חדר מזג האוויר" שיצר ב־2003 באולם הטורבינות של מוזיאון הטייט בלונדון: אליסון מילא את החלל הפתוח בערפל שהורכב מאדי מים וסוכר, מיקם במרכז שמש ענקית ממאות מנורות צהובות וציפה את התקרה במראות ענק, שבהן השתקפו הצופים כצללים קטנים על רקע האור הכתמתם. במשך חצי שנה 2 מיליון מבקרים התמסרו למסע שלו אל השמש, באחת התערוכות הפופולריות ביותר בתולדות המוזיאון. למוזיאון ישראל בירושלים הוא הכניס את הקשת בענן, בעבודה שמקדמת את פני הנכנסים לבניין המחודש. בלוס אנג'לס, שטוקהולם, טוקיו וערים נוספות הוא צבע נהרות שלמים בירוק, ובניו יורק כאמור הקים ארבעה מפלים מלאכותיים. בכל הפרויקטים מנסה אליאסון להעלות שאלות ולערער את הגבול בין הטבעי למלאכותי ובין היוצר, הצופה והיצירה. לצד הסוגיות הללו, העבודות "יפהפיות שזה פשוט למות" - כפי שהגדירה אותן מדלין גרינזסטן (Grynsztejn), שאצרה את הרטרוספקטיבה הראשונה של אליאסון בארצות הברית.

3. הוא מעמיד את הצופים במרכז

אליאסון נולד בדנמרק ב־1967 לאם דנית ואב איסלנדי. כשהיה בן ארבע נפרדו הוריו. "אבי היה אמן, אבל הוא לא הצליח להתפרנס מזה", הוא מספר, "אז הוא היה גם טבח ומלח. הוא חי באיסלנד ואני גרתי בדנמרק, ואחת הדרכים שלי להישאר קרוב אליו היתה להיות אמן. ביליתי איתו הרבה בציור בטבע, והיתה לו השפעה גדולה עליי. כל חווויות הטבע שלי כילד היו באיסלנד, והחינוך, בית הספר, היה בדנמרק. כך שהחוש הפרגמטי שלי הוא דני, והשאיפות וההשראה מגיעות מאיסלנד".

ההשראה האיסלנדית ניכרת לא רק בעצם העיסוק של אליאסון בסביבה ובמזג האוויר, אלא גם בצבעים, בעוצמות, בניקיון ובאור שמאפיינים את העבודות שלו. "באיסלנד יש קרחונים, מפלים, מעיינות חמים והרי געש. קרח ואש ביחד", הוא אומר, "במרחק הליכה זה מזה יש מעיין, קרח, עמק ירוק, מדבר של אפר שחור שנראה כמו הירח ויער קטן עם נהר שבו אפשר לשחות. ואיסלנד גם מספרת סיפור טוב על שבריריות האקלים והטבע. למשל, יש בה הרבה חזזיות. חזזית גדלה לאט מאוד. כשאתה מבין שאם אתה הולך על חזזית אתה הורג 50 שנה של צמיחה, זה מעודד רגישות חשובה".

העבודה "והיתה הקשת" במוזיאון ישראל צילום: אלי פוזנר

מזג האוויר הוא בעצם חומר הגלם המרכזי של אליאסון, והוא יוצר אקלים מלאכותי באור וצללים, צבע, רוח, מים וקרח, בעזרת מראות, זכוכית, מאווררים, פנסים ומקרנים. התוצאה היא תמיד חוויה שמאתגרת את החושים, ושיש בה משהו מכשף. אבל הכוונה שלו אינה להתל בצופה; להפך - הוא תמיד חושף בפני הצופים את האמצעים הטכנולוגיים שיוצרים את האשליה, מעודד אותם לגשת, לגעת, להתנועע ולהפעיל.

אליאסון מאתגר את היחסים הקפוצים והקרים המאפיינים לרוב מפגש בין אדם ליצירת אמנות, ולא בכדי משלב את המילה "שלך" בשמות חלק מהתערוכות שלו. לא נדיר לראות בתערוכות שלו אנשים קופצים, צוחקים, שוכבים על הגב ומתנועעים כאילו נתקפו דיבוק. "אני אוהב את זה שמול העבודות שלי אנשים מתנהגים באופן לא רגיל", הוא אומר.

