• תפריט
שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף 24.09.2013

ככה נשמע עולם מקביל

ג'נט קרדיף, מהאמניות העסוקות בעולם, מתמחה בפיסול באמצעות סאונד. מספיקים לה זוג אוזניות או כמה רמקולים כדי לשלוח את הצופה למסע מהפנט במרחב ובזמן ולגרום לו לעבור למציאות אלטרנטיבית, שהיא ממשית יותר מהמציאות עצמה

טלי שמיר 09:0824.09.13
האמנית ג'נט קרדיף מעולם לא התכוונה לגרום למישהו לבכות - אבל בעשור האחרון היא עשתה את זה פעם אחר פעם, ובכל רחבי העולם. כשיצירתה המפורסמת ביותר, "מוטט ב־40 חלקים", הוצגה בפעם הראשונה בניו יורק, מיד לאחר אסון התאומים, הדמעות ב־PS1, השלוחה העכשווית של ה־MoMA בקווינס, לא הפסיקו לזלוג. כך קרה גם כשהיצירה הוצגה באותו מקום לפני שנתיים, במלאות עשור לאסון.

 

גם אחרוני הציניקנים, אנשים שאינם ממהרים להזיל דמעה או כאלה שמפהקים מעצם המחשבה על מוזיקה קלאסית ואמנות עכשווית יתקשו להישאר אדישים לנוכח עוצמתה של "מוטט ב־40 חלקים", שכבר זכתה לתארים כמו "שמימית", "אלוהית" ו"יצירת מופת", הפכה את קרדיף לאחד האמנים המדוברים בעולם והוצגה עד כה בכ־30 חללים בכל העולם. בימים אלה, למשל, היא מהדהדת בו בזמן ב־MoMa בניו יורק, בברזיל, ביפן (בתערוכה במלאות שנתיים לצונאמי) ובישראל - בתערוכה "שואוטיים" בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב (עד 23 בנובמבר).

 

"מוטט ב-40 חלקים". העבודה הנודעת ביותר של קרדיף (כאן כפי שהוצגה בפריז ב-2009). 40 רמקולים משמיעים 40 זמרים, כל רמקול זמר, ששרים יחד יצירה מהמאה ה-16. הצופה מסתובב בין הקולות, נשאב לתוך מקהלה לגמרי נוכחת ולגמרי נעדרת "מוטט ב-40 חלקים". העבודה הנודעת ביותר של קרדיף (כאן כפי שהוצגה בפריז ב-2009). 40 רמקולים משמיעים 40 זמרים, כל רמקול זמר, ששרים יחד יצירה מהמאה ה-16. הצופה מסתובב בין הקולות, נשאב לתוך מקהלה לגמרי נוכחת ולגמרי נעדרת צילום: Cardiff Miller

 

הרעיון של "מוטט" פשוט: 40 רמקולים שחורים על רגליים שחורות מסודרים בצורה אובאלית בחלל התצוגה. במשך 14 דקות בוקעים מהם קולותיהם של 40 זמרים, מכל רמקול קול של זמר אחר, ששרים במקהלה את "Spem in Alium" ("תקווה בכל אחר" בלטינית) - יצירה מהמאה ה־16 מאת תומאס טאליס, אחד המלחינים הבריטים הגדולים (היצירה, אגב, זכתה לאחרונה לרנסנס קטן כשאוזכרה במגה רב־מכר האירוטי "50 גוונים של אפור").

 

ההקלטה ביצירה של קרדיף מתחילה עוד לפני שירת המקהלה, כשהזמרים מכחכחים בגרונם, משתעלים ומתבדחים. מיד אחר כך הם מתחילים לשיר, והקהל בגלריה שמשוטט בין הרמקולים שומע את השירה בוקעת מכיוונים לא צפויים. הקולות כאילו רודפים זה אחר זה, מתנגשים זה בזה, נעים במעגל ולפתע דוממים. הם כל כך חיים וצלולים עד שמי שעוצם את עיניו מרגיש כאילו הזמרים ממש שם, במרחק נגיעה. זו תחושה מופלאה ומוזרה של דבר שהוא בו בזמן נוכח ונעדר. תחושה של פיסול בסאונד - בדיוק התחום שקרדיף היא מחלוציו.

