המחיר החברתי של הלחימה

יש בארץ תופעה הטעונה בחינה ודיון: בנושא הביטחון, כמעט כולנו ערבים זה לזה. בנושא הכלכלה, רובנו זאבים זה לזה. מדוע יש פער כה רחב בין השניים? שוב נחשפנו למוטיב מרכזי שמאפיין חלק גדול מהעם היהודי בציון: תחושת הגורל המשותף בזמן חרום והשלכותיה.

הלחימה בדרום העלתה נושאים שאפיינו אותנו בעבר - היענות של 100% לצווי 8, הנכונות לשלם מחיר יקר בהווה למען עתיד בטוח יותר, החוסן הנפשי של תושבי הדרום, ההזדהות עם אוכלוסיות רחבות המצויות בקו האש, קונצנזוס פוליטי רחב ורבים נוספים שיוצרים ערך מוסף נהדר לציבור ולחוסן הלאומי. תחושת הביטחון איננה נוצרת יש מאין. היא מבוססת על יכולות וביצועים, אך רק של חלק מהעם-מעמד הביניים, שעושה מילואים ונקרא לחזית, שמייצר ומתפעל את כיפת מגן, שעובד, תורם, לומד, משלם מיסים, משפיע ויוצר את הערך המוסף שלנו.

חיילי צהל ממתינים לפקודה ברצועת עזה צילום: איי אף פי

מה קורה עם חוגים אחרים בזמנים קשים אלה? דווקא עכשיו מתפללים החרדים נגד "גזרת הגיוס" של הציונים, אבל אין להם בעיה לקבל מאותם ציונים פראיירים מתנות בדמות דירות במחירים מוזלים ביותר והטבות אחרות. לחלק מהערבים הישראלים יש אף חוצפה להתאבל על אחמד ג'עברי רב מרצחים.

מחיר המלחמה ופערים חברתיים

ככל שהדבר נוגע לצד הכלכלי, כל אחד נמצא אצל עצמו. זה טבעי וזה חלק מכלכלת שוק. גם המאפיינים שאוזכרו קודם נמוגים בזמן רגיעה וגם זה טבעו של אדם. מאידך אין כמעט מחלוקת על כך שלא יהיה לנו ביטחון ללא חברה בריאה.

הדיון בנושא מחייב להציב שוב פוקוס על הפערים החברתיים. השר שטייניץ שוב מדבר על כלכלה יציבה שיכולה לשאת בעול המלחמה. צריך לדבר גם על אנשים יציבים שיוכלו להמשיך ולייצר את הכלכלה היציבה ואת החברה היציבה ואת הצבא היציב שהם כה חשובים בייצוב המדינה היציבה. מה יהיה במוצאי המלחמה? האם מי שגויס, נלחם, עבד, ייצר פיתח ותרם ימשיך לשלם את הנטל הכלכלי שילך ויגדל? ומי שלא עשה דבר, ימשיך להיות עול ואבן ריחיים על אלו שנושאים בנטל? לעמוד ענן יהיה מחיר כלכלי כבד. הדיון בסוגיה איננו פופולרי והוא נדחק הצידה בימים אלה, אך אין מנוס מלהעלותו.

ברור שהאוצר יגיש למשלם המסים את החשבון עבור כל טיל, כל כדור, כל שעת טיסה וכל יום מילואים. ברור גם שתשלום זה לא יכסה את כל צרכי תקציב הביטחון, שנגזר גם מחוסר היציבות האזורי ומהבעיות האיראנית והסורית שכאילו נשכחו לרגע. גם הביצועים של כיפת ברזל והעובדה שהעורף הפך לחזית, כולל תל אביב וירושלים, יגבירו עוד יותר את הדרישות למערכות מיגון מתקדמות שעלויותיהן מפליגות.

לשנות את המודל הכלכלי

כנראה שהאוריינטציה הכלכלית של המשק שהחלה עוד בשנת 1985, מיצתה את עצמה. השיטה טעונה שינוי למרות שתהליך השוק החופשי טרם הושלם, בגין היוותרותם של לא מעט מבנים אנכרוניסטיים שחונקים את המשק. מאידך הלכנו רחוק מדי עם צמצום, הפרטה, מעורבות ואפליה, ששינו לרעה את פני החברה. השיטה הכלכלית טעונה התאמה לשינויים שעוברים כמעט בכל העולם המערבי וגם אצלנו. מתבקשת יצירה של מודל חדש שבבסיסו ימשיך לעמוד השוק החופשי, אך הוא חייב להיות משולב ביצירת הלימה טובה יותר עם חברה שוויונית. כלכלה חופשית איננה חזות הכול. היא לא נותנת פתרונות לצרכים לאומיים וחברתיים בסיסים. אין לה ולא כלום עם קליטה רחבה של עלייה ובכל זאת קלטנו.

כלכלה חופשית לא יכולה להתעלם מהיכולת ומחובה של הצעירים שלנו לעצב בעצמם ובהצלחה את העתיד החברתי כלכלי שלהם. אין אלטרנטיבה אחרת. אסור להתעלם מכך שילדים בעזה רואים את חזונם "בחזרה לגבולות 48", בעוד שחזונם של לא מעט צעירים ישראלים מתבטא ברצונם להגר מישראל. חייבים לשנות תפיסה זאת. לא שכחנו שיש בחירות והמצב הביטחוני לא יעלים את הבעיות. המדיניות הכלכלית שננקטה עד היום בנושא איננה רלוונטית יותר.

ראוי שנושא זה יהיה אחד מהמוטיבים המרכזים במערכת הבחירות. מפלגות שיתעלמו מכך לא יהיו ראויות לאמון הציבור.

ד"ר ישראל בוקסר, מרצה לכלכלת ישראל במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה