$
מוסף 07.02.13

גיל הכסף

שלושה ימים עם יזם מלא אמביציה, בן 19, הרני רהב הבא, בן 18, וחבריהם, תיכוניסטים שיום אחד יירשו את העסקים הגדולים בארץ, מספקים הצצה מדהימה לאופן שבו חושב הדור הבא של ההון הישראלי

ארי ליבסקר 08:1307.02.13

העניין שלי הוא לייצר קשר עם בעלי הון ובעלי שליטה בחברות ציבוריות. בזה אני משקיע את כל מרצי, שם נמצא הכסף הגדול", מסביר לי שיר פינטו, הבעלים של שיר פינטו דוברות ויחסי ציבור. פינטו, רק בן 18, חושב קדימה: הוא לא עובד על בעלי ההון והשליטה של היום, אלא על אלה של מחר ומחרתיים. הוא מגדיר את עצמו "איש אמונם" של הבנות והבנים של עשירי ישראל, הדור הבא של הכסף הגדול והניהול הבכיר. פינטו מלווה אותם ב"כל המגעים שלהם עם התקשורת" ובונה את הקשרים שיהפכו אותו ליחצן של המדינה בעוד כמה שנים.

 

שיר פינטו (מימין): "נישאר לחגוג רק אנחנו, החבר'ה הטובים". עידן חוגי: "מה זה גיל?! אין גיל! בגיל 13 עשיתי מה שאנשים בני 50 לא עשו". שיר פינטו (מימין): "נישאר לחגוג רק אנחנו, החבר'ה הטובים". עידן חוגי: "מה זה גיל?! אין גיל! בגיל 13 עשיתי מה שאנשים בני 50 לא עשו". צילום: עמית שעל

 

"אני רוצה להיות רני רהב הבא", הוא מצהיר, וכשהוא מבטא את השם המפורש משהו בפניו משתנה. "עבורי רהב הוא דמות נערצת ואני מכיר את הביוגרפיה שלו במדויק. אני מנסה לעשות בדיוק מה שהוא עשה, אחד לאחד, כדי שבסוף אוכל להיות בדיוק כמוהו. הלכתי לשמוע הרצאות שלו ואני אוסף כל מידע על אודותיו. לדוגמה רני רהב, כנער, היה מסתובב בכנסת ומכיר פוליטיקאים כפעיל של מפלגת ד"ש. כך גם אני עשיתי בדיוק, הלכתי לביקור בכנסת פעם בשבוע, ישבתי בוועדות, הכרתי אנשים במזנון. בסוף אף זומנתי למשרד ראש הממשלה לייעץ בענייני הרצונות של הנוער בימים הסוערים של מחאת האוהלים. אבל זה פרק זניח בעברי", אומר פינטו, שסיים את התיכון בקיץ האחרון ואמור להתגייס באביב. "אני לא אייצג פוליטיקאים, זו טעות, זה יוביל למצב של איבוד לקוחות. גם רני רהב לא מייצג פוליטיקאים ולכן אני לא רואה סיבה שגם אני אייצג פוליטיקאים. בכל דבר אני שואל את עצמי מה רני רהב היה מחליט, איך הוא היה מתנהג, ואז עושה את אותו הדבר. לדוגמה: רני עורך מסיבה אצלו בבית בכל ראש השנה. גם אני עשיתי אצלי בבית מסיבה בראש השנה והזמנתי את כל החברים שלי, שהם ברובם הבנים של אנשי העסקים המובילים במשק".

 

רני רהב בינתיים שומר מרחק מהשיבוט שלו - "הוא אמר לי לבוא אליו אחרי הצבא" - אבל פינטו כבר בונה את הקליינטורה. חוץ מלייצג את החברים, כגון מורן ויזל, היורש המיועד של פוקס, המשרד שלו מטפל כבר בשמונה חברות - מהסטארט־אפ ניוטרון, שבו מושקעים עמוס מלכא וגיל אגמון, ועד סוכנויות דוגמנות ושחקנים, וגובה מהם ריטיינר חודשי בסכומים נאים, שמצטברים לו לשכר גבוה מהממוצע במשק. הוא עובד קשה בשביל הכסף הזה. ימים, לילות, פגישות בבית קפה, מסיבות, בתים פרטיים, מועדונים. שלושה ימים מרוכזים איתו, ואני מקבל הצצה נדירה להלך הרוח של הדור הבא, אלה שגדלו בתוך כסף ומכוונים בכל מאודם לעשות עוד כסף, הרבה כסף. קצת מתביישים בעושר שלהם, ולא מצליחים להבין את המחאה החברתית. הולכים לצבא, אבל מחכים לשחרור וכבר תופרים לעצמם תפקיד. מדינה בתוך מדינה, השבט הצעיר של הכסף. ולשבט חוקים משלו, ויחצן משלו.

