• תפריט
מוסף 11.07.2013

בדיוק הפוך ממה שאמרו לכם: ראיון עם פרופ' רוברט פולין

אנשים כמו יעקב פרנקל אומרים: 'אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את מדינת הרווחה'. ומה שאני אומר הוא: אנחנו כן יכולים להרשות לעצמנו את מדינת הרווחה, ואנחנו צריכים להתמקד בתנאים הכלכליים שיאפשרו לה לעבוד כמו שצריך". פרופ' רוברט פולין טלטל את הכלכלה העולמית לפני שלושה חודשים. עכשיו הוא מנסה לעשות זאת שוב

סינדרום ירושלים

נגידים לכודים בקונספציה שגויה

תשעה קבין של בנקאות מרכזית נחתו על האודיטוריום במוזיאון ישראל בירושלים. מיטב המוחות המוניטריים ובכירי הכלכלה הגלובלית, שהגיעו היישר מליגת הקיסוס ומלשכות הנגידים, עלו על הבמה בחליפות מוקפדות יותר (האורחים מחו"ל) או פחות (הנואמים מישראל), שיתפו בדילמות של נגידים והעלו זיכרונות משותפים עם חתן השמחה, נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, המורה של רבים מהם, שזה היה אירוע הפרידה ממנו. אחר כך הם יצאו למבואה, למינגלינג יקר מפז. הרמזים היחידים למציאות המאובקת של ישראל 2013, באמצע יוני לוהט, היו המחמים והקפה הנמס הדלוח שהציע בנק ישראל למכובדים, כמו גם פסלו העירום של "הנער מדרום תל אביב" של אוהד מישורי שניצב "במרכז החלל המוזיאלי כחלום פנטסטי או סיוט שקרם עור וגידים ומאיים להפיל את המבנה כולו על באי המוזיאון שוחרי התרבות". על הסימבוליקה הזאת חתום הקטלוג.

 

באותו מעמד, בנוכחות יצירות מופת ושומר חשדן, ראיינתי עם שאול אמסטרדמסקי את פרופ' לארי סאמרס, מהכלכלנים הבכירים בעולם בעשורים האחרונים. סאמרס היה שר אוצר בממשל קלינטון ונשיא הרווארד, ויש סיכוי לא רע שיתמנה לנגיד הבנק המרכזי של ארצות הברית. הוא איחר לראיון, כי הפגישה שלו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו התארכה. סאמרס התפרסם בעבר כחובב שווקים חופשיים, אבל כרגע הוא תומך נלהב של מדיניות תמריצים ממשלתית כדי לעורר את המשק וליצור ביקושים. בישראל, הוא הסביר, המצב שונה: כאן לא חסרים ביקושים. מה שישראל צריכה הוא "רפורמות מבניות" וכלכלה גמישה יותר.

 

פרופ' רוברט פולין פרופ' רוברט פולין צילום: אימג'בנק, Gettyimages

 

יומיים לאחר מכן, בוועידת הנשיא בבנייני האומה, סאמרס הסתודד עם יעקב פרנקל, אז עדיין נשיא ג'יי.פי מורגן צ'ייס אינטרנשיונל, היום הנגיד הבא של ישראל. פרנקל הוא אורח קבוע בכנסי האליטה הגלובלית, והוא נושא בהם בשורה מפוכחת, של מבוגר אחראי. הוא מזהיר מפני הגירעונות המתמשכים, ומדבר על אתגר הדמוגרפיה, על "הפיל הגדול בחדר" שאף אחד לא מזכיר: אותן הבטחות פיננסיות עתידיות שלנו לעצמנו, שהתרגלנו לחשוב עליהן כעל זכויות בסיסיות. למשל, קצבאות זקנה. הבעיה היא שהאוכלוסייה מזדקנת, עלות הקצבאות תופחת, ואין דרך לרבע את המעגל. "בשנים הקרובות נצטרך להיות עדים לחשיבה מחדש לגבי סוג האמנה בין הממשלה לאזרחים", אומר פרנקל, והוא לא לבד. המנהיגים הכלכליים של העולם מאוחדים בקריאה הזאת, להכיר בכך שהמדינה לא תוכל לעמוד בהתחייבויות הכלכליות העתידיות, ולכן פנינו לוויתורים כואבים.