 

"אני רואה את המוזיקה הזאת קצת כמו נהר שזורם מרגע שקט אחד לשני", אומרת קרדיף בראיון טלפוני ל"מוסף כלכליסט" מביתה, בחווה כפרית על גדת נהר בקנדה. "זו מוזיקה שבאה ומכה את הגוף שלך בגלים של סאונד. זה דבר מאוד פיזי, מאוד חושני, זה סאונד שמחבק אותך ובו בזמן זז כמו שנהר או גל עוברים מעל סלע. תמיד יש לי דימויים כל כך ויזואליים למוזיקה... אז כשיש לך 40 רמקולים באיכות גבוהה שמכים בך, האספקט הפיזי של זה שונה מאשר כשאתה שומע את זה בסטריאו בבית שלך. אני גם חושבת שיש משהו מעניין בלקחת יצירה מהמאה ה־16 ולהציג אותה באמצעים אלקטרוניים הייטקיים".

 

ג'נט קרדיף עם בן זוגה מילר. עבודה משותפת, אבל קרדיט רק לה. "הוא פשוט בן אדם מאד נדיב" ג'נט קרדיף עם בן זוגה מילר. עבודה משותפת, אבל קרדיט רק לה. "הוא פשוט בן אדם מאד נדיב" צילום: Zev Tiefenbach

 

ציפית ש"מוטט" יגרום לאנשים לבכות?

"זה הפתיע אותי. בניו יורק חשבנו שהתערוכה תבוטל כי היא תוכננה לאוקטובר, מיד אחרי האסון, ולא ידענו אם נכון להציג תערוכה בזמן כזה. גם חשבנו שהרמקולים לא יעברו במכס. אבל הם עברו וזה התברר כרגע המושלם. התערוכה הוצגה אז בחדר מלא חלונות שצופים אל העיר, וכשאתה מצרף את מראה העיר עם המוזיקה אתה לא יכול שלא לבכות. כולם בכו.

 

"אבל למעשה זה קרה כבר בפעם הראשונה שבה העבודה הוצגה, בקנדה. אנשים נכנסו, ופתאום הפנים שלהם השתנו. יש בזה שחרור רגשי לאנשים מסוימים".

 

למילים של היצירה יש משמעות בשבילך?

"כיוון שלמדתי בחיי רק שיעור אחד בלטינית אני לא ממש מבינה את המילים. אהבתי את העובדה שלטינית היא לא־שפה עבור רוב האנשים, היא מאפשרת לך לצלול ישר למוזיקה, אתה לא צריך להבין את התוכן כדי להרגיש את העוצמה. מצד שני זה לא 'לה לה לה', שזה משהו שאתה מאד מודע לו - הלטינית מחברת אותך ישר למוזיקה. כשאני מקשיבה לזה אני לא חושבת על התוכן, אני חושבת על המבנה והלחן ועל כמה מבריק היה תומאס טאליס. למעשה העבודה הזאת היא אודה לתומאס טאליס".

 

"מכון גן העדן". בעבודה שייצגה את קנדה בביאנלה בוונציה ב-2001. ביתן עץ קטן שבתמונה יוצר אשליה של אולם ענק כמחווה לקולנוענים של פעם "מכון גן העדן". בעבודה שייצגה את קנדה בביאנלה בוונציה ב-2001. ביתן עץ קטן שבתמונה יוצר אשליה של אולם ענק כמחווה לקולנוענים של פעם צילום: Markus Tretter

 

 

"מכון גן העדן" - האולם מבפנים. הקהל צופה בסרט שמערבב ז'אנרים. שומע פסקול ייחודי שהורכב בעבורו וגם קולות של קהל מדומה שכביכול ממלא את האולם
"מכון גן העדן" - האולם מבפנים. הקהל צופה בסרט שמערבב ז'אנרים. שומע פסקול ייחודי שהורכב בעבורו וגם קולות של קהל מדומה שכביכול ממלא את האולם צילום: Zev Tiefenbach

 

להיכנס לתת־מודע של אנשים

 

קרדיף (56), שיוצרת את עבודותיה עם בעלה ג'ורג' בורס מילר, היא אחד האמנים העסוקים בעולם. כמה ימים לפני השיחה שלנו, למשל, חזרו השניים מפתיחת שתי תערוכות שלהם ביפן, מנהל הסטודיו שלהם נסע לפרק את הרטרוספקטיבה שהציגו בטורונטו כדי לשלוח אותה לסן דייגו וטכנאי הסאונד שהקים את התערוכה בתל אביב התכונן לטוס להעמיד עבודה אחרת בניו יורק. "הלו"ז שלנו סגור למעשה עד סוף 2016 ויש כבר כמה הזמנות גם ל־2017", היא מספרת, "טוב להיות עסוק כאמן. אתה לא רוצה שישכחו אותך".