 

מימין: אלכסנדר ססלר, עדן מולדבסקי, עידן חוגי, שיר פינטו ומיכאל עזרי בסביון. "מה הם שואלים אותנו על המחאה? עוד מעט הם ירצו להפוך אותנו לתל־אביבים שמצילים סודנים" מימין: אלכסנדר ססלר, עדן מולדבסקי, עידן חוגי, שיר פינטו ומיכאל עזרי בסביון. "מה הם שואלים אותנו על המחאה? עוד מעט הם ירצו להפוך אותנו לתל־אביבים שמצילים סודנים" צילום: עמית שעל

 

עזוב את זאת, אבא שלה לא בכיר, אין מה להתעמק בליגה ב'

יום חמישי בלילה, מועדון חונטה 77 במרתף בבן יהודה 77 תל אביב, שכבר אכלס בעבר כמה מקומות בילוי, כמו הבר לילה ומועדון הגימנסיה. פינטו מחכה לי בחוץ, עם ג'ינס, חולצה מכופתרת וז'קט שקנה ברוברטו. בפנים, הוא מסביר, מתקיימת מסיבת יום הולדת 18 של מורן ויזל, בנו של הראל ויזל, בעלי פוקס ויבואן אמריקן איגל. צלם פפראצי מגיע, ופינטו, חמוץ פנים, מסביר לו שבר רפאלי, הפרזנטורית של פוקס, לא תגיע כי היא נאלצה לטוס לחו"ל בדקה התשעים. "מדובר באסון ממש", הוא מסביר לי. "אני לא יודע איך אני יוצא מזה. הזמנו את גיא פינס וחדשות הבידור של HOT ועכשיו התקשורת איבדה עניין בכל האירוע". אבל יחצן הוא הפרצוף שהוא לובש, ופינטו ממהר להתעשת: "נישאר לחגוג רק אנחנו, החבר'ה הטובים".

 

הכניסה גדושה בני נוער שמבקשים להיכנס, הבנים בשיער קצר, חולצות משובצות וג'ינסים, הבנות, לכולן, ממש כולן, שער ארוך חלק, נעליים גבוהות עקב ומכנסיים שחורים או מכנסונים קצרצרים וגרביונים. "הם תקשורת", אומר פינטו לדורמנים ומפנה לנו את הדרך, "הם נכנסים ישר". זה שיא הכבוד מבחינתו, להגיד "הם תקשורת".

 

בפנים אנחנו פוגשים את ויזל החוגג, שאומר: "החבר'ה הטובים עוד לא הגיעו, אבל תכף המקום יתמלא בהם". על הבר הנערות מריקות צ'ייסר שישי ושביעי. פינטו מתלחש עם אחת מהן. כשאני מבקש להכיר אותה הוא מסביר לי: "אבא שלה לא בכיר מספיק, אין טעם להתעמק בליגה ב'". הכל מקוטלג היטב אצל הדור הבא: הליגות, "החבר'ה הטובים", "היפים", "הערסים", הווילות, הכסף. הם יודעים המון, בעיקר על האנשים שסביבם, וממיינים את העולם כל הזמן לפי פרמטרים מסוימים מאוד.

 

החבר'ה הטובים מתחילים להגיע, ופינטו מציג לי אותם אחד אחד. הנה אליעד אלמוג (17), בנה של ד"ר יעל אלמוג, בת למשפחת לובינסקי ובעצמה מבעלי חברת הפרסום גיתם ובנק אגוד. וליאור שניידמן (17), הבת של מוקי שניידמן, מבעלי ביטוח ישיר. וגם ליאור ליברמן (17), הבת של היזם אלון ליברמן. ודין פלד (17), הבן של רונן פלד מבראק קפיטל. כולם תושבי סביון. כולם מקבלים כובעי מצחייה עם השמות ויזל והחבר שחוגג איתו, יונתן פרנקל, אבל על הבר אני פוגש שתי נערות בלי כובע ועם וודקה רד בול. "אנחנו לא מאלה שמכירים את בעלי השמחה", הן מסבירות את הראשים החשופים, "באנו למסיבה כמוזמנות של אחד היחצנים ואולי בגלל זה לא קיבלנו עדיין כובע". הן מיהוד, והגיעו למסיבה עם חברות מסביון. זה המעגל שנושא עיניים לחבר'ה הטובים. "יש לנו שאיפות גדולות בחיים", הן אומרות, "אחרי הצבא לעשות עסקים ולהרוויח המון כסף".

