$
מוסף 27.12.2012

אנחנו בפסגה!

גיקים מעולם לא היו הטיפוסים שמסתערים על הפסגה, אבל את הפסגות הנערצות בטכנולוגיה, ביצירה וביזמות מאכלסים החבר'ה שלנו

אסף אביר 08:1427.12.12

אין לי מושג למה אנשים מתייגים אותי כחנון. אין לי משקפיים או עט בכיס הקדמי. עשיתי בגרות שלוש יחידות במתמטיקה ואני לא יודע לתכנת. כן, שיחקתי מבוכים ודרקונים עד הצבא. וגם אחרי. ושיחות עם חברים הגיעו לעתים קרובות לנושא של שמות מתחם באינטרנט. ובחטיבת הביניים קרה שבריונים הקיפו אותי, שאלו שאלות מוזרות עם מילים לועזיות (שגויות!) והתפוצצו מצחוק כשפתחתי את הפה. כשאני נזכר בזה עכשיו, זה באמת קצת מוזר. אני מבין את הטעות של המתייגים.

 

היו כמה יתרונות קטנים לבועה הגיקית. למשל, הבנתי כבר בגיל צעיר שחברות אמיתית היא הדבר היחיד שחשוב בחיים. וגם זכיתי להתבגרות אטית ונעימה, כי התחביבים המשונים שמילאו את נעוריי גדלו איתי, ועכשיו ממלאים את העולם: הוביטים, ערפדים, אנשים שמתקשרים דרך המחשב – זהו נוף ילדותי.

 

גיק זה מדליק גיק זה מדליק צילום וידאו: יובל רווח

 

אבל היתרון הגדול הוא המעמד שגיקים הגיעו אליו. גיקים מעולם לא היו הטיפוסים שמסתערים על הפסגה, אבל את הפסגות הנערצות בטכנולוגיה, ביצירה וביזמות מאכלסים החבר'ה שלנו. סטיב ג'ובס היה גיק של האקינג. מארק צוקרברג, ברגע שראיתי את הפרצוף שלו ידעתי על אילו משחקי לוח גדל. ועוד לא התחלתי לדבר על הכלכלן פול קרוגמן. גיקים מזהים זה את זה.

 

וכעת מתגלה תופעה שמפתיעה את מי שגדל כחנון: משהגיקים הוכתרו כזן המצליחנים החדש, ילד גיק הפך לתקווה החדשה להורים. בעולם שמוצף עורכי דין ורופאים, ילד עם סיכוי להיות גאון הייטק צעיר הוא הברכה החדשה.

 

לגיליון הזה ניגשנו כשבעולם, וגם בארץ, הולכת ונפוצה תת־תרבות של "אבא גיק" – Geek Dad. הורים צעירים שמנסים להבין את סוד ההצלחה שהופך ילדים חולמניים עם תחביבים משונים ליזמי־על. הם רוצים להעניק לילדיהם את הספרים, החוויות והרגעים שיהפכו גם אותם לכאלה. כך נולד הניסיון ללמוד את מלאכת ההורות לילד גיק מוצלח, להעתיק אותה ולשכללה, שזו כשלעצמה התנהגות גיקית. בארצות הברית כבר מתפרסמים בלוגים וספרים בנושא.

 


 

את העבודה על הגיליון התחלנו בניסיון לתפוס בעצמנו את העקרונות שהופכים גיקים לכאלה. כחנון הבית נשלחתי לגשש. התייעצתי עם כמה חברים, משלנו, אבל שבניגוד אליי התבגרו קצת יותר מהר וכבר נעשו הורים. אחד מהם, היום ד"ר צעיר לביולוגיה מולקולרית באוניברסיטת ניו יורק, נשוי לאחת היפות שבחנוניות ואב לשתיים, נתן לי תשובה מפתיעה: "אני לא מייחס ערך רב לאיך שגידלו אותי או לתרבות שהקיפה אותי בילדותי. האם היית רוצה שהוריך ישכפלו בך את הרקע

התרבותי שלהם? נשמע מבעית. אם הוריי עשו משהו נכון, זה היה לא להתערב לי בחיים, וכך ארצה לנהוג עם בנותיי. אבל יש שני דברים 'גיקיים' שאני טורח לעודד: חשיבה ביקורתית ופקפוק בסמכות. כשאני שואל את מיקה מאיפה היא יודעת משהו, התשובה 'המורה אמרה' לא מתקבלת. אני מעודד אותה לשאול הרבה שאלות ולא לחשוש כשהמסקנה שלה הפוכה משל כל האחרים. ויש לה שאלות מצוינות. האחרונה היתה 'איך הגוף של אמא ידע איך אתה נראה, וגרם לי להיראות כמוך?'. אז בינתיים זה עובד. בהצלחה עם הגיליון שלכם".

 

עם החשיבה הזאת, עם החיפוש אחרי גישה לחיים במקום אחרי רשימות קריאה ואחרי דחף לעצמאות במקום הוראות הפעלה, יצאנו להכיר את ההורות החדשה הזאת. וגם לי, אישית, המסע עשה משהו. הוא קידם אותי בעוד צעד בהתבגרותי האטית, ולרגע עשה לי חשק להיות אב.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x