 

כשאני מספר לפרופ' רוברט פולין על רוח הרפורמות העולה מכיוון פרנקל־סאמרס הוא מתקומם. "הרעיון של רפורמה בקצבאות הוא בעצם דרך מנומסת לדבר על קיצוץ במדינת הרווחה. בארצות הברית, כשמדברים על רפורמה כזו בעצם מתכוונים לשלושה דברים: קיצוץ בפנסיות ובביטוח לאומי, הקטנת ההוצאה הציבורית על בריאות, וקיצוצים בהוצאה הציבורית על חינוך. ואני לא מסכים עם זה בכלל".

 

פולין, אחד הכלכלנים הבולטים מצדה השמאלי של המפה האמריקאית, זכה בחודשים האחרונים לפרסום עולמי בזכות מכת המחץ האקדמית שהנחית על מדיניות הצנע, נתיב הקיצוצים והעלאות המסים שנוקטות כמעט כל מדינות המערב, כשחשף עם עמיתיו שהיא מתבססת על טעות חישוב מביכה. הוא גם מכיר חלק מהנפשות הפועלות, למשל את פישר, "שאני מאוד מכבד. הוא אדם נחמד, ומאוד חכם, ואני חושב שהוא עשה עבודה טובה. מובן שהוא עובד במסגרת יותר אורתודוקסית. ואני מניח שהייתי אומר אותו דבר על פרנקל".

 

פרופ' סאמרס ופרופ' פישר בירושלים פרופ' סאמרס ופרופ' פישר בירושלים צילום: מיקי נועם אלון

 

המסגרת הזאת היא בדיוק מה שפולין נלחם נגדו. אותו קו מחשבה ששולט בכלכלה כבר 30 שנה, שלדעתו מעוור את הכלכלנים ומונע מהם ליצור חברה טובה יותר. כשכל הנגידים מתכנסים למינגלינג יוקרתי לספר על הבעיות שלהם, פולין הוא זה שעומד מחוץ למסיבה ומנסה לשנות את נקודת המבט הכלל־עולמית.

 

בשיחה עם "מוסף כלכליסט" מביתו במסצ'וסטס פולין דוחה, למשל, את הקו של פרנקל, שלפיו יש להשתלט בהקדם על הגירעון של ארצות הברית ולחשוב מחדש על הקצבאות. לטענת פולין, לביטוח הלאומי אין בעיה תקציבית אמיתית, ובארצות הברית "חברות הביטוח ותעשיית התרופות חוגגות על חשבון מערכת הבריאות". את הגירעון, הוא אומר, אפשר וצריך לסגור באמצעות צעדים אחרים, למשל מס על עסקאות פיננסיות. אבל פולין מוחה בעיקר על כך שהניתוח הזה מתעלם מההיסטוריה הקרובה: "ב־2007, לפני המשבר, היה לנו גירעון נמוך ביותר, של 1.7% בלבד. ולכן ברור שהסיבה לגירעונות הגדולים בארצות הברית היתה המשבר ולא גורמים מבניים. למרות הבעיות של מערכת הבריאות שלנו, למרות המלחמות, למרות קיצוצי המסים של בוש, לא היתה לנו בעיית גירעונות. פשוט לא היתה לנו. וזו עובדה. ולכן, עם כל הכבוד, אני לא מסכים עם פרופ' פרנקל".

 

ומה לגבי סאמרס, שתומך בתמריצים בארצות הברית אבל אומר שבישראל הבעיות מבניות, שצריך להגמיש את הכלכלה ולפתוח אותה יותר ליזמות?

"בפרספקטיבה רחבה, אם הפריון הכלכלי צומח משנה לשנה - ב־1%, 2%, אפילו 3% - זה אומר שהעוגה גדלה. והמשמעות היא שאפשר לקיים מדינת רווחה נדיבה יותר, לא נדיבה פחות. ואם יש בעיה כלשהי שאינה מאפשרת לספק מדינת רווחה נדיבה יותר, למרות העלייה בפריון, אז בואו תסבירו מה הבעיה. נכון, יכול להיות שמערכת ציבורית כזאת או אחרת לא עובדת כמו שצריך וזקוקה לרפורמה, כמו מערכת הבריאות בארצות הברית. אבל אם בסופו של דבר המטרה של הכלכלה היא לשפר את רמת המחיה, להפוך את החיים של כל האזרחים לטובים יותר, זה אומר שאנחנו צריכים להוציא יותר על חינוך ועל יצירת הזדמנויות לכולם. ואם כבר מדברים על רפורמה בקצבאות, אנחנו צריכים פנסיות טובות יותר, שיאפשרו לאנשים ליהנות מהחיים אחרי שהם גמרו את שנות העבודה שלהם. אני יודע שזה נשמע נדוש, מיושן ולא מדעי, אבל אני חושב שעל זה בעצם אנחנו מדברים.