 

הכובע שחולק במסיבת יום ההולדת של מורן ויזל הכובע שחולק במסיבת יום ההולדת של מורן ויזל צילום: אוראל כהן

 

פינטו חוזר, ואני שואל על הקשר שלו עם ויזל. "בכל פעם שויזל הצעיר צריך את התקשורת הוא פונה אליי, אני מסביר לו ומדריך אותו", הוא מסביר לי. כשאני שואל מתי ויזל צריך את התקשורת, פינטו מדבר על המסיבה הנוכחית ומוסיף: "רק לפני כמה זמן סידרתי לו אודישן לסדרה ב־yes. מורן מאוד מעורה בעסקים של אבא שלו, וכשהוא יסיים את הצבא הוא ישתלב באימפריה של המשפחה. אין לי ספק שאז אני אהיה היחצן של החברה. חשוב לציין שלפני שאני יחצן אני גם איש אמון, הוא לא עושה צעד שקשור לתקשורת בלי שאדע על כך או אאשר את זה. אבל יותר מזה אני גם חבר אישי. החברות האישית חשובה עבורי יותר מכל דבר אחר במקצוע הזה. זה גם המוטו של רני רהב, הוא קודם כל חבר של לקוחות שלו".

הרצינות שבה הוא לוקח את עצמו קצת חריגה על רקע מה שקורה מסביב. ויזל ממשיך לחגוג, מצטלם עם כל החברים. רגע השיא מגיע כשמהרמקולים נשמעים הצלילים הראשונים של "Scream and Shout" של בריטני ספירס וויל איי אם. כולם יודעים את כל המילים, וצורחים אותן בהתלהבות. באחת בלילה אני יוצא מהמועדון, והכניסה עדיין מלאה נערים שרוצים להיכנס. נערה אחת אומרת לחברתה: "הם לא מכניסים אותנו כי הגענו עם שני ערסים. אולי כדאי שנגיע מאוחר יותר לבד". פינטו ממהר ומשיג אותי, מודיע שגם הוא החליט לעזוב. "עשיתי את שלי. אני לא נמצא הרבה זמן במסיבות. אחרי שאמרתי שלום לכולם אני ממשיך". גם זה מזכיר לי את הרול־מודל שלו, שפוקד כמה אירועים בלילה, ושוהה בכל אחד מהם רק זמן קצר מאוד.

 

רני רהב הצעיר עם לאה רבין, 1989. פינטו: "בכל דבר אני שואל את עצמי מה הוא היה מחליט, ומתנהג אותו הדבר" רני רהב הצעיר עם לאה רבין, 1989. פינטו: "בכל דבר אני שואל את עצמי מה הוא היה מחליט, ומתנהג אותו הדבר" צילום: מיכאל קרמר

 

חייל מכור לשליטה סופר את השטרות

בניגוד לרוב החבר'ה סביבו, פינטו לא בא מסביון. "אבל גם לי לא חסר כלום. גדלתי במכבים, הייתי חבר ילדות של הבן של איתן סטיבה (המשקיע שגם סחר בנשק ובידע ביטחוני - א"ל) וגם של מורן ויזל, המשפחות שלהם עזבו את היישוב כשההורים התעשרו. אבל גם לנו יש בית עם שלוש קומות על שטח של שלושה דונמים. אני אומר לך את זה כדי שלא יצטייר בכתבה שאני עני או משהו, כי הוריי מרוויחים טוב".

 

אביו מאיר פינטו היה בעבר כתב בעיתון "חדשות", אחר כך דובר בקונצרן כור וכיום בכיר בחברת I team, העוסקת בניתוח נתונים לבנקים. אמו טל עובדת סוציאלית בעיריית חולון. הוא בן זקונים, אחרי אחות בת 27 שלומדת ל־MBA ואחות בת 24 שלומדת פסיכולוגיה. שיר עצמו הגיע לעולם התקשורת כבר בגיל 8, כשהשתתף בתוכנית "מסע קיץ" בערוץ הילדים. אחר כך כתב לאתרי נוער ולמקומונים, והגיש תוכניות בקול ישראל עם הופעות אורח בגל"צ ובערוץ 2. הפסגה העיתונאית שלו נרשמה כשחשף מועדוני כושר שמכרו תוספי מזון לצעירים מתחת לגיל 18, כתחקירן בכתבה ששודרה בחדשות ערוץ 2.

 

ואת כל זה הוא הספיק עד גיל 18. אבל לפני כשלושה חודשים פינטו עשה מה שלא מעט עיתונאים עושים - והחליט לעבור צד ולהפוך לאיש יחסי ציבור. הם עושים את זה בלית ברירה, הוא עושה את זה עם חזון. "זה בא לי טבעי, כי עוד בהיותי עיתונאי הייתי יועץ התקשורת של כל החברים שלי. פשוט החלטתי למסד את זה, כי אני מעוניין להרוויח הרבה כסף. אני מודע לכך שכעיתונאי לא ארוויח הרבה כסף, וזה שילוב של שני דברים שמאוד מעניינים אותי: עסקים ותקשורת".

