שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף מנהלים דצמבר 2012

מוסף מנהלים: על מנהלים, דירוגים, נשים והשראה

מוסף המנהלים של "כלכליסט" מבקש להציג תפיסות ניהול עדכניות ומגוונות. רק חבל שמתוך כל החברות במדד ת"א־100 רק 6 מנוהלות על ידי נשים

מיכל פלד־פליישר 11:1525.12.12

1. איל עופר, שלמה קרמר וארז ויגודמן מייצגים שלוש תפיסות ניהול שונות זו מזו. הראשון נמנה עם משפחת ההון הגדולה בישראל, מיליארדר שמנהל עסקים מסורתיים - ספנות ונדל"ן - שפרוסים על פני הגלובוס. השני הוא דור ראשון לאצולת ההון הטכנולוגית שקמה בישראל בשני העשורים האחרונים. מולטי־מיליונר, יזם בנשמתו, ממייסדי צ'ק פוינט, שמאז המשיך והקים חברת טכנולוגיה נוספת והשקיע בחברות טכנולוגיה אחרות, גם אם הן מתחרות בענקית האבטחה שהקים בעצמו. השלישי הוא המנהל ה"מקצועי" משלושתם, שהתחיל כרואה חשבון, עבר לצד המנהל כמנכ"ל עלית, המשיך כנשיא שטראוס־עלית, דילג לתחום שונה לחלוטין כמנכ"ל מכתשים־אגן, ולקינוח עבר עם החברה משליטת נוחי דנקנר לשליטת חברת ענק סינית - לראשונה בארץ.

 

שלושתם אינם מרבים להתראיין, אם בכלל, אבל הסכימו לדבר עם מוסף המנהלים של "כלכליסט" על תפיסות הניהול שלהם. התוצאה היא שלושה ראיונות מרתקים, שלהם מוקדשת כל המחצית הראשונה של הגיליון. היא עוסקת כולה בניהול בעידן המודרני, ומספקת התבוננות מרעננת על האתגרים העומדים לפתחם של מי שמנהלים ארגוני ענק, או מנסים להצמיח כאלה, דווקא בתקופה שבה העולם משתנה בתדירות מסחררת.

 

2. בחלקו השני של המוסף, "כלכליסט" מציג זו השנה החמישית ברציפות את דירוג המנהלים המצטיינים, פרויקט שהפך כבר למסורת שמשותפת לא רק לנו, אלא גם לשוק ההון כולו. אנליסטים ובכירים בבתי השקעות, בנקים וחברות חיתום כבר התרגלו לקבל מאיתנו לקראת סוף השנה טופס אקסל, שבו הם מתבקשים לדרג את מנכ"לי החברות במדד ת"א־100 לפי ארבע קטגוריות: אמינות, ביצועים, שקיפות והתחשבות בבעלי מניות. השמות מתחלפים, אנשים נעים מעלה ומטה בדירוג, והשנה הצטרף נתן חץ לרשימה המכובדת של המנכ"לים שזכו במקום הראשון - לאחר ששלמה ינאי, אילנה קאופמן, גזי קפלן המנוח ומוטי גוטמן עשו זאת בשנים קודמות.

 

תוצאות הדירוג צפויות ומפתיעות בה בעת: מצד אחד, צפוי וטבעי שחברות שהצליחו מבחינה עסקית והניבו תשואה יפה למשקיעים זיכו את מנהליהן בדירוגים גבוהים. מנגד, מפתיע לגלות שהבכירים בשוק ההון, עולם שבו מקדשים את התשואה וסוגדים לשורה התחתונה, יודעים גם להעניש מנהלים שמעלו באמון, דירקטורים שהתחשבו רק בבעל השליטה שמינה אותם ויו"רים שמשוכנעים ש"מוסר" הוא בעיקר שם של דג. התוצאות הסופיות, כפי שהן מהוות טפיחה על השכם עבור מנהלים מסוימים, צריכות להיות גם קריאת השכמה לאחרים, שנדמה שהשוק כולו דורש מהם לבחון את דרכם ולתקן אותה.