 

פרופ' יעקב פרנקל פרופ' יעקב פרנקל צילום: בלומברג

 

"כשאנשים כמו פרנקל מדברים על רפורמה בקצבאות או כשאדם כמו סאמרס מדבר על רפורמות מבניות, מה שהם בעצם אומרים הוא 'אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את מדינת הרווחה'. ומה שאני אומר הוא: אנחנו כן יכולים להרשות לעצמנו את מדינת הרווחה, ואנחנו צריכים להתמקד בתנאים הכלכליים שיאפשרו לה לעבוד כמו שצריך". זה החזון שנזנח בעשורים האחרונים. עכשיו פולין מנסה להחיות אותו.

 

תקדים צ'ילה

כך מת רעיון המדיניות הממשלתית

כשאני מבקש מפולין לתאר את סדר היום שהשתלט על הכלכלה ובעצם את המציאות שהוא חותר לשנות, הוא חוזר לצ'ילה של שנות השבעים, לאירועים לא מספיק מוכרים עם השלכה אדירה על המדיניות בעולם ועל חייו שלו. "ב־1973 היתה בצ'ילה הפיכה צבאית, והממשלה הסוציאליסטית הודחה. הדבר הראשון שאוגוסטו פינושה עשה אחרי שתפס את השלטון היה להזמין כלכלנים שעבדו עם מילטון פרידמן באוניברסיטת שיקגו. קראו להם 'לוס שיקגו בויז'". אלה האנשים שעמדו בראש משרדי האוצר והכלכלה בצ'ילה לאורך שנות השבעים והשמונים, וריתקו את פולין, פעיל פוליטי צעיר ונלהב שפתאום התעניין בכלכלה. "בדיוק סיימתי לימודי היסטוריה בקולג', אבל היתה לי תחושה שאני חייב להבין את כל זה ולבקר את כל זה. ולא היו לי כלים".

 

במבט אישי פחות, פולין אומר, הרעיונות הכלכליים שהגיעו לצ'ילה של פינושה סימנו את תחילתה של תפנית היסטורית, המהפכה הניאו־ליברלית. "זה היה שילוב של דברים. אחד הוא הופעתה של אינפלציה גבוה. ב־1973 ו־1979 קרטל הנפט הצליח, פעמיים, להעלות את המחיר ב־300%, וכתוצאה מהזינוק במחירי הנפט הכלכלה העולמית ניצבה בפני לחצים אינפלציוניים אדירים. האינפלציה הזאת הובנה בטעות כנגזרת של עליית שכר העובדים, ולכן חשבו שהדרך לשלוט באינפלציה היא להחליש את לחצי העובדים להעלאה. המשמעות היתה זניחת הרעיון שהממשלה צריכה להילחם כדי להגיע לתעסוקה מלאה. כי כאשר יש לך תעסוקה מלאה, לעובדים יש יותר כוח וזה יוצר לחץ להעלאת שכר".

 

הפרשנות השגויה למקור האינפלציה, מסביר פולין, התאימה לתיאוריה המונטריסטית של הכלכלן זוכה הנובל מילטון פרידמן, חסיד השווקים החופשיים מאוניברסיטת שיקגו (ואחד ממוריו של פרנקל) ושל עמיתו, הכלכלן רוברט לוקאס. לטענת שני אלה, בפועל הממשלה לא יכולה לעשות דבר כדי להוריד את שיעור האבטלה, ולכן יש לזנוח את רעיון התעסוקה המלאה.

 

מרגרט תאצ'ר. עמדה אידיאולוגית, תיאוריה כלכלית ופרשנות שגויה של המציאות חוללו את השינוי הגלובלי מרגרט תאצ'ר. עמדה אידיאולוגית, תיאוריה כלכלית ופרשנות שגויה של המציאות חוללו את השינוי הגלובלי צילום: אם סי טי

 

"ושני אלה, הפרשנות השגויה והתיאוריה, התאימו מאוד לתנועות הפוליטיות שהתחזקו אז. מרגרט תאצ'ר נבחרה לראש ממשלת בריטניה ב־1979, רונלד רייגן נבחר לנשיא ארצות הברית ב־1980, והם היו פרו־עסקים באופן אגרסיבי. הם לא היו אנשי השוק החופשי, כי המדיניות שלהם לא היתה של שוק חופשי ואי־התערבות, אלא של התערבות פרו־עסקים, של 'בוא נשנה את חלוקת הכוח, ואת חלוקת ההכנסות, לטובת העשירים'".