בשישי בערב הוא לוקח אותי למועדון ה־viper, במרתף ברחוב החשמונאים בתל אביב. בכניסה למועדון ריק, אבל פינטו אומר ש"עוד שעה הולך להיות פה מפוצץ". אנחנו עוברים שני מאבטחים בני כ־40 ויורדים לחלל שחור עם תאורת לד חלושה, עמדת די.ג'יי שמנגנת את ההמנון "Scream and Shout" ובר שחור מוארך.

  

חוגי במועדון. "אני פה נותן את הטון. היה פה איזה ברמן ששיחק איתי משחקים, פיטרתי אותו בצורה הכי משפילה שיש" חוגי במועדון. "אני פה נותן את הטון. היה פה איזה ברמן ששיחק איתי משחקים, פיטרתי אותו בצורה הכי משפילה שיש" צילום: תומי הרפז

 

במרכז הבר אני מבחין בנער שנראה בן 15. הוא סופר שטרות. לידו עומדת בלונדינית מתולתלת שנראית מבוגרת ממנו בהרבה. "אל תפתחי את הבקבוקים עכשיו אלא בעוד חצי שעה", הנער מורה לה. "לכי למחסנים ותבדקי אם יש לנו מספיק מהוודקה גריי גוס (וודקת פרימיום שנחשבת הלהיט התורן - א"ל)". פינטו מציג בפניי את הנער: עידן חוגי, והוא לא בן 15 אלא חייל בן 19, הבעלים של המועדון, נכדו של פרקליט הצמרת בני נהרי, לקוח, חבר והמנטור של פינטו. "הוא גדל עם האלפיון העליון ומכיר אותם מהמסיבות שהוא ארגן", מסביר פינטו, "הוא פתח לי את השער". עכשיו הוא מציג אותי בפני חוגי, אבל זה לא מסיר את עיניו מהכסף. "שבו בצד ותשתו משהו", הוא יורה.

 

כשהוא מסיים לספור חוגי מכנס את העובדים - ברמנים בסוף שנות ה־20 לחייהם, מאבטחים מבוגרים בהרבה - לשיחת מוטיבציה ופקודות אחרונות. זה נראה כמו סרט מדע בדיוני כזה, שבו ילדים מנהלים את העולם. כשהוא מסיים איתם הוא שוב פוקד עליי, להיכנס למשרד. בסוף המסדרון הטחוב ואפוף העשן יש חדר קטן, לבן ומחניק אפילו יותר מהמסדרון. יש בו שולחן אחד, מחשב וארון מתכת הסתדרותי מלא בגריי גוסים. על השולחן ערימת פליירים של המיזם החדש של חוגי: ארגון מסיבות בר ובת מצווה. מאבטח עם קוקו וזקנקן מנסה לחבר למחשב את 32 המצלמות של המועדון, עד שהוא נשבר ומכריז שהצליח לחבר רק שמונה. חוגי מסלק אותו ומתחיל להתעסק בחוטים. כל כמה רגעים שיחתנו מופרעת בידי עובד אחר שמגיח מהמסדרון, הטלפון של חוגי לא מפסיק לצלצל, והוא יורה הוראות בלי הפסקה.

 

"אני עובד עם כל הקהלים", הוא אומר לי בין לבין, במשפטים קצרצרים, מהירים, רצופים, הנקודות לא מורגשות. "כל הקהלים במה שאני קורא 'הקהל היפה'. היום יש פה קהל איום ונורא. הכי מסריח. הקהל הכי מסריח שעבדתי איתו בחיים. קהל של ערסים. איזה יחצן ערס שכר את המועדון. אני עובד עם קהל יפה של צפונים. לא יכול לעבוד עם כל הערסים האלה. יש לי אג'נדה נגד אלימות. לכן הוספתי עוד שני מאבטחים, שלא יהיו בלגנים. אני אישית לא שותה אלכוהול ולא מעשן". פינטו מוסיף: "זה הכי מצחיק. יצאתי איתו לברים ובחיים לא ראיתי אותו מעשן או שותה. הוא אוהב להיות בשליטה".

