כל המהומה על 2,100 שקל?
דו"ח הביניים של הוועדה לקידום התחרות בענף המלט יסודי ומקיף, אבל עדיין לא נושא עמו בשורה לציבור. ההוזלה שממנה ייהנו צרכנים שיבואו לרכוש דירה ב־1.5 מיליון שקל אם מחיר המלט יירד לדוגמה ב־10%, לא ממש תשפיע על בעיית יוקר המחיה
ההחלטה על הקמת הוועדה קבעה שמסקנותיה יוגשו לאישור הממשלה עד ל־31 במרץ 2012. אלא שטחנות הצדק, שלא כמו הטחנות במפעל המלט בנשר, טוחנות לאט. מסקנות הביניים הוגשו כאמור באיחור, ורק השבוע הוצגו לציבור.
הביקורת על האיחור בהגשת הדו"ח מתעמעמת ככל שמעמיקים בקריאתו, וניכר שנעשתה עבודה יסודית ומקיפה. למרות זאת, ניתוח המלצות הדו"ח מגלה שהוא לא מביא עמו בשורות של ממש לצרכן, ומעלה ספק גדול אם ירידה במחיר המלט תתורגם לירידה במחירי הדירות ולהקלה כלשהי ביוקר המחיה בישראל.
לפחות הדרך רצופה כוונות טובות
ניתוח התפתחות הביקוש למלט ביחס לפוטנציאל ההיצע מגלה שבעוד עשור, הייצור המקומי והיבוא לא יוכלו לענות על הדרישה למלט. לפיכך, המדינה נדרשת להתמקד ביצירת התנאים להקמת מפעל חדש.
המלצות הוועדה נוקטות גישה מאוזנת: מצד אחד, הוועדה ממליצה להבטיח את פעילותו של מפעל נשר ברמלה לאורך זמן, באמצעות הקצאה בפטור ממכרז של מחצבות גיר למלט לתקופה של 35 שנה לפחות. מנגד, הכלל המנחה של הוועדה הוא שהגדלת כושר הייצור המקומי לא תיעשה על ידי נשר, כך שלשוק יתווסף שחקן חדש.
על פניו, המלצות הוועדה נראות סבירות ורצופות כוונות טובות, אלא שהן עלולות להיתקל בכמה מהמורות בדרך.
ראשית, המלצות הוועדה ניחנות בתכנון לטווח ארוך כמתחייב בעיסוק בענף המלט המאופיין בתהליכים ארוכים ומורכבים. אולם, ניסיון העבר מוכיח שעלולים להיווצר פערים גדולים בין התוכנית לביצוע, קל וחומר בפרויקט שנמשך על פני עשור. כדי להבטיח סיכוי תיאורטי ליישום ההמלצות, נדרשת מחויבות של גורם בכיר ברמת שר אוצר וגם אז, הכוונות הטובות עלולות לעלות על שרטון בהתאם לתוצאות הבחירות.
שנית, אין ספק בכך שהצטרפותו של שחקן נוסף לענף המלט תגדיל את פוטנציאל התחרות. אלא שגם כאן, נדמה שעדיין מוקדם לברך על המוגמר. שוק הסלולר הוא דוגמה לענף שבו במשך שנים פעלו שלושה מתחרים שלא התחרו, ורק לאחרונה נגררו בעל כורחם לתחרות.
היות שהיכולת לפתוח כמה מפעלי מלט במקביל אינה ריאלית, הבשורה בענף המלט תגיע רק באמצעות הפיקוח על מחירו.
מישהו נרדם בתפקידו בשמירה על הצרכנים
הדשא של השכן תמיד נראה ירוק יותר, אלא שהמציאות, בכל הנוגע לענף המלט לפחות, מוכיחה אחרת. השוואת מחירי המכירה של נשר ליצרנים אחרים בעולם חושפת תמונה מפתיעה לטובה.
המחיר לטונה מלט של נשר ב־2011 עמד על 318 שקל, לעומת 364 שקל לטונה שנמכרה על ידי יצרנית המלט הגדולה בעולם - חברת Lafarge הצרפתית. למרות זאת, נשר מציגה ביצועים פיננסיים עדיפים, ונהנית משיעור רווח תפעולי גבוה יותר הודות לכושר ייצור וניצולת גבוהים יותר, המאפשרים למונופול הישראלי ליהנות מיתרונות הגודל.
נתונים אלו שומטים לכאורה את הקרקע מתחת לוועדה שפרסמה אותם. אם המחיר בישראל אינו חריג ואף נמוך בהשוואה למדינות אחרות, מדוע עולה הצורך בהתערבות המדינה?
הסיבה לכך היא שכפי הנראה, היעילות בייצור לא מגיעה לכיסו של הצרכן והיא מצטברת בחשבון של נשר. לראיה, שיעור הרווח התפעולי של נשר ב־2011 עמד על 22%, לעומת 18.5% שהציגה Lafarge.
אף שנשר מוגדרת כמונופול, קיים חשד שהרווחיות שלה עולה על המצופה ממונופול. הגורם המרכזי לכך הוא הפיקוח הרופף על מחירי המלט בישראל.