 

בתחילת שנות השמונים כל הגורמים האלה חברו ליצירת המציאות הכלכלית שמושלת ברוב מדינות המערב בעשורים האחרונים. בתקופה הזאת הבנקים המרכזיים נלחמו בעוז באינפלציה ואפילו הדבירו אותה בהצלחה. מנגד, לאורך רוב השנים הללו השכר הריאלי עמד במקום ואף נשחק: רוב פירות הצמיחה התנקזו לצמרת. ובעוד בדאבוס חגגו בכירי הכלכלה את ההתגברות על מחזור הגאות והשפל, מתחת לפני השטח התבשל המשבר הגדול של סוף העשור הקודם.

 

כשהמשבר פרץ, אומר פולין, הכלכלנים ניצבו בפני שוקת שבורה. התגובה למשבר, הוא טוען, מלמדת שלא היו לכלכלנים כלים לתכנן מדיניות אנטי־מחזורית יעילה, כלומר מדיניות ממשלתית שתתגבר אקטיבית על נזקי המשבר, נוסח המלצותיו של ג'ון מיינרס קיינס והמודלים שהכלכלנים פיתחו בהשראתו בשנים שאחרי המלחמה. "לא היו לנו הכלים האנליטיים לעשות את זה היטב, והסיבה היא שזה לא מה שהמקצוע עסק בו ב־30 השנים האחרונות. הוא לא עסק בשכלול המודל של קיינס, אלא בניסיון להרוס אותו ולהוכיח שהתערבות ממשלתית לא יכולה להשיג שום דבר חיובי".

 

רונלנד רייגן רונלנד רייגן צילום: בלומברג

 

אסכולת אוף־וושינגטון

מולטי־מיליונר קצת אחר

העמדות של פולין, שמבקרות את המיינסטרים הכלכלי משמאל, הופכות אותו לחריג בנוף האקדמי האמריקאי. באחת מהופעותיו בפוקס ניוז, הוא מספר, המראיינים כינו אותו מרקסיסט, תואר שממנו הוא מקפיד להתנער ("אפילו מרקס לא הגדיר עצמו מרקסיסט"). בכלל, פולין דווקא גדל עם קפיטל. אביו, איש העסקים אייב פולין, היה בעליה המיתולוגי של קבוצת ה־NBA וושינגטון וויזארדס (לשעבר הבולטס) ושל האולם שלה, מרכז ווריזון. לאחר מותו ב־2009 פולין הבן ניהל את עסקי המשפחה לזמן קצר, עד שנמכרו בכ־300 מיליון דולר, לפי הערכות. כך שמרקסיסט הוא אולי לא, מולטי־מיליונר כנראה כן.

 

"הסבים שלי היו מהגרים עניים מרוסיה. סבי מצד אבי עבד כאן כחופר תעלות, ובהדרגה התקדם עד שהיה לו עסק אינסטלציה משגשג, גם בתקופת השפל הגדול. אבי עבד עם סבי בנדל"ן, ואז נכנס לתחום הספורט המקצועני. כשהוא קנה את הקבוצה, ב־1964, זה עלה כלום. זה לא היה כמו היום, שמיליארדרים בני 35 מעמק הסיליקון קונים קבוצות. כך שנכון שאני בא מרקע של עושר, אבל הוא לא כל כך השפיע על בני המשפחה. כשסבא שלי שכב חולה מאוד בבית חולים בוושינגטון, יצחק רבין, שהיה אז אחרי כהונתו הראשונה כראש הממשלה והכיר את המשפחה מתקופתו כשגריר בארצות הברית, בא לבקר אותו. הוא היה חביב מאוד, ואחרי שהוא עזב סבא שלי אמר לי: 'זה הכבוד הגדול ביותר שהיה לי בימי חיי. תאר לעצמך, יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל לשעבר, בא לדבר איתי, מוריס פולין, חופר תעלות'. הוא תמיד חשב על עצמו כעל חופר תעלות. היה לו הרבה כסף, אבל הוא לא ראה את עצמו כקפיטליסט גדול".