 

חוגי, היום חייל בחיל האוויר, התחיל לייחצן מסיבות בגיל 12. "אז", הוא נזכר בערגה, "לא היה פייסבוק. הייתי נאלץ לחלק פלאיירים". אבל גם היום, הוא מודה, הוא לא מייחצן בפייסבוק. "אם אתה רוצה שיבואו חבר'ה יפים אתה לא מפרסם את זה בפייסבוק, כי שם זה יכול לדלוף ואתה תמצא את עצמך עם מסיבה מלאה בערסים. דרך הפרסום הטובה ביותר היא בוואטסאפ ובסמסים". כמעט מראשית הדרך גם הפיק את המסיבות, סגר עם המקומות, ועם השנים הרחיב את העסקים. למשל, ארגן חופשות קלאבים בבורגס בבולגריה, ארבעה ימים של מסיבות ומועדונים, שבשבילם שכר קומות שלמות בבתי מלון. היום גם שאר יחצני הנוער מפיקים את המסיבות דרכו, ובעזרת מזכירות מחברה שנותנת שירותי משרד 24 שעות ביממה. "הן אומרות ליחצנים את המחיר ואני סוגר בצ'יק צ'ק את האירוע".

 

חוגי בעבודה. "אני לא רוצה להגיד שאני מרוויח ביום מה שהישראלי הממוצע מרוויח בחודש, אבל כן, זה מה שאני מרוויח" חוגי בעבודה. "אני לא רוצה להגיד שאני מרוויח ביום מה שהישראלי הממוצע מרוויח בחודש, אבל כן, זה מה שאני מרוויח" צילום: עמית שעל

 

חברים זה לא מעניין, העיקר לעשות כסף

המיומנות שלו מרשימה. הצעירים האלה, שגדלים בתוך עולם עסקי, מדברים שפה שרבים אחרים לא לומדים כל החיים. יש להם המון ביטחון עצמי, אפס רתיעה בהתנהלות מול מבוגרים מהם. הם יזמים מגיל אפס, רואים כמעט רק את הכסף, וחיים בעולם כאילו הם האדונים שלו, והוא נתון למרותם. הביטחון הזה שורה לא רק על פינטו וחוגי, אלא על כל חבריהם, ולא רק על הגישה שלהם לעסקים, אלא על כל עולמם. הקשרים הבינאישיים, מקורות ההנאה, החלומות הגדולים - כאילו הכל אחרת בשבט שלהם.

 

חוגי, למשל, הוא יזם גדול ומקטלג גדול עוד יותר. את ה־viper קנה לפני כשנה וחצי, והשקיע בו כ־2 מיליון שקל. בחודש שעבר הוסיף גם את הפאב אולה בנחלת בנימין פינת אחד העם, ובחודש הבא יפתח שני מועדונים בבניין שלם ברחוב לילינבלום. הכסף מגיע ממה שחסך בעסקים הקודמים שלו ומהלוואות שלקח מהבנק. גם שם הוא רוצה רק קהל יפה.

"יש לי תורה שלמה איך לזהות קהל יפה", אומר חוגי, שמתאפיין בחיבה עזה לנעליים של דולצ'ה וגבאנה ב־2,000 שקל. "אסור נעלי שוקס (דגם של נייקי), אסור כובעים של נייקי או פומה, אסור טרנינגים מלאים של אדידס או דיאדורה, אסור נעליים גבוהות. ובדרך כלל הם באים בקבוצות. לא תראה ארבעה ערסים ואחד צפוני. מחר, לדוגמה, יש מסיבה של דוגמניות. כשיש דוגמניות אני לא בלחץ. מחר שקט, קהל יפה".

 

מסיבת יום ההולדת של מורן ויזל מסיבת יום ההולדת של מורן ויזל צילום: אוראל כהן

 

מה זה בדיוק קהל יפה?

"תל־אביבים צפוניים, הרצליה, רמת השרון, רשפון, ארסוף, קיסריה. חזק מאוד עובד בזמן האחרון עם קיסריה. אני עובד עם גיל 16 עד גיל 24, כמובן לא ביחד. יש מסיבות לבני 16 ויש מסיבות לבני 20. אני מפריד ביניהם. בקיצור קהל יפה זה חבר'ה שלנו, אני גר ברמת אביב ג'".

 

מה עם חוק הסלקציה?

"אוכפים אותו. אבל אני מתעסק רק באירועים סגורים, לכן מותר לי לעשות סלקציה. אנחנו עובדים עם רשימה סגורה, כל מי שבא רשום. הערב זה מדכא, כל הערסים האלה. באירועים של דוגמניות אני נותן לבליינים צ'ייסרים, קאווה ושמפניות. גם באירוע של טייסים אני אתן. אבל לערסים, למה שאני אתן בחינם?".

 

ילדי העשירים נכנסים ראשונים בתור?

"לא, רק אם הם חברים שלי".

 

אם מגיע, למשל, הבן של שרי אריסון, עובר או לא עובר?

"עבור הלאה, דניאל דורסמן הוא חבר ילדות שלי. המשפחה שלו והמשפחה שלי חברות".

