שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
בארץ

ניתוח כלכליסט

כך הובילה מדיניות המס של נתניהו למשבר תקציבי

בעשור וחצי האחרונים, שבהם תפס נתניהו עמדות מרכזיות בממשלה, ירד בצורה חדה המיסוי על העשירים. מדיניות זו לא ייצרה צמיחה אלא הרחיבה את אי-השוויון, הקטינה את ההכנסות והכניסה את המדינה לאוברדראפט

מיקי פלד ואורי פסובסקי 06:5216.10.12

ראש הממשלה בנימין נתניהו מזוהה יותר מכל פוליטיקאי ישראלי אחר עם עקרון השמרנות התקציבית. אבל אל מערכת הבחירות הקרובה הוא נכנס כשמעיבה עליו עננה תקציבית כבדה, שמורכבת מגירעון תופח מחד ומחריגה מתקרת הוצאות הממשלה מאידך. כל זאת דווקא בשעה שהכלכלה העולמית מראה סימני האטה.

 

העננה התקציבית היא במידה רבה תוצר של המדיניות שהנהיגו ממשלות ישראל האחרונות, שבמסגרתה המסים על העשירים הופחתו, אי־השוויון בין העשירונים בישראל גדל, הכנסות המדינה קטנו והשירותים החברתיים שמספקת המדינה לאזרחיה נשחקו בהדרגה. התהליך הזה הוליד לא רק גירעון תקציבי, אלא גם דרישה מצד קבוצות שונות בחברה לתיקון חברתי, שבאה לידי ביטוי בצורה הברורה ביותר בתקופת המחאה החברתית בקיץ 2011. דרישה זאת מובילה בתורה לגידול בהוצאות המדינה.

 

המדיניות של נתניהו מושכלת. ראש הממשלה באמת מאמין בהורדת מסים, ופועל בהתאם לאידיאולוגיה זו. רק לאחרונה התגאה כי בתקופתו כראש ממשלה, בשנים 1999-1996 ומ־2009 והלאה, וכשר אוצר בממשלת אריאל שרון בשנים 2005-2003, ירדו המסים יותר מאשר במהלך כהונת כל ראש ממשלה ושר אוצר אחר. לשיטתו של נתניהו, מסים מעוותים את הקצאת המשאבים במשק, ואילו הורדת המסים המוטלים על יחידים וחברות מובילה לצמיחה, ולהעלאת רמת החיים של כלל תושבי ישראל. נתניהו טוען כי הורדת המסים המוטלים על עשירים מגדילה את העוגה שבה מתחלקים כלל אזרחי המדינה. אלא שהנתונים בארץ, כמו גם המחקר העדכני בחו"ל, מציגים תמונה שונה לגמרי.

 

נתניהו. מבוי סתום נתניהו. מבוי סתום צילום: אמיל סלמן הארץ

 

ניתוח "כלכליסט" משרטט את החיבור בין מדיניות הורדת מיסים שהובילו ראשי הממשלה האחרונים, ובראשם נתניהו, לקשיים בגיבוש תקציב המדינה לשנה הבאה שעמדו ברקע החלטתו של נתניהו להודיע בשבוע שעבר על פיזור הכנסת והליכה לבחירות מוקדמות.

 

1. הורדת מסים לעשירים לא יצרה צמיחה

מנהל במאיון העליון חסך יותר מ-31 אלף שקל לחודש כתוצאה מהירידה בשיעורי המס בעשור וחצי האחרונים. הממצאים הקיימים לא מוכיחים שזה סייע לצמיחה במשק

 

הרעיון הבסיסי מאחורי מדיניות הורדת המסים, בארץ ובעולם, הוא כי הפחתת המסים על בעלי ההכנסות הגבוהות, כמו גם על חברות, יוצרת תמריצים לעבוד ולהשקיע. היא גם מפחיתה את העיוותים שיוצרים המסים במשק. במילים אחרות, הורדת מסים אמורה להוביל לצמיחה גבוהה יותר וגם אם היא משאירה נתח גדול יותר מהעוגה בידי בעלי ההכנסות הגבוהות, העושר אמור לחלחל בסופו של דבר מטה לשאר הציבור.

 

נתניהו אינו הראשון שהוריד מסים. אבל כשר אוצר ב־2003 הוא ביצע את השינוי הדרמטי ביותר במתווה המסים, כשממשלתו של אהוד אולמרט בשנים 2009-2006 המשיכה את אותו מתווה מיסוי יורד. כדי להבין כמה מס נחסך מהמאיון העליון, אלו המשתכרים יותר מ־129 אלף שקל לחודש ברוטו, יש לבחון את נתוני מינהל הכנסות המדינה. ב־1995 נטל המס הישיר על המאיון העליון עמד על 44.9% מהשכר ברוטו. ב-2010 הוא ירד ל־34.5% . לכן, מנהל בכיר או בעל חברה השייך למאיון העליון חסך כ־13 אלף שקל לחודש.

 

 

מתווה הורדת המסים נבלם ואף תוקן קלות בעקבות המלצות ועדת טרכטנברג. בהשראתה הממשלה אף החליטה להעלות את המיסוי על העשירים, שעדיין נמוך בהרבה מרמתו בשנות התשעים. אך נתניהו אינו מסתיר את עמדתו העקרונית נגד העלאת מסים.

