היזהרו ממנצחים

נוחי דנקנר בבית המשפט אתמול צילום: אוראל כהן

זו אחת התכונות הבולטות של דנקנר, שהובילו אותו גם בניהול עסקיו: הצורך האדיר שלו להיות המנצח. תנו לו להתמודד במירוץ מול אחרים, תנו לו לסמן מטרה בלתי אפשרית ולהשיג אותה כנגד כל הסיכויים - והוא יצליח. הסיפוק וההנאה שממלאת אותו תחושת הניצחון הובילו אותו לא אחת להצליח במקומות שבהם אחרים כשלו. כך היה במהלך המורכב לרכישת השליטה באי.די.בי, כך היה כמה שנים אחר כך כשרכש את השליטה בסלקום והוציא את השותפים המסוכסכים, והצורך לנצח הוא שהוביל גם את הניסיונות הנואשים לעשות דה־לגיטימציה לקבוצת אלשטיין ובן־משה.

הצורך לנצח הוא תכונה חמקמקה, שנוטה לעתים קרובות לזכות להאדרה מוטעית כשהיא מיושמת בזירה העסקית. פעמים רבות יש לנו נטייה להכריז על אנשי עסקים שהשלימו רכישת ענק או מהלך עסקי מורכב כמנצחים. אקטים של כיבוש חברה מוכתרים כניצחון. אילן בן־דב רכש את פרטנר ומיד הוכרז כמנצח; יצחק תשובה קנה את הפלאזה בניו יורק ומיד הוכתר לגיבור; זהבית כהן רכשה את השליטה בתנובה והפכה להיות אשת השנה.

הצורך להכתיר מנצחים הוא טבעי ואנושי, ולא רק בזירה העסקית. אבל ברגע שהניצחון הופך לחזות הכל, המשחק עלול להיגמר רע. "ניצחונות" רבים התבררו בשנים האחרונות כאכזבות גדולות, ככישלונות קולוסליים או סתם כהחלטות עסקיות גרועות שנגמרו בהפסדים צורבים - ולא רק למנצחים אלא לציבור המשקיעים כולו. ההיסטוריה העסקית רצופה אנשי עסקים שדהרו קדימה בשל הצורך לנצח ולהשיג מטרות, ורק בדיעבד התברר לכולם שהניצחון כשלעצמו אינו הצלחה כלל וכלל.

לכן גם אחרי פסק הדין של אתמול, אין להכריז על אלשטיין ובן־משה כעל מנצחים. המגזר העסקי אינו זירת מירוץ שבסופה קו גמר. הצלחה בזירה העסקית נמדדת בשורה התחתונה, ולאורך שנים. רק אם הצלחת לייצר רווח ולהשיג תשואה, רבעון אחר רבעון, שנה אחר שנה, ניצחת.

וגם אז, אתה מנצח אמיתי רק אם מהרווחים הללו נהנו כלל המשקיעים, ורק אם הרווחים הללו הושגו לפי כללי המשחק, בלי לרמוס באופן לא הגון, בלי להשתמש בכוח מיותר רק מפני שהוא עומד לרשותך. זה הלקח שצריכים לקחת איתם מפרשת אי.די.בי לא רק בן־משה ואלשטיין "המנצחים" החדשים, אלא גם מנהלי הגופים המוסדיים, הבנקאים והמשקיעים.