ופינטו מתערב: "תדע לך שדניאל דורסמן, חוץ מזה שהוא שחקן נהדר, הוא זה שיירש בסוף את כל העסקים של המשפחה. אני מלווה אותו כיועץ וחבר כבר עכשיו, ואין לי ספק שאהיה הדובר הרשמי של עסקיו".

 

אז בכל זאת העשירים הם המרכז.

חוגי: "קבוצה של ילדים טובים, משפחות אמידות, אבל בוא נגיד שזה לא המרכז. הם לא מסתכלים על העניין הזה של הכסף. חברות היא מעל הכל. פעם כשהייתי יחצן קשרים חברתיים עניינו אותי. אבל היום קשרים חברתיים לא מעניינים אותי. אני - רק בשביל עסקים ולהרוויח כסף".

 

מורן ויזל מחובק בין פינטו והחבר גיא זמיר, במסיבת יום הולדתו מורן ויזל מחובק בין פינטו והחבר גיא זמיר, במסיבת יום הולדתו צילום: אוראל כהן

 

ההורים שלו, הוא אומר, גאים בו מאוד, ורגועים מכך שהם יודעים איפה הוא נמצא כל היום, שהוא לא שותה, לא מעשן וחוזר לישון בבית. בשלב זה פינטו מתערב בשיחה ואומר: "חוגי, אני רוצה לשמוע ממך איך זה לנהל מועדון בגילך". השאלה מוציאה את חוגי מכליו והוא מתחיל לצעוק על היחצן שלו: "מה זה גיל?! אין גיל! אני לא אוהב שאומרים לי את זה. אני מכיר בעלי מועדונים בני 50 ו־60 שמנהלים את המועדונים שלהם כמו התחת שלי, שפושטים רגל ולא יודעים איך להתנהל. כדי להתנהל צריך ראש לעסקים. בגיל 13 עשיתי מה שאנשים בני 50 לא עשו. בגלל הגיל שלי אנשים תוהים איך אני מצליח. קודם כל אני מביט לאנשים בגובה העיניים. השומרים פה הם בני 40 פלוס, לא מסתכלים על הגיל שלי. אני פה נותן את הטון. היה פה איזה ברמן ששיחק איתי משחקים, ראיתי אותו במצלמה גונב. פיטרתי אותו בצורה הכי משפילה שיש".

 

מאז שהתגייס - וקיבל מצה"ל אישור עבודה - הוא מנהל את המועדון בשלט רחוק, רואה את המצלמות דרך הסמארטפון, מפעיל לקוחות סמויים. "אני יוצא הביתה רק פעם בשבוע, אבל אני בשליטה מלאה על כל מה שנעשה פה". בערב אחר ראיתי אותו נמלא זעם אחרי ש"היחצן אמר שיש במקום 70 אנשים ואני בקלות סופר פה 250. איש עסקים אמיתי צריך להיות כל הזמן בשליטה, לחשוד כל הזמן ולדאוג שלא ירמו וישקרו אותו". אחרי הצבא הוא מתכנן ללמוד משפטים, לרשת את המשרד של סבא שלו וללכת בדרכה של דודה שלו, אחות אמו, עו"ד קרן נהרי ("היא האדם הנערץ עליי, יש לי הגנים שלה, היא יזמית בנשמה"), אבל גם להמשיך לפתח את עסקי המועדונים.

 

אתה אדם אמיד?

"אני לא רוצה להגיד שאני מרוויח ביום מה שהישראלי הממוצע מרוויח בחודש, אבל כן, זה מה שאני מרוויח. אבל כל זה יכול להתהפך. אם חס וחלילה מחפשים משהו ומוצאים או קורה אסון, אז אני סוגר את המקום לחודש ויש גם קנסות".

יוקר המחיה לא ממש נוגע לעסקים שלו. גם המחאה לא. אפילו המלחמה לא. "בתקופה המחאה מספר המסיבות עלה ב־20%", הוא טוען. "פשוט שרנו פה שירים של המחאה. שרו ומחו, שתו, שילמו ומחו. הבעיה לא היתה אצלי, היא היתה בברים. גם כשהיה מבצע עמוד ענן היה מפוצץ. הייתי בטוח שאהיה לבד. לא יודע איך להסביר לך את זה, גם בתור אחד שנמצא בעסק הזה קרוב לשבע שנים. לא מצליח להבין את התופעה הזאת".