 

רודן צ'ילה לשעבר אוגוסטו פינושה. גייס את "נערי שיקגו" של מילטון פרידמן, במהלך שהוביל למהפכה הניאו־ליברלית רודן צ'ילה לשעבר אוגוסטו פינושה. גייס את "נערי שיקגו" של מילטון פרידמן, במהלך שהוביל למהפכה הניאו־ליברלית צילום: איי אף פי

 

גם פולין הנכד אינו קפיטליסט גדול. הוא השלים את הדוקטורט ב־New School For Social Research במנהטן, ממעוזי המחשבה השמאלנית בארצות הברית, ובסוף שנות התשעים עבר לחוג לכלכלה באוניברסיטת מסצ'וסטס, שם הקים מכון מחקר לכלכלה פוליטית. "הוושינגטון פוסט", בכתבת פרופיל אוהדת שפורסמה לאחרונה, כתב כי מדובר ב"חוג הכלכלה הלא־אורתודוקסי החשוב ביותר בארצות הברית", והדגיש את חלקו הייחודי של פולין ומכון המחקר שלו. הכתבה גם חשפה עובדה שפולין ניסה להסתיר - אביו היה אחד התומכים של מכון המחקר. "ניסיתי לשמור את זה בסוד", הוא אומר, "אף שזה היה סוד די גלוי. אבא שלי תמך בהכל".

 

כדוגמה פולין נזכר איך אביו תמך בו באחד הרעיונות שעמם הוא מזוהה במיוחד ב־15 השנים האחרונות - לשלם שכר מחיה לעובדים, ולא רק שכר מינימום. "אני זוכר דיון שהתקיים בבית כנסת על תשלום שכר הוגן במרכז הקהילתי היהודי. אבא שלי קם ואמר: 'איך אתם, כיהודים, לא תומכים בשכר מחיה? אם המרכז הקהילתי לא יכול להרשות לעצמו לשלם לעובדים שכר מחיה, אני אגייס את הכסף'. שם הוא עמד".

 

פולין קשור גם לישראל. בתו חיה כאן, עושה דוקטורט ביידיש ומלמדת באוניברסיטה, והוא נוהג לבקר בארץ. באחד הביקורים, לפני שנתיים, ליווה אותה בהפגנות החברתיות הגדולות. עם זאת, לדבריו אינו בקיא מאוד בכלכלה הישראלית, והניתוח שהוא מציג כללי יותר.

 

האב אייב פולין עם מייקל ג'ורדן. האב היה הבעלים המיתולוגי של קבוצת ה־NBA וושינגטון וויזרדס (לשעבר הבולטס), והמשפחה קיבלה על עסקיו כ־300 מיליון דולר האב אייב פולין עם מייקל ג'ורדן. האב היה הבעלים המיתולוגי של קבוצת ה־NBA וושינגטון וויזרדס (לשעבר הבולטס), והמשפחה קיבלה על עסקיו כ־300 מיליון דולר צילום: אימג'בנק, Gettyimages

 

הארת מסצ'וסטס

כך חשפנו את הונאת הצנע

לאורך השנים פולין היה מעורב במדיניות פיתוח באפריקה ובדרום אמריקה, ייעץ לממשלים של קלינטון ואובמה וכתב מאמרים משפיעים על תקציב הביטחון האמריקאי. בשנים האחרונות הוא מתמקד בגיבוש חזון אלטרנטיבי להתמודדות עם המשבר ובניסיון להילחם באובססיית הגירעונות שהשתלטה על הדיון באירופה ובארצות הברית – הטיעון שלפיו המשימה הדחופה ביותר של ממשלות היא להילחם בחובות שלהן, בכל מחיר. עבור כלכלנים שמאלנים רבים, שחשבו שהמשבר ישמש נקודת מפנה במדיניות, זו היתה התפתחות לא צפויה.

 

לפי פולין, "עד 2007 הטיעון היה: 'אנחנו יודעים שהממשלות לא יכולות לעשות דבר, והשווקים הפיננסיים מאוכלסים באנשים הכי חכמים, שיודעים מה הם עושים ולא עומדים לנקוט פעולות שיפגעו בהם - כי הם כל כך חכמים'. ואז הגיע המשבר. נראה היה שהקרקע נשמטה תחת הטיעונים הניאו־ליברליים, רעיון ההתערבות הממשלתית שוב היה לגיטימי ונרשם גידול מאסיבי בגירעונות הממשלתיים בארצות הברית ובאירופה", גירעונות שמבחינתו הם התפתחות הכרחית, לא אסון.

 

"זה היה המצב ב־2009. אבל אז, בתוך שנה וחצי, התחלת לראות את 'נצי הצנע', כלכלנים שטוענים שהבעיה היא החוב הממשלתי, ולא הצורך לחזור לתעסוקה מלאה. פתאום חזרנו לטיעונים שלפיהם הממשלה לא יודעת איך ליצור תעסוקה מלאה ושאנחנו מתמודדים עם אותן בעיות תעסוקה ישנות, רק שעכשיו לממשלות יש גם רמות מסוכנות של חוב. הם טענו שהבעיה לא היתה ההתרסקות בוול סטריט והאבטלה ההמונית בעקבותיה, אלא חוב ממשלתי גבוה מדי". שוב, כמו באינפלציה של שנות השבעים, הדיאגנוזה הכלכלית היתה שגויה, ומי ששילם את המחיר, לפי פולין, היה ציבור העובדים.

 

פולין הקדיש כמה מאמרים למלחמה ברעיונות האלה, שקנו אחיזה בימין הפוליטי כמו גם במחלקות כלכלה מכובדות כמו הרווארד. הוא ניסה להראות, כדבריו, שאין שום ראיות היסטוריות או כלכליות שמצדיקות את הנפנוף ב"איום הגירעון". הוא אפילו כתב ספר שלם בנושא. פולין לא לבד, והוא אפילו לא היה הקול הבולט ביותר בדיון: גם חתני הנובל פול קרוגמן וג'וזף שטיגליץ טוענים שההתמקדות בחובות ולא בשיקום הכלכלה היא מתכון לטרגדיה אנושית של אבטלה המונית, ובוודאי לא מסייעת במאומה ליציאה מהמשבר.

 

פרופ' קנת רוגוף פרופ' קנת רוגוף צילום: בלומברג

 

אבל המכה הניצחת ביותר לטיעוני הצנע בכל זאת הגיעה בסופו של דבר מאמהרסט, מסצ'וסטס, היישר מהסמינר של פולין. "כבר 14 שנה, מאז שהגעתי לכאן, אני מלמד קורס אקונומטריקה יישומית. והמשימה שאני נותן לסטודנטים היא לבחור מאמר אחד שנראה להם חשוב, משפיע או מעניין, מבחינת הטכניקה או הנושא, ולשחזר אותו, לעשות בדיוק את מה שהמחברים עשו. ורק אחרי שהם מצליחים לשחזר כל צעד הם עוברים לניסיון לבקר את המאמר או לומר עליו דברים מעניינים".

 

השנה אחד הסטודנטים שלו, תומס הרנדון, בחר לנסות לשחזר את מאמרם המפורסם של פרופ' קנת רוגוף ופרופ' כרמן ריינהארט מהרווארד, "צמיחה בימי חוב", שבו טענו שמדינות שהחובות שלהן תופחים ל־90% מהתוצר חוות צניחה כואבת בצמיחה. הם סייגו את הדברים, אבל הציגו את הקשר בין הרף הזה לצניחה בצמיחה כעובדה מוכחת. והמסר הובן היטב ברחבי העולם: חובות הם דבר מסוכן, ואסור להגיע לרף. אלא שכאשר הרנדון ניסה לשחזר את המחקר שהוביל למאמר, הוא לא הצליח. "הוא ניסה במשך חודשים, ובסוף ביקש שישלחו לו את קובץ הנתונים שאיתו עבדו. כשהקובץ הגיע היה ברור מה הם עשו, והיה ברור שהיו להם טעויות".

 

והטעויות של ריינהארט ורוגוף, כלכלנים מהבכירים בעולם, היו מביכות. התברר, לדוגמה, שבגלל שגיאות הקלדה נעלמו מהחישובים אוסטרליה, אוסטריה, בלגיה, קנדה ודנמרק - מדינות עם חוב גבוה וצמיחה ממוצעת. ושמכל המדינות בעולם, דווקא למצב הכלכלי של ניו זילנד בשנות הארבעים של המאה ה־20 היתה השפעה מכריעה על תוצאות המחקר. אפילו בחירת הנתונים לחישוב שנויה במחלוקת, כי המחקר זיהה רק 96 שנה שבהן נרשם חוב גבוה מ־90%, ולא פחות מ־63 מהמקרים מגיעים משלוש מדינות בלבד: בלגיה, יוון ובריטניה. כשהרנדון, פולין ומייקל אש, מרצה נוסף במחלקה, ביצעו את החישובים מחדש, בשקלול סטנדרטי, התברר ששיעור הצמיחה של מדינות בעלות חוב גבוה לא היה 0.1%, כטענת המחקר, אלא 2.2%. לא סוף העולם.

