להכפיש אסור, אבל להרביץ מותר?

ביום ראשון השבוע נחשפה ב"כלכליסט" תקיפה פיזית שביצע עו"ד חן סומך בין כותלי בית המשפט ושהסתיימה בסלחנות מופלגת של הרשויות: התביעה המשטרתית הגישה כתב אישום אך מיהרה לבטלו לאחר שקיבלה את טענת פרקליטו, עו"ד עפר ברטל, שהסטירה היתה תגובה למתדיין שירק עליו.

גם ועדת האתיקה בלשכת עורכי הדין, שהחליטה להגיש נגד סומך קובלנה משמעתית, שוקלת לסיים את הפרשה בתרומה של 20 אלף שקל לעורכי דין נזקקים ללא הרשעה משמעתית. והנה, כשמדובר בעורכת דין שהאלימות המילולית שביצעה לכאורה חמורה פחות בהיבט המשמעתי, שאין לה קשר למקצוע עריכת הדין וכשהדבר אף לא התרחש בתוך אולם הדיונים, המחיר כבד הרבה יותר. עו"ד פרידה ישראלוביץ נידונה לשלילה של שנתיים וחצי מעיסוק במקצוע, ללא שמץ של סלחנות כלפיה.

עו"ד עפר ברטל

בשני המקרים אמנם מדובר בהחלטות שונות של ערכאות שונות, אלא שבשני המקרים מעורבת בדיוק אותה ועדת אתיקה של מחוז תל אביב: זו שבמקרה של עו"ד ישראלוביץ ניהלה מאבק בשלוש ערכאות, ודרשה לא רק להרשיע אלא גם להחמיר בעונש של שנה השעיה "בלבד" שנגזר עליה, ובמקרה של עו"ד סומך היא שוקלת לסגור את התיק.

המוסר הכפול מטריד עוד יותר, משום שהנימוק לסלחנות כלפי עו"ד סומך מבוסס על ההתגרות שגרמה לו לסטור למתדיין: הוא ירק עליו קודם. קשה שלא לתהות שאם יריקה מצדיקה סטירה, האם לא ניתן לומר שניהול רומן עם בעלה של עורכת דין - שאף מוביל לטענתה להרס ולפירוק משפחתה - מצדיק כמה קללות עסיסיות ותליית כרזות נאצה?

קשה להימנע מהתחושה שהסלחנות מחד וההחמרה הלא מתפשרת מאידך, מקורן בעובדה שחברי ועדת האתיקה הם כולם עורכי דין.

נראה שבעיניהם של עורכי דין המופיעים בבתי משפט, סטירה למתדיין חצוף שירק עליהם היא התנהגות נורמטיבית, אולי כזו שאפילו עשויה לקרות להם, לעומת הסבירות שימצאו את עצמם תולים מודעות נאצה בגנות של מאהב או מאהבת.