בואו הביתה, אם זה מסתדר לכם

אירוע ההשקה החגיגי של "התוכנית הלאומית להשבת אקדמאים לישראל" נערך בשבוע שעבר בבניין שלא קיים. על ההזמנה הודפסה כתובת שגויה, ורק אחרי שמצאתי אקדמאית ישראלית אבודה ברחוב הצלחנו לאתר יחד את הארץ המובטחת בבניין אחר, שאליו הגיעו כמה עשרות ישראלים שכבר היו עסוקים בנשנוש.

המדען הראשי אבי חסון. החמיא לקהל צילום: עמית שעל

מהאירוע עצמו נעדרו פזמוני הסכריניות הציונית הקבועים שעוטפים לרוב אירועים שפונים אל יושבי הגולה. רוח הנאומים הזכירה יותר הורים פולנים שמשחקים אותה קולים: אם בא לכם להישאר שם - יופי, אם בא לכם לחזור הביתה - גם יופי. אנחנו לא לוחצים בכלל.

"יש פה הון אנושי מעולה שנמצא מחוץ למדינה, ובעיניי מסיבות טובות", החמיא לקהל המדען הראשי אבי חסון. "השנים שביליתי מחוץ לישראל תרמו לי".

20 מיליון דולר כדי שיחזרו לארץ. אם בא להם

"אין דבר כזה בריחת מוחות, תוציאו את זה מהלקסיקון", אומרת ל"כלכליסט" ד"ר נורית אייל, היוזמת והמנהלת של התוכנית, שמתקיימת בשיתוף פעולה בין המדען הראשי, משרד הקליטה, המועצה להשכלה גבוהה ומשרד האוצר. התוכנית תוקצבה ב־20 מיליון דולר ומתיימרת לסייע לאלפי אקדמאים לחזור לגבולם בתוך חמש שנים. אם מתחשק להם, כמובן.

אפילו שרת הקליטה סופה לנדבר, מי שחתומה על הקמפיין שהפציר בישראלים לחזור לארץ "לפני שאבא יהפוך לדדי" והכעיס את יהודי ארה"ב, לא הפעילה לחצים כבדים. בנאום הקצר שנשאה היא אמרה: "אני פה רק כדי להגיד שאם תחליטו לחזור, נעשה הכל כדי להקל על הצעדים". עם זאת, ל"כלכליסט" היא אמרה: "מדינה לא יכולה להרשות לעצמה שיותר ממיליון מאנשיה יימצאו מחוץ לגבולותיה", ו"לא צריך שיהיה טוב בארץ כדי לחזור. אני עזבתי את סנט פטרסבורג, שזו העיר הכי יפה בעולם".

"אנשים לא חוזרים בלי למצוא עבודה לפני כן"

כמו יוזמות רבות של משרד הקליטה, גם זו מבטיחה ליווי צמוד בנבכי הבירוקרטיה, אבל החידוש הגדול הוא בהבטחה לעזרה ישירה במציאת עבודה. "אנחנו יודעים שאנשים לא חוזרים לארץ בלי למצוא עבודה לפני כן, וזה עיקר העיסוק שלנו", אמרה אייל. התוכנית תייצר קשר ישיר בין החברות הגדולות במשק ואקדמאים שיפנו אליה.

לשאלה כמה אקדמאים ישראלים באמת חיים בחו"ל והאם זו סתם הגירה טבעית או בעיה ייחודית לישראל לא נמצאה תשובה. "כשהתחלתי את התוכנית חיפשתי את הנתונים ונדהמתי לגלות שאין", מודה אייל, שמנסה עכשיו לייצר תמונת מצב אמיתית.

דווקא בחוסר הידיעה הזו היה משהו מעודד. "זו הפעם הראשונה שאני רואה התייחסות רצינית לנושא", אומר איל, מנהל שיווק שביקש לא לחשוף את שמו המלא. הוא מתגורר בניו יורק כבר 11 שנה ורוצה מאוד לחזור לישראל כדי לגדל בה את ילדיו, "לא מדברים אתי על ציונות, בגידה וכל מיני כאלה". נילי, אקדמאית נוספת שמבקשת לא לחשוף את שמה המלא, מצטרפת לשיחה ואומרת: "יש דור שלם שעזב בשנות השמונים ולא היה שום ניסיון להחזיר אותו או לשמור על קשר".

ד"ר ליטל הלמן, משפטנית ב־NYU ובעלת חברת סטארט־אפ, ניסתה לחזור לישראל לפני שנה וחצי עם בן זוגה ניסו, והקשיים הבירוקרטיים החזירו אותם כלעומת שבאו: "כשבאנו לארץ ביטוח לאומי התעמרו בנו. אמרנו לפקידה במשרד הקליטה שהבטיחו שינויים בתנאים, והיא אמרה 'כן, זה מה שכולם אומרים'. אני מקווה שהפעם זה יהיה שונה". היא מסבירה מה הביא אותם לחזור לארץ: "שום מקום לא מושלם. בארץ מחפשים את הכיף של ברלין עם הבורסות של טוקיו, חיי הלילה של ניו יורק ומערכת הרווחה של שוודיה, אבל אין לנו במה להתבייש".