 

פרופ' כרמן ריינהארט פרופ' כרמן ריינהארט צילום: בלומברג

 

פצצת הרשת

ה"גאנגנאם סטייל" של הכלכלה

אחרי שהממצאים התבררו, פולין ושותפיו פרסמו מאמר שמפרט את השגיאות באתר המכון. התהודה היתה חסרת תקדים. "זה היה רק נייר עבודה, אבל בתוך שעות הוא נהפך לחדשות עולמיות. זה משהו שלמיטב ידיעתי לא קרה במקצוע הכלכלה מעולם. מובן שלטכנולוגיה יש חלק בזה: לכולם יש בלוגים וטוויטר וכל זה. בלוגר אחד כתב תקציר של המאמר, ואז קרוגמן שם לב אליו והעניינים יצאו משליטה. זה היה קצת כמו הבחור הקוריאני הזה, סיי (ששר את 'גאנגנאם סטייל', להיט היוטיוב הגדול בכל הזמנים). זה היה הלם מוחלט".

 

חלק מההפתעה, מספר פולין, נבע מהעובדה שהוא לא העריך שהמאמר של ריינהארט ורוגוף כל כך משפיע. "לא ידעתי עד כמה אנשים כמו ג'ורג' אוסבורן, שר האוצר הבריטי, או פול ראיין, שהתמודד למשרת סגן הנשיא מטעם הרפובליקנים, ביססו את המדיניות שלהם על ריינהארט ורוגוף. זה המחקר היחיד שהם הכירו". לכן, כפי שכתב קרוגמן בחודש שעבר, ייתכן שבמבט לאחור המאמר של פולין ועמיתיו ייזכר כזה ששינה את המדיניות הכלכלית.

 

"אכן נראה שהוא גרם לשינוי", מודה פולין. "חודש לפני שפרסמנו אותו השתתפתי בכנס בברלין שעסק במדיניות כלכלית ושערך מכון מחקר של הסוציאל־דמוקרטים בגרמניה. כשדיברנו שם על זה שצריך לאפשר לממשלות ללוות יותר כדי לצאת מהמשבר, אפילו משתתפים עם אוריינטציה שמאלנית אמרו: 'לא, אי אפשר, אנחנו מתקרבים לסף של 90% מהתוצר'. אמרתי להם: 'תראו, אני חייב להגיד לכם שמאמר שחיברתי עם תלמיד שלי עומד להוכיח שרוגוף וריינהארט טועים. ואני לא מתכוון טועים באיזה מובן אידאולוגי עמוק לגבי צנע או השווקים החופשיים. המספרים פשוט לא נכונים'. והם לא האמינו לי. אפילו הם לא האמינו לי. והנה, השבוע הגיעו לראיין אותי כתבים משני השבועונים המובילים בגרמניה, 'דר שפיגל' ו'דר צייט'. לדבריהם, המאמר שלנו חולל מהפך בדיון המדיניות הכלכלית באירופה".

 

למה המאמר של רוגוף וריינהארט כל כך השפיע?

"לא משום שהוא היה מתוחכם, אלא משום שהוא היה לא מתוחכם. הוא סיפר את הסיפור בצורה פשוטה, שפוליטיקאים יכולים להבין. והאמת, בצורה שגם הרבה כלכלנים יכולים להבין. מה שהם אמרו הוא: 'ברגע שאתה חוצה סף של 90%, אתה מקבל נפילה חדה בצמיחה. וככה, אף שייתכן שאתה מנסה לקדם תעסוקה מלאה, בעצם אתה פוגע בתעסוקה מלאה'. זה די דומה למה שמילטון פרידמן אמר, ויש גם אנשים אחרים שאומרים את זה. אבל הם אמרו את זה בצורה פשוטה וברורה. וזה בדיוק מה שאני מנסה ללמד את הסטודנטים שלי: זה טוב להביע רעיונות כלכליים מורכבים באופן ברור ומשכנע. אבל כשאתה עושה את זה אתה צריך לדייק. אתה לא יכול לפשל עם הנתונים".