 

3. בנימה אישית, היה לי חשוב שיהיו נשים בגיליון. מבין 100 החברות שהשתתפו בדירוג, ממילא רק 6 מנוהלות על ידי נשים. אז לפני הכל, ולפני שניגשתי למלאכת הכנת הגיליון, התקשרתי לאחת הנשים הבכירות ביותר בעולם הניהול הישראלי וביקשתי לדבר איתה.

 

"זה רעיון נהדר", היא התלהבה כשסיפרתי לה על הגיליון המתוכנן, "יש כל כך הרבה נושאים חדשים בניהול, העולם משתנה ואיתו גם הדרך שבה הדור החדש מנהל ומנהיג".

 

דיברנו במשך שעה - על האתגרים שמציבים המשברים השונים שבהם נתקל העולם כולו מדי שנה, מהמשבר הפיננסי ועד למשבר המזון המתקרב, על מנהלים יוצאי דופן שמצליחים לא רק לנווט את החברות שבראשן הם עומדים תוך שימת לב לשורה התחתונה, אלא גם להתוות להן דרך מהפכנית לטווח הרחוק, על היחסים בין מנכ"לים ליו"רים, על האופי הניהולי השונה שמביא איתו כל אדם ועל הצורך הגובר והולך בקיימות סביבתית, לא רק כסיסמה ריקה מתוכן, אלא כמודל עסקי יציב.

השתכנעתי.

 

"טוב, תקשיבי, זה מרתק", אמרתי לה אחרי שעה. "חייבים לעשות על זה מוסף, ולהביא את המנהלים שהם לא רק הטובים ביותר שיש, אלא גם בעלי אישיות יוצאת דופן". יכולתי לשמוע אותה מחייכת בצד השני של הקו. האמת? חיבבתי אותה מאוד, והערכתי את הזמן והמחשבה שהקדישה לי. "ומה איתך?", שאלתי, "את כל כך מבינה בזה, אולי תתראייני את?". היא שתקה, ונהיה קצת לא נעים. "אין לי מה להגיד", אמרה לי בפעם הבאה שדיברנו. ניסיתי להתעקש, לבקש, להציע לה שתכתוב אפילו טור. סימסתי לה. התקשרתי. ביקשתי שוב - וכלום. האשה המרשימה הזאת, שיש לה כל כך הרבה לתרום וכזו יכולת מדהימה להוות מודל לחיקוי, סירבה בכל תוקף.

 

כשהתחלתי לחשוש שהיא תכף מוציאה לי צו הרחקה ויתרתי, ופניתי למנהלת ישראלית מיתולוגית אחרת, כזו שפרשה לא מזמן. השיחה איתה היתה גם היא נעימה, מלאה באמירות כמו "אנחנו הנשים צריכות להראות לעולם שאנחנו לא חייבות לאף אחד כלום", ו"חשוב שגם נשים יעזו לצאת ולהגשים את החלומות שלהן". "אז אולי תתראייני על הנושא, או שתכתבי טור?", שאלתי בחשש, רק כדי להיתקל - שוב - ב"אין לי מה להגיד" שבסופו "לא" מוחלט.

 

לכן מספרן של הנשים במוסף המנהלים של "כלכליסט" הנמוך משרציתי, בטח בחלק שמוקדש למנהלים מעוררי השראה. זה לא שלא רצינו אותן, אלא שיש משהו - שכאשה אני קצת מבינה וקצת לא - שעוצר מבעדן לדבר. דווקא הנשים האלה, החזקות, המצליחות, שטיפסו והגיעו ומיצבו עצמן כשוות בין שווים בעולמות גבריים, מרגישות שאין להן מה להגיד. אולי אי אפשר לגזור משני מקרים כלל קבוע, אבל ההיסטוריה - ומאות הזמנות לדבר בכנסים, להתראיין, לכתוב טורים, להביע דעה - מראה שזו המציאות. נדמה לי שדווקא בעולם של היום, זה שמשתנה תדיר ומציב בפני הנשים הנהדרות האלה אתגרים מרהיבים, זה אתגר אחד שנותר על כנו. יש לנשים מה להגיד, והגיע הזמן שהן יגידו את זה. גם, ובעיקר, אם הן מנהלות.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x