 

לא תמיד היו קרדיף ומילר עסוקים כל כך. הם הכירו בלימודי האמנות באוניברסיטת אלברטה. בדייט הראשון צפו בסרטו של אלן רנה "הירושימה אהובתי", עם סאונד מושתק ומוזיקת רקע של להקת כלי הקשה שקרדיף הקליטה כמה לילות קודם לכן. שנתיים וחצי אחר כך, ב־1983, כשהיא היתה בת 26 והוא בן 23, הם התחתנו, והיו נחושים לעסוק באמנות, יחד. בשנים הראשונות הם התנסו במדיות שונות (ובהן קומיקס וקליפים), ללא הצלחה. עם השנים הגיעו לעוני של ממש, עד שהחלו לעצב חולצות ולמכור אותן ברחוב.

 

האמנות של קרדיף התמקדה באותן שנים בהדפס, עד שהבינה שהיא בעצם רוצה לפסל בחומר בלתי נראה: סאונד. "הבנתי שכאשר אתה עובד עם שכבות של סאונד זה נקשר באופן ישיר לזיכרון, אתה יכול להיכנס לתת־מודע של אנשים", היא אומרת. עבודת הסאונד הראשונה שלה, ב־1991, היתה "החדר הלוחש", חדר ובו 16 רמקולים חשופים שבכל אחד מהם קול נשי מספר משהו אחר. "היום אמנות סאונד נמצאת בכל מקום, אבל אז לא ממש הבינו את זה", היא מספרת.

 

"יער". מיצב מ-2012. המבקרים יושבים על בולי עץ בלב יער אמיתי, ושומעים צלילים הבוקעים מ-30 רמקולים הפזורים בין העצים: סערה, ענפים נשברים, סוסים דוהרים, צעקות, יריות והפצצות - הכל נשמע כאילו קורה כאן ועכשיו, על אף שמדובר ביום נעים ושלו "יער". מיצב מ-2012. המבקרים יושבים על בולי עץ בלב יער אמיתי, ושומעים צלילים הבוקעים מ-30 רמקולים הפזורים בין העצים: סערה, ענפים נשברים, סוסים דוהרים, צעקות, יריות והפצצות - הכל נשמע כאילו קורה כאן ועכשיו, על אף שמדובר ביום נעים ושלו צילום: Cardiff Miller

 

קרדיף התפרנסה אז כמרצה לאמנות במשרה מלאה באוניברסיטת לתברידג', וחשבה שפשוט תמשיך ללמד כדי לממן את האמנות הלא מסחרית שלה, אבל ב־1991 נזרע זרע השינוי, כשהיא החלה לעבוד על מה שלימים יהפוך לסדרת העבודות שתפרסם אותה: סיורי אודיו. במסגרת הסיורים מקבל המבקר אוזניות ואייפוד (או ווקמן, בראשית הדרך), ונשלח לשוטט על פי ההוראות שמושמעות לו. קולה הנעים של קרדיף מלווה אותו בהוראות, מחשבות, אסוציאציות, זיכרונות וסיפורים, וסביב קולה רעשי רקע (ולאחרונה גם סרטוני וידיאו) שיוצרים חוויה של מציאות חלופית. כמו בשאר היצירות של קרדיף־מילר, גם פה הסאונד מוקלט בטכניקה משוכללת שגורמת לו להישמע חי, מה ששולח את המאזין המשוטט למסע מהפנט במרחב ובזמן.

 

כדי לעשות זאת, קרדיף ומילר נעזרים בפריץ ושירלי: שני ראשים אנושיים מלאכותיים שמיקרופונים קטנים ממוקמים באוזניהם. זו הקלטה בטכנולוגיה המכונה בינאורלית (binaural), שמדמה את האופן שבו עובדת השמיעה האנושית ואת היכולת של המוח שלנו לאמוד את המרחק והכיוון שממנו מגיעים קולות.