 

פולין מציע גם סיבות עמוקות יותר להשתרשות המאמר ההוא. "לדעתי המיינסטרים של מקצוע הכלכלה נכשל לחלוטין בדברים הבסיסיים שהוא היה אמור לעשות כמו שצריך: לקדם יציבות ולקדם הזדמנויות באמצעות מדיניות. זה לא היה על סדר היום של המקצוע, ואפשר היה לראות את זה. ריינהארט ורוגוף עשו עבודה שמתאימה בדיוק לכל הנחות היסוד של המקצוע, והעבודה הזאת פשוט נחטפה - בלי שאף אחד בדק אם הם צודקים".

 

עולם שכולו טוב

תעסוקה מלאה בשכר נאות

 

"תעסוקה מלאה" הוא מונח מפתח אצל פולין, שעומד במרכז המדיניות האלטרנטיבית שהוא מציע. הוא בעצם קורא לזנוח את המדיניות הנוכחית ולחזור לאידאל שהנחה את מקבלי ההחלטות בעולם אחרי השפל הגדול ומלחמת העולם השנייה, וננטש בשנות השבעים. זו גם כותרת הספר האחרון שהוציא, בשנה שעברה - "בחזרה לתעסוקה מלאה". לפי הספר, זו "המדיניות המבטיחה ביותר לעידוד שוויון חברתי וכלכלי" ו"הכלי הטוב ביותר למלחמה בעוני". "האתגר שלנו היום הוא ליצור מסגרת מדיניות חדשה וישימה לתעסוקה מלאה, שתהיה אלטרנטיבה רצינית לגישה השלטת כרגע, שדוגלת בלשפץ את המודל הניאו־ליברלי או להתחיל אותו מחדש", פולין כותב. בין השאר הוא מציע לארצות הברית לחזור, לטווח קצר, למדיניות תמריצים למשק, וגם להכריח את הבנקים להפנות את מאגרי המזומנים שלהם לכיוונים מועילים. בטווח הארוך יותר פולין, כמו אחרים, מדבר על שינויים מבניים בכלכלה האמריקאית: הקטנת ההוצאות על צבא ועל אנרגיה מזהמת והסטת הכספים לחינוך ולהשקעות באנרגיה ירוקה. התוצאה של כל זה אמורה להיות ירידה דרמטית באבטלה, וגם עלייה בשכר העובדים. זה חזון מלא אופטימיות.

 

בישראל מדברים על תעסוקה מלאה כ־6% אבטלה, אבל זה כולל העסקה של מאות אלפי עובדי קבלן.

"בגלל זה העמוד הראשון של הספר שלי מדבר על 'תעסוקה מלאה ושכר נאות'. הרי גם במודל הניאו־ליברלי אפשר להגיע לתעסוקה מלאה בקלות: אפשר לבטל לחלוטין את רשת הביטחון החברתית, ואז אנשים לא יוכלו להרשות לעצמם לא לעשות שום דבר, הם יהיו חייבים לעשות משהו. ב־1990 עבדתי בבוליביה כחלק מצוות יועצים של האו"ם, ופקידי הממשלה אמרו לי שבמדינה יש תעסוקה מלאה. אמרתי להם: 'אבל כשמסתכלים מחוץ לחלון רואים אנשים מקבצים נדבות או מוכרים בטריות ברחוב'. והם ענו לי: 'כן, זה מה שהם עושים. זו העבודה שלהם'. זה גרם לי לחשוב: האם באמת אפשר לקרוא לזה תעסוקה? הרעיון של תעסוקה מלאה חייב לכלול גם איכות עבודה ראויה".

 

אז על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על תעסוקה מלאה?

"אני לא יודע מה המספר המדויק בישראל, אבל בארצות הברית 3.5% אבטלה יהיו משהו קרוב לתעסוקה מלאה. צריך לא רק להגיע למספר הזה במשך כמה חודשים, אלא גם להישאר בו. בשנים 1997–1998 הגענו למשך זמן קצר לרמות אבטלה כאלה. ואף שזו היתה תקופה קצרה, ולמרות הגלובליזציה, משכורות העובדים עלו, במיוחד משכורות של עובדים בחמישון התחתון. זה אומר שלעובדים היה יותר כוח מיקוח. וזה דבר טוב. בארצות הברית, למשל, או בגרמניה, אנחנו עדים לעלייה אדירה באי־שוויון ובשיעור האנשים העניים העובדים. ולכן אנחנו צריכים יותר שוויון".

 

בסוף, כשאני שואל אם הוא אופטימי, פולין משיב, בכל זאת, בציטוט של ההוגה המרקסיסטי האיטלקי אנטוניו גרמשי: "אני פסימי בגלל התבונה, ואופטימי בגלל הרצון".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x