פרק ו' בחוק הפיקוח על מחירי מוצרים ושירותים, שחל על מחירי המלט של נשר, יוצר מצב אבסורדי: נשר היא הגורם היחיד שיכול ליזום שינויים במחירון ולהעביר בקשה להעלאת מחירים, ולעומת זאת למפקח על המחירים אין סמכות ליזום הורדה של מחיר המלט.
הפעם האחרונה שבה נשר ביקשה להעלות את מחירי המלט היתה לפני חמש שנים, ומאז מחירו נותר ללא שינוי.
העברת הפיקוח על מחירי נשר מפיקוח לפי פרק ו' לפיקוח לפי פרק ה', כפי שממליצה הוועדה, תאפשר למפקח ליזום שינוי מחירים ולהגדיר כללים להכרה בעלויות. צעד זה צפוי להוריד את מחיר המלט לרמה שתביא את הרווחיות של נשר לרמות המקובלות בעולם.
השפעה נמוכה ואף זניחה על מחיר הדירה
המלט ומוצריו מהווים את המרכיב השני בגודלו בעלות הבנייה, ועל פי מדד מחירי תשומה בבנייה למגורים, הם מהווים כ־11.3% מעלויות הבנייה. לכאורה, הורדה במחירי המלט היא הזדמנות פז להקל על מצוקת הדיור ולהוריד את מחירי הדירות למגורים, אולם בפועל ההשפעה של המלט על מחירי הדירות נמוכה ואף זניחה ביחס למחיר הדירה.
על פי הנתונים המופיעים בדו"ח הוועדה, עלות המלט היא רק 31% ממחיר הבטון ולכן, החלק האפקטיבי של המלט בעלות הבנייה הוא 3.5%. והיות שעלות הבנייה מהווה רק 40% מעלות הדירה, משקלו של המלט מהמחיר לרוכשי הדירות יורד עוד יותר, ל־1.4% בלבד.
המשמעות היא שהורדה של 10% במחיר המלט תוריד את מחירה של הדירה הממוצעת ב־2,100 שקל. בהשוואה לסכום של 1.5 מיליון שקל - מחירה של דירה ממוצעת - מסתמן שלא מכאן תבוא הגאולה לרוכשי הדירות.
זאת ועוד, מחירי הדירות נקבעים על סמך היצע וביקוש. הקשר בין מחיר הדירה לעלות הבנייה שלה מקרי בהחלט. לפיכך, לא יהיה זה הימור שההוזלה בעלויות הבנייה תעשיר את הקבלנים ולא תגולגל אל הצרכן. יוצא אפוא, שהוועדה שהוקמה בעקבות ועדת טרכטנברג לא נותנת מענה אמיתי ליוקר המחיה בישראל.
כדי לתת סיכוי לכך שגם הציבור ייהנה מפירות הוועדה, חבריה לא נדרשים להמציא את הגלגל, וכל שעליהם לעשות הוא להתבונן ברעיון המיושם בתחום הגז הטבעי.
הלקוחות משלמים את מחיר ההנחות הגדולות
לפני כחודש אושרה הצעתו של שר האוצר להקים קרן לניהול רווחי הגז הטבעי, ולפיה אלה יוקצו למטרות חברתיות־כלכליות. כך אפשר לשכפל את הרעיון כדי להבטיח שהורדה במחיר המלט, ככל שתושג, תשפר את מצבו של הציבור ולא של הקבלנים.
כצרכנים, אנחנו נהנים מהנחות, ובוודאי שלא היינו רוצים שהמדינה תגביל את היצרנים מלתת לנו הנחה. לכאורה, זה כמו לירות לעצמנו ברגל. אלא שבדו"ח הוועדה יש ביקורת ביחס להנחות המפליגות שנשר מעניקה ללקוחותיה הגדולים.
הטענה המרכזית היא שהנחה שניתנת ללקוח אחד באה על חשבון לקוח אחר, ובשוק מונופוליסטי, כמו זה שבו פועלת נשר, היכולת של הלקוחות לפנות לצרכנים אחרים מוגבלת. בדיוק כמו בשיר של פוליקר "בכל מקום בו מישהו מעופף - מישהו אחר מתכופף".
לשם המחשה, ההנחות לרשות הפלסטינית, הלקוח הגדול ביותר של מפעל נשר, מוערכות ב־17%. את ההנחה הזאת מממנים הלקוחות הקטנים שמשלמים מחיר גבוה יותר.
לפיכך, בשוק המלט המונופוליסטי, נדרש פיקוח לא רק על המחיר המרבי אלא גם על היכולת להפלות בין לקוחות שונים.
הפחתת מרווח השיווק לחברות הדלק מהווה תקדים מעניין. לפני שנה היא יושמה לקול זעקות חברות הדלק, וכיום כבר ניתן לראות שהן התגברו על רוע הגזירה באופן מעורר השתהות.
על אף שקל יותר לשכנע פקידים שלא להוריד את המחיר מאשר לשכנע את כל הלקוחות לשלם מחיר גבוה יותר, הדבר אפשרי.