 

"אני יושבת איתך כאן, בתחנת הרכבת בקאסל (גרמניה), מביטה באנשים החולפים. זה דבר מאוד אינטימי, לצפות באנשים", אומר למשל קולה הנעים והרך של קרדיף בסיור שהיא ומילר יצרו בשנה שעברה עבור הדוקומנטה בקאסל, מהתערוכות החשובות בעולם. הקול כל כך ברור וחד עד שנדמה שהיא אכן שם איתי. בעודי מאזינה, צפיתי במסך הווידיאו הקטן שניתן לי. אנשים חלפו על המסך, מצולמים בדיוק במקום שמולו ישבתי, צלילי הצעדים שלהם כה מוחשיים שהמוח סירב להאמין שמדובר באשליה. כשקמתי והתהלכתי ברחבי התחנה, עוקבת אחר הוראותיה של קרדיף, היא הובילה אותי לצד נגני כלי נשיפה, כלב נובח, אנדרטה לזכר היהודים שנשלחו מקאסל למחנות, רקדנים שרוקדים על רצפת התחנה. מהר מאוד קרה לי מה שקורה בדרך כלל לצופים־מאזינים בעבודות של קרדיף: איבדתי את היכולת להבחין בין מה שקורה על המסך למה שבאמת קורה ברגע האמיתי. ובעצם, מה אמיתי בכלל? עבודת הצליל המדויקת שלהם פשוט מייצרת מציאות היפר־ריאליסטית, שהיא לפעמים חזקה מהמציאות עצמה.

 

"אופרה לחדר הקטן". 24 רמקולים עתיקים, שמונה פטיפונים שמתחילים לנגן אוטומטית וכמעט 2,000 תקליטים בשלל סגנונות, שנשמעים בתוך החדר הסגור ללא הפסקה. הצופים יכולים להקשיב ולהתבונן רק מבחוץ "אופרה לחדר הקטן". 24 רמקולים עתיקים, שמונה פטיפונים שמתחילים לנגן אוטומטית וכמעט 2,000 תקליטים בשלל סגנונות, שנשמעים בתוך החדר הסגור ללא הפסקה. הצופים יכולים להקשיב ולהתבונן רק מבחוץ צילום: Markus Tretter

 

פשוט קרה ברגע הנכון

 

הרבה לפני קאסל, הסיור הראשון של קרדיף ומילר היה סיור הליכה ביער בקנדה שנוצר בהשראת טיוליה של קרדיף עם הכלב. רק 12 אנשים השתתפו בסיור, אבל למרבה המזל אחת מהן היתה האוצרת קיטי סקוט. ארבע שנים אחר כך, ב־1995, חוויית הסיור היתה עדיין מספיק חזקה כדי שהיא תמליץ לשלב אותו במוזיאון לואשיאנה בדנמרק. לתערוכה ההיא בדנמרק הגיעו אוצרים חשובים מכל העולם, ובהם קספר קוניג, אחד האנשים המשפיעים בסצנת האמנות ומייסד פרויקט הפיסול של מונסטר (גרמניה) - מגה־אירוע שמתקיים אחת לעשר שנים. קוניג התלהב מהסיור, והזמין מקרדיף אחד חדש לפרויקט מונסטר 1997. מאז נוצרו כ־20 סיורים נוספים, לתערוכות ואירועים שונים בעולם, והרשמקול עוד נטוי. "ב־1999 כבר יכולתי סוף סוף להרשות לעצמי להתפטר ממשרת ההוראה", מספרת קרדיף, "זו היתה הקלה גדולה - להיות מסוגלת להיות אמנית במשרה מלאה. אני חושבת שזה חלומו של כל אמן".

 

היא סבורה שההצלחה שלה קשורה "בתזמון ולא רק באיכות. אני חושבת שמעורבת בזה גם מידה של מזל. סיורי האודיו יצאו בזמן הנכון מבחינה תרבותית והאנשים הנכונים שמעו אותם. זה היה בתקופה שבה התחיל הדיון התרבותי על מציאות ומציאות וירטואלית ועל האופן שבו הטכנולוגיה משנה את המציאות, ונראה לי שזו הסיבה שזה מאוד מצא חן בעיני אוצרים ואנשים שיכלו לכתוב על זה. אם הייתי מייצרת את זה עשר שנים קודם אולי אף אחד לא היה מתעניין, ועשר שנים אחר כך היה מאוחר מדי. אני חושבת שזה כמו בעולם העסקים, אתה יכול לייצר משהו שאף אחד לא רוצה וכמה שנים אחר כך זה פתאום להיט ענק".

 

ב־2001 קרדיף ומילר ייצגו את קנדה בביאנלה בוונציה, בתצוגה שזיכתה אותם בשני פרסים חשובים. "רצח העורבים", פרויקט שאפתני שהציגו בשנה שעברה בחלל התצוגה בארמורי, מנהטן - מיצב של 98 רמקולים, הגדול שלהם עד כה, שעוסק בחצי השנה שבילו בקטמנדו, בציפייה לאימוץ הבת שלהם ארדהנה, היום בת שבע - הכניס אותם לרשימת התערוכות הטובות של 2012 לפי איגוד מבקרי האמנות האמריקאים (AICA-USA). תיעוד של העבודה הזאת ואחרות אפשר למצוא באתר שלהם, cardiffmiller.com.

 

"רצח העורבים". העבודה הגדולה עד כה, עם 98 רמקולים ופסקול שמתעד את התקופה שבה בילו בני הזוג קרדיף ומילר בקטמנדו, בהמתנה לאימוץ הבת שלהם. נחשבה אחת התערוכות הטובות של 2012 "רצח העורבים". העבודה הגדולה עד כה, עם 98 רמקולים ופסקול שמתעד את התקופה שבה בילו בני הזוג קרדיף ומילר בקטמנדו, בהמתנה לאימוץ הבת שלהם. נחשבה אחת התערוכות הטובות של 2012 צילום: Roman März

 

חרף העובדה שמדובר ביצירות סאונד תלויות מקום, קרדיף ומילר גם מוכרים לאספנים. למשל לברזילאי ברנרדו פז, שקנה גרסה של "מוטט ב־40 חלקים" ואת "רצח העורבים", עבודה שבשבילה בנה מבנה מיוחד בפארק האמנות הענק שלו בדרום־מזרח ברזיל, INHOTIN. או קרן וואנס השבדית, שקנתה מהם סיור הליכה ביער בן 14 דקות, וגם העיר קאסל בגרמניה, שקנתה את סיור ההליכה בתחנת הרכבת.

 

"זה מצחיק כי בעצם מה שהם מקבלים זו עגלה מלאה באייפודים וכמה כוננים קשיחים", קרדיף אומרת. "זה באמת קצת אירוני כשחושבים על זה ביחס לציורים או פסלים. אבל אני חושבת שזו טעות לחשוב כך על אמנות, כי אם אתה הולך אחרי מה שמעניין אותך ויוצר משהו ייחודי - השוק ילך אחריך. תסתכלי מה נמכר בשוק האמנות, זה פשוט מטורף, כמו המשתנה של דושאן".

 

אבל רוב האספנים לא רוצים לקנות כאלה דברים אלא אם הם יודעים שזה כבר שווה המון כסף.

"כן, העבודות שלי דורשות סוג מסוים של אספנים. רובם מעדיפים את הדרך הקלה, פשוט רוצים לתלות משהו על הקיר. אני מבינה את זה, גם אני רוצה לפעמים פשוט משהו להסתכל עליו, זה פורמט מסורתי".

 

קניית עבודות כמו של קרדיף ומילר היא בעצם הבעת אמון באמנות ניסיונית, חדשנית ומרגשת. אמנות ששוברת ומערערת את החוויה הסטנדרטית של צפייה ביצירה, כלומר החוויה של צופה שעומד מול אובייקט, ומכניסה את הצופה אל תוך היצירה, שעוטפת אותו. במובנים מסוימים, היא הופכת את הצופה לעבודה עצמה.

 

ג'נט קרדיף עם שירלי. ראש מלאכותי שמאפשר להקליט באופן שמדמה שמיעה באוזניות לשמיעה אמיתית, מתוך הבנה של האופן שבו המוח שלנו אומד מרחק על פי הקולות שהוא שומע ג'נט קרדיף עם שירלי. ראש מלאכותי שמאפשר להקליט באופן שמדמה שמיעה באוזניות לשמיעה אמיתית, מתוך הבנה של האופן שבו המוח שלנו אומד מרחק על פי הקולות שהוא שומע צילום: tlz

 

הוא הטכניקה, היא הקונספט

 

העבודות של קרדיף ומילר אולי נראות פשוטות, אבל מאחוריהן עבודת נמלים מדוקדקת שעולה לא מעט כסף. כדי להפיק את "מוטט ב־40 חלקים", למשל, הם נזקקו להשקעה של יותר מ־100 אלף דולר, "לפני שבכלל ידענו אם זה עובד", אומרת קרדיף. "היינו צריכים ארבעה מנצחים שונים (שכן הזמרים מחולקים לשמונה מקהלות שממוקמות ב־360 מעלות) והרבה ציוד הקלטה. היתה לנו משאית הקלטה ענקית כדי היה להקליט כל זמר בנפרד, ולכל אחד מתפקידי הסופרן היינו צריכים שלושה ילדים כי הקול של ילד אחד לא חזק מספיק - סך הכל 60 ערוצים שונים. בהתחלה ג'ורג' היה צריך לעשות המון עבודת עריכה כי הקולות של הזמרים זלגו מאחד לשני וזה לא היה תלת־ממדי כמו שרציתי. אחרי שהוא ניקה את הסאונד שזלג שמעתי את זה ונדהמתי, זה היה בדיוק כמו שדמיינתי".