 

עכשיו גם הוא בעסקי הברים. מה־viper אנחנו ממשיכים לבר החדש שלו. לוקחים מונית, כי לחוגי אין רישיון - הוא נכשל בטסט ועכשיו הוא מזניח את זה. במונית הוא מסביר לי שהוא לא מכיר את העובדים בבר החדש, ולכן מתאים לו עכשיו להגיע למקום, לראות "מי מהם מתפקד". את מי שלא ימצא חן בעיניו, הוא אומר, הוא יפטר. יש לו שם רק אחד שהוא "שלו", ברמן רוסי. גם הדורמן רחב הגוף, בן כ־50, לא מכיר אותו. "יש לי 60% בעסק", חוגי אומר לו, ונכנס.

 

זה פיק־אפ בר טיפוסי, עם בר ענק שתופס את רוב השטח. המבלים, בקבוצות של בנים לחוד בנות לחוד, בני 19-18. אנחנו יוצאים שוב החוצה, חוגי נעמד ליד הסלקטור, ככה הוא אוהב. חמישה חבר'ה מגיעים, לשניים אין תעודת זהות. השומר לא מאפשר להם להיכנס. חוגי שואל אותם מאיפה הם, הם מספרים שהם מצהלה, שסיימו י"ב בקיץ. הוא שואל אותם על השאלות בבחינות הבגרות. הם עונים נכון, והוא מורה לשומר שייתן להם להיכנס. אחר כך מגיעים ניר שוורץ (19) - גם הוא מסביון, הבן של רוני שוורץ, יו"ר ומנכ"ל שותף של עמינח - ואליעד אלמוג. הם נכנסים ומבקשים מחוגי שיזמין אותם לצ'ייסרים. הוא אומר שאין בעיה, אבל קודם שיתפנה שולחן. שוורץ מספר שלפני הגיוס ניהל את ליין הצעירים של עמינח, ופינטו ייעץ לו בכל מה שקשור לשיווק ותקשורת. "אין ספק שנעבוד יחד אחרי שאשתחרר", הוא אומר.

 

שולחן לא מתפנה, אבל חוגי דואג לצ'ייסרים, ואז יוצא החוצה לפגוש נער בן 16, יחצן מסיבות מרמת אפעל. הנער מגיע מחובק בין שתי בחורות. חוגי משלח את הבחורות לדרכן ותופס את הנער לשיחה. הוא מסביר לו שהוא "טיפש" שהוא מארגן מסיבות, מביא 2,000 אנשים אבל מכניס אלף חינם. "ככה אתה בחיים לא תגדל ותהיה כמוני", הוא אומר, "אתה צריך להיות יותר איש עסקים". אני שואל את הנער למה הוא מכניס כל כך הרבה אנשים בחינם, והוא אומר: "אני אוהב את זה. אני מרוויח מספיק כסף. 4,000 שקל לילד בן 16 זה סכום יפה, ואני לא צריך כל כך הרבה כסף". חוגי מתערב: "בגלל זה אתה טיפש. אתה מעדיף לקנות חברים ולא לעשות כסף. תלמד, תתבגר".

 

המחאה? לא מצאה חן בעיניי. ישבתי בבית קפה ממול

למחרת, שבת בצהריים, אני פוגש את פינטו, חוגי וחברים לבראנץ' במסעדת צ'רלי ביהוד. הם היו ערים עד שש בבוקר, כי חוגי רצה לסגור את הקופה גם בבר וגם במועדון ("בצבא למדתי להסתפק במעט שעות שינה. לפני שהתגייסתי היית יכול לראות אותי מתעורר רק ב־16:00"). הבראנץ' היה אמור להיערך בבית של אחד מהחבר'ה, אבל כשהוריו שמעו שאנחנו מגיעים הטילו וטו; הם לא רוצים תקשורת בבית.

 

החבורה מורכבת מאלכסנדר ססלר (17), הנכד של גרשון זלקינד, בעלי אלקו (אלקטרה), והבן של ד"ר דפנה וד"ר מיכאל ססלר, וטרינרית ורופא שהשתלב בעסקי המשפחה; עדן מולדבסקי (17), בתו של היהלומן בועז מולדבסקי; ומיכאל עזרי (17), בנו של איש הנדל"ן יורם עזרי ונכדו של שגריר ישראל באיראן לשעבר מאיר עזרי, שמגיע לפגישה על טרקטורון מיול. כולם גרים בסביון, ובתחילת המפגש חשוב לפינטו לומר שהוא מייצג כל אחד מהם בכל מה שקשור למגעיו עם התקשורת.

 

אילו מגעים יש להם עם התקשורת?

"עד כה הם לא נחשפו לתקשורת, אבל הם יודעים שבכל מה שהם צריכים מהתקשורת - אני אהיה שם בשבילם כדי לעזור להם. אני אהיה מנהל התקשורת שלהם בעתיד".

 

ססלר, קל הדיבור מכולם, פותח ומספר לי שהוא מעוניין להתמחות בתחום הנדל"ן ולהמשיך את עסקי המשפחה, אך "לעשות את זה בדרך עצמאית משלי". גם עזרי רואה את עצמו בעסקי הנדל"ן של המשפחה בדרך עצמאית משלו. מולדבסקי מביעה שאיפות אמנותיות: היא לומדת קולנוע בתיכון עירוני א' בתל אביב. הם רוצים להתגייס, אפילו לקרבי, אבל כבר מחכים לאחרי, לשחרור שיזרוק אותם ישר לעולם העסקים, במקביל ללימודים גבוהים הקשורים לעולם הפיננסים. חוץ ממולדבסקי, שרוצה להמשיך עם הקולנוע במקביל לעסקים. בניגוד לרבים בגילם, מטיול בעולם הם לא מתלהבים. "אבא שלי היה רוצה שנבקר בכל העולם", אומר ססלר, "עד כה הייתי ב־42 מדינות, ובהן סרי לנקה, זנזיבר ועוד. נשארו עוד הרבה מדינות לבקר בהן, אבל את זה אעשה במסגרת העסקים". בניגוד לרבים אחרים בגילם, למחאה בקיץ 2012 לא התחברו. "מה הם רצו להשיג במחאה?", תוהה עזרי בקול, "יש דרכים יותר נכונות לפעול מלשיר ולצעוק ברחובות. ביקרתי שם וישבתי בבתי הקפה ממול. אבל מעבר לזה הדרך לא מצאה חן בעיניי". ססלר אומר ש"לדרוש להוריד את מחירי הנדל"ן זאת טעות כי אנשים השקיעו בזה כסף, ואם יורידו את המחירים אנחנו נפסיד מזה כסף".

 

חלק מהזעם במחאה הופנה נגד העשירים.

עזרי: "ההורים שלנו לא גנבו, אלא עבדו קשה כדי להשיג את מה שיש לנו, ואני גאה בהם. אני פוגש אוכלוסיות שהן לא מסביון כי אני לומד בבית הספר האקסטרני אנקורי. יש שם אנשים מתל אביב ומרמת גן ואני לא מתנהג איתם כמו פלוץ, ואין סיבה שיכעסו עליי כי אני גם לא אשם. יש עליי סטיגמה כי אני גר בסביון, אבל אני משתדל לא לקחת כסף מההורים שלי ולהישאר צנוע".

 

מולדבסקי: "אני לא עשיתי שום דבר. אי אפשר לשפוט אותי כי נולדתי בסביון. זה נראה לי פשוט אבסורדי".

 

למה לא הסכמתם שניפגש באחד מהבתים?

עזרי: "ההורים לא אוהבים את זה, הם לא רוצים שייווצר רושם בעיתון שאנחנו עשירים, שילד מהרחוב יקשר אותי לבית ויידע שאני גר שם".

 

אבל בבית הספר שלך כולם יודעים.

"כן, אבל זה משהו אחר. זה לא איש מהרחוב".

 

מולדבסקי: "זה לא עניין של בושה, זה סתם לא נעים. כשלמדתי בסביון לא היתה לי בעיה, אבל כשעברתי ללמוד בתל אביב זה יצר אצלי הרגשה לא נעימה. פגשתי בבית הספר ילדים שגרים בדירת שלושה חדרים או אפילו בדירת חדר. אני לא רוצה להביך אותם ולומר 'לי יש וילה בסביון', ואז הם לא יידעו מה לעשות עם עצמם. אני לא חושבת שאנשים צריכים להסתובב אחד עם השני לפי הכסף שיש להם".

 

ססלר: "למזלי נולדתי במקום הזה ויש מצב שארגיש לא נעים במצבים כאלה, אבל עדיין לא נתקלתי בהם".

 

לבסוף הם מסכימים להצטלם באחד הבתים, בתנאי שלא נציין של מי הוא. אנחנו נוסעים באוטו של שיר בין הווילות ביישוב, והם עוסקים לי סיור מודרך - מי גר איפה, אילו וילות הם אוהבים במיוחד. המובילה היא זו של משפחת ויזל. "כל ההורים מתים על העיצוב שלה ורוצים לשכור עכשיו את הארכיטקטים", אומר ססלר. אחר כך הם מצביעים על מישהי שהסתובבה איתם פעם, וססלר אומר: "אני לא יודע מה קרה לה, היא הפכה להיות היפסטרית לאחרונה, מסתובבת בכל המועדונים שלהם". כשאנחנו מגיעים לבית ומתכוננים לצילום ליד הברכה, ססלר שואל את חוגי: "מה הם שואלים אותנו על המחאה? עוד מעט הם ירצו להפוך אותנו לתל־אביבים שמצילים סודנים".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x