"העניין שלו מתחילת הדרך היה איך אנחנו כצופים ניגשים לעבודה, איך אנחנו נעים סביב אמנות", אומרת אנה אנגברג, ראש צוות המחקר בסטודיו של אליאסון, שעובדת איתו כשמונה שנים. "הוא מרגיש שבאמצעות תנועה יוצאת דופן בחלל ושימוש בחושים באופן שונה מזה שאנחנו רגילים לו אפשר לגרום לאנשים לחשוב מחדש על הזהות שלהם, על העולם ועל היחסים ביניהם".

"חדר מזג האוויר" שיצר בטייט מודרן בלונדון, עם שמש, ערפל ומראות ענק. האקלים הוא חומר הגלם המרכזי של אליאסון

ואליאסון מסביר: "אני חושב על המבקר בתערוכה כשותף ליצירה. אני כאמן מציע את המכשור: את הבמה, התפאורה, האביזרים. אני מנסה לעשות מחווה שתעודד אנשים ליצור את האווירה שהעבודה עוסקת בה. האמנות שלי עוסקת באווירה, אבל האווירה לא באמת שם עד שמישהו נכנס ומפיק אותה".

אחת הביקורות שנשמעת על האמנות שלך היא שהיא נגישה מדי, פופוליסטית.

"תמיד שמחתי שהעבודות שלי התקבלו בידי מגוון אנשים, אקדמאים ואנשי עולם האמנות אבל גם הקהל הרחב. זה חשוב בעיניי. ילדים חשובים כי הם מייצגים את העתיד, וגם זקנים - כי אני רואה איך לרוב הם מנודים מהחברה שלנו. ואם אמנות לא יכולה לשתף גם זקנים, אני לא יודע מי כן. אני גאה להיקרא מיינסטרים.

"בעבר אמנים עבדו בעבור מישהו. האמנות נעשתה בחסות הכנסייה או פטרונים. ואז הגיעה המודרניות ואמנות החלה להיעשות עצמאית, חופשייה מלשרת משהו אחר, מלהיות מסחרית. אני מעריך את זה ואני מאמין שאפשר לעשות אמנות רק ממקום של חופש. מצד שני, אנחנו צריכים להיזהר לא להיות אוונגרדים כל כך שנשכח מאחריות, כי יש בחופש משהו אגואיסטי שנגמר בסופו של דבר באדם אחד - אני, האמן".

ובכל זאת, הוא מדגיש שהוא מנסה לא לתת לשוק להכתיב את העבודה שלו: "האחריות שלי היא שלא נתרכז בקריטריונים מדידים של הצלחה אלא בקריטריונים רכים, אמנותיים, לא מדידים".

אליאסון בסטודיו שלו בברלין. מעסיק כ־90 עובדים מ־14 מדינות

מהם "קריטריונים רכים של הצלחה"?

"למשל אם אני עומד מול עבודת אמנות טובה ואני מתחיל להטיל ספק בעצמי. בעיניי זו הצלחה עצומה. כשאנשים נכנסים למוזיאון וחושבים שהם מבינים משהו, ואז הם יוצאים ושואלים את עצמם 'אולי בעצם טעיתי?'. אולי זה נשמע בנאלי, אבל אני חושב שמוזיאון הוא מקום שבו אתה יכול לכייל מחדש את הרעיונות שלך. זה לא חייב להיות עניין של ערכים, זה יכול להיות משהו כמו: 'האם אני באמת עושה עם החיים שלי מה שאני רוצה לעשות?'. לראות אמנות זה לא כמו להיכנס לספא, שיעשו לך מסאז' וידאגו לך מא' ועד ת'. מול אמנות אתה מתבקש לעבוד קצת.

"אבל גם לא הייתי רוצה להתבדל, להיות נגד העולם. אני מאוד מעוניין בשיתופי פעולה, אני רוצה להשתמש ביצירתיות כדי לבנות גשרים. אנחנו לא בועה. הסטודיו שלי הוא מיקרוסקופ, או מגבר של המציאות".

4. הוא חוקר את המציאות במעבדה משוגעת

תפיסת העולם שלא מעמידה את האמן במרכז ניכרת היטב גם באופן העבודה של אליאסון. בסטודיו שלו בברלין, שהוקם ב־1995 ומתפרס על פני כ־5,000 מ"ר, עובדים כ־90 אנשים מ־14 מדינות - נגרים, אדריכלים, אמנים, אוצרים, מומחים למדעי הרוח ועוד. כשהיה צעיר יותר נדד ללא הרף ("כולם במשפחתי היו דייגים, הגברים לא היו עם הילדים, גם החיים שלי כאלה היום", אמר בזמנו ל"ניו יורקר"). היום, עם הצוות הגדול והמעמד הרם, החיים שלו רגועים יותר, והוא מבלה חצי שבוע בסטודיו בברלין וחצי שבוע בקופנהגן עם האשה והילדים: "בעבר היתה לי תערוכה בכל חודש, אבל עכשיו יש לי מקסימום שתי תערוכות גדולות בשנה. הפרויקטים שלי נעשו גדולים ומסובכים יותר לוגיסטית".

בניגוד לאמנים אחרים שמעסיקים צוותים גדולים, כמו ג'ף קונס או טקאשי מורקמי, העבודה אצל אליאסון אינה רק טכנית ויצרנית. אליאסון קורא לסטודיו "מעבדה" או "מכונת מציאות", ומפרט את אופן העבודה: "יש צוות מחקר, שעוסק במדעים מדויקים ובמדעי החברה, למשל בפסיכולוגיה או פיזיקה או אסטרופיזיקה, ויש להם גם רקע בפילוסופיה או ספרות או היסטוריה של האסתטיקה. יש צוות של אנשי מקצוע, נגרים וחשמלאים ואמנים צעירים יותר, שאיתם אני מנסה מודלים וחומרים. ויש מחלקת ארכיטקטים, שמוצאים פתרונות טכניים ומתמודדים עם האתגרים הלוגיסטיים של העבודות.

"אנחנו לא מפעל רגיל. מה שאנחנו עוסקים בו בסטודיו זו יצירתיות. ויצירתיות היא חלק חשוב מאוד מהעולם שלנו היום. אם לא נטפח אותה היא עלולה להיחטף בידי אנשים שינצלו אותה לרווח מסחרי".

כמה מהרעיונות שלך הופכים בסוף לעבודות?

"אני עובד על 20-10 רעיונות בו בזמן. מדי פעם משהו לא עובד, בערך שליש מהרעיונות. על מה שלא עובד אני לרוב אומר: 'טוב, בוא נשכיב את התינוק הזה לישון. הוא עייף מדי', ואז יום אחד יש לך פתאום פתרון ואתה מעיר את התינוק ורואה דברים במבט רענן".

כמה זמן עובר עד שרעיון הופך לעבודה?

"לרוב פרויקט אורך חצי שנה עד שנה. אם מדובר בבניין זה לוקח לפעמים אפילו שנתיים־שלוש. אני לא מוציא מהסטודיו שום דבר שלא פיקחתי עליו בשבע עיניים. ואני נהנה מהתהליך האטי והמאוד מפוקס. התהליך הוא בעצם לקחת רעיון ולתת לו גוף - שרירים, עצמות. אתה מוסיף לו ממדים, נותן לו נפח. אפשר להגיד שהפסל הוא התגלמות של הרעיון. אחת הטעויות שהרבה אמנים עושים זה להגיד: 'הו, יש לי הרעיון המדהים הזה' ולחשוב שהרעיון הוא העבודה עצמה".

מפלי הענק בניו יורק, למשל, צמחו מתוך העניין של אליאסון בחיבור בין טבע לתרבות: "מה שעניין אותי הוא ההכנסה של הטבע אל התרבות, והשאלה אם כשאתה עושה את זה הטבע נשאר טבע או שהוא נהפך לתרבות. המפלים לא היו טבעיים, אבל אלו היו מים והם נפלו, כך שבמובן מסוים הם היו מפלים אמיתיים, פיזיים".

כדוגמה לאופן שבו תהליכים מולידים רעיונות שמולידים תהליכים, הוא מספר: "כבר שש שנים, למשל, אנחנו חוקרים צבע. מהו חלק האור בצבע ומה הפיגמנט? אנחנו עושים ניסויים בחומרים. יש בזה הרבה משחקיות, ומשם באים לי רעיונות אמנותיים". אנגברג מספקת דוגמה נוספת: "לאחרונה התחלנו לחקור את הקשר בין דיו לחומר אפל. דיברתי עם אולפור בטלפון על אלף דברים וגם זה עלה - הוא חושב שיש קשר, אז אנחנו עושים כל מיני ניסויים עכשיו. אנחנו עושים רישומי דיו ומשוחחים עם אסטרופיזיקאים ומחפשים את הקשר. זה ממשיך לדיאלוג בין כמה אנשים פה לאולפור, ויכול להיות שנגלה שאין שום קשר וזה יוביל אותנו למקום אחר לגמרי. זה מחקר אסוציאטיבי, אין פה נכון או לא נכון".