 

לאורך כל השיחה היא מקפידה לדבר ב"אנחנו" ולא "אני", ומזכירה את מילר כמעט בכל משפט שני. אף שהיא הצד המפורסם יותר בצמד, ואף שבחלק גדול מהיצירות התפקיד שלו היה טכני בעיקרו, חשוב לה להדגיש שהם כרוכים זה בזה באופן מוחלט, בחיים וביצירה. "היום בעצם כל מה שאנחנו יוצרים הוא עבודה משותפת", היא אומרת, "סיורי האודיו, ככל שהם התפתחו, נהפכו לשיתוף פעולה. את ההליכה הראשונה הקלטתי על טייפ ארבעה ערוצים בעצמי אבל זה לא היה מדויק, וככל שג'ורג' נעשה מעורב יותר בהקלטות כך איכותן השתפרה". גם לגבי "מוטט" היא אומרת: "הוא לא רצה קרדיט, הוא אמר: 'זה הרעיון שלך, אני רק הייתי האיש הטכני', אבל הלוואי שהיינו מגדירים את זה כשיתוף פעולה, כי זה באמת לא משנה של מי היה הרעיון, שנינו עבדנו קשה כדי לשפר את היצירה".

 

"הליכת יער". קרדיף באחד הסיורים הראשונים שהקליטה עם מילר, ב-1991. הגיעו לעניין אחרי שנים של חיפושים ונסיונות בתחומי אמנות אחרים "הליכת יער". קרדיף באחד הסיורים הראשונים שהקליטה עם מילר, ב-1991. הגיעו לעניין אחרי שנים של חיפושים ונסיונות בתחומי אמנות אחרים צילום: Cardiff Miller

 

נדיר שזוג אמנים יכול לעבוד יחד.

"הוא פשוט אדם מאוד נדיב. הצלחנו למצוא זרימה באמנות. נגיד אני חושבת על רעיון ומדברת עליו עם ג'ורג' והוא אומר: כן, אבל מה אם נעשה את זה ככה? ואני אגיד, הו, כן, ככה עדיף. וכמה ימים אחר כך הוא ישאל מה עם זה, ואני אכין סקיצה. קשה להגיד מי עושה מה, יש פה הרבה דיאלוג. הוא נוטה להיות אחראי יותר על הטכנולוגיה, כי הוא יודע לעשות כל דבר והוא טוב מאוד בללמוד דברים כמו מערכות טכנולוגיות ומחשבים בעוד לי אין ממש עניין בזה, אני יותר מתעניינת בעבודה קונספטואלית.

 

"לפעמים אנחנו רבים, אבל זה נדיר כשזה מגיע לעבודה. אני יודעת שזה יוצא דופן, אני מכירה זוגות אמנים שלא יכולים לעשות את זה. אני משווה את זה ללבשל יחד: יש זוגות שיכולים ויש כאלה שלא".

 

אתם מבשלים הרבה יחד?

"כן. אני אוהבת את זה. זה עניין פמיניסטי, אני לא רוצה להיות עקרת בית. ויכול להיות שזה גם קשור לרקע שלי: גדלתי עם שלושה אחים ושלוש אחיות ולעתים קרובות היינו מבשלים יחד. ההורים שלי היו חוואים והם חלקו את העבודה באופן די שוויוני, אמא שלי נהגה בטרקטור ודברים כאלה. היחסים שלהם היו מאוד שוויניים, ואני חושבת שזה היה מודל טוב".

 

ובכל זאת אנשים מכירים יותר את השם שלך.

"אני חושבת שזה משום שבסיורי הווידיאו אנשים שומעים את הקול שלי. בביאנלה בוונציה רצינו שזו תהיה הצהרה של שיתוף פעולה, ובכל זאת אנשים היו ניגשים ואומרים לי: 'הו ג'נט, אהבנו את העבודה שלך'. אבל זה לא מפריע לנו במיוחד. מה שחשוב לנו זה להציג את העבודות".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x