 

אבל האם הורדות המסים סיפקו את הסחורה? כאשר מסתכלים על נתוני המשק, לא רואים קשר ברור בין הורדות המסים לבין שיעורי הצמיחה. בשנים שבהן המס על העשירים הגיע ל-49%-50% ומס החברות היה 36%-37%, המשק ידע בעיקר צמיחה ועלייה ברמת החיים, כמו באמצע שנות התשעים, אך גם כמה שנים של מיתון וקשיים כמו ב־2003-2001. וגם להפך כאשר המסים ירדו נרשמו שנים של צמיחה כמו ב־2008-2004 ושנות האטה כמו ב־2009–2012. כלומר, קשה למצוא ממצאים שתומכים בסברה כי הורדת מיסוי על עשירים עוזרת לצמיחת המשק.

 

צוות כלכלנים בראשות פרופ' יוסי זעירא שבדק את הנתונים לגבי ישראל מ־1960 ואת המתרחש בעולם מ־1970, במסגרת פורום קיסריה 2009, לא מצא קשר בין גובה המיסוי על השכבות העשירות ובין העלייה ברמת החיים הכלכלית של כלל האוכלוסייה. גם דו"ח מכה הדים של שירות המחקר של הקונגרס האמריקאי, שבדק את המגמה המקבילה בארה"ב, הגיע למסקנה חד־משמעית: אין מתאם בין שיעור המס לצמיחה.

 

2. אי-השוויון החברתי גדל

בשנים שבהן צנח נטל המס על העשירים, גדל חלקם בעוגת ההכנסות הלאומית

 

בעוד שהממצאים הקיימים אינם מוכיחים כי הורדת מס הכנסה ומס החברות מובילה לשיעורי צמיחה גבוהים יותר, מה שכן ברור הוא שיש קשר בין הורדת מסים אלו לבין הגדלת אי־השוויון בין העשירונים. מדובר בקשר די אינטואיטיבי, אך עדיין ראוי להתעכב על המספרים כדי להבין כמה הוא חזק. בין השנים 1995 ל־2010, אותן שנים שבהן צנח נטל המס על העשירים, גדל חלקו של המאיון העליון בעוגת ההכנסות הלאומית נטו ב־59%.

 

בעוד שב־1995 המאיון העליון נהנה מ־7.3% מכלל ההכנסות מעבודה והון, הרי נכון ל־2010 נהנה 1% מהעובדים במשק כבר מ־11.6% מכלל ההכנסות.

 

כדי לקבל את התמונה המשלימה ניתן להסתכל על השינויים במדד ג'יני, הבודק את פערי ההכנסות במשק. מנתוני מדד ג'יני להכנסה ברוטו והכנסה נטו, כלומר לפני קבלת קצבאות כלשהן, עולה כי ב־1995 המיסוי הישיר הוריד את הפערים בין עשירים לעניים ב־22%.

 

לעומת זאת, ב־2010 הקטינה מערכת המיסוי הישיר את הפערים בין העשירונים בישראל בשיעור קטן הרבה יותר, 12% בלבד. כתוצאה מסיבה זאת ואחרות, ישראל היא אחת המדינות בעלות הפערים הגדולים ביותר בין עשירים ועניים בקרב המדינות החברות ב־OECD, עם טורקיה, מקסיקו וארה"ב.

 

3. הכנסות המדינה קטנו והשירות לאזרח נשחק

נטל המס היורד הוביל להקטנת ההוצאה הציבורית ולשחיקה בשירותים החברתיים. כדי לפצות את האוכלוסיות החלשות הוגדלו הפטורים ממס הכנסה

 

הרעיון שפחות מסים יתורגמו ליותר צמיחה הוא רק צידוק אחד להפחתת מסים. צידוק אחר, שבו משתמשים חוגים שמרניים בארצות הברית, הוא כי הפחתת מסים היא דרך להקטנת הממשלה.

 

הנשיא הרפובליקני רונלד רייגן ניסח כך את הדברים: "אם יש לך ילד בזבזן, אתה יכול להטיף לו על הבזבנות שלו או שאתה יכול לקצץ את הקצבה שלו, ולהשיג את אותן תוצאות מהר יותר". משפט זה של רייגן המתייחס לרעיון של "הרעבת המפלצת" מזכיר במשהו את הצהרותיו של בנימין נתניהו, על האיש השמן של המגזר הציבורי והצורך שלו בדיאטה.

 

 

בעשור האחרון נטל המס הלך וירד, ועמו הכנסות המדינה וכך גם ההוצאה של הממשלה. הירידה בהוצאה הציבורית תורגמה לשחיקה מתמדת בשירותים החברתיים לאזרח. במחקרם על סדרי העדיפויות של הממשלה בחנו פרופ' מומי דהן וד"ר משה חזן מהאוניברסיטה העברית את התקציבים שהופנו לחינוך, בריאות ורווחה ביחס לפלח גילאי האוכלוסייה המשתמשת בשירותים אלו. החוקרים מצאו כי מאז 1995 ירד תקצוב מערכת החינוך ב־2%, כאשר תקצוב מערכת הרווחה קטן ב־11% ותקצוב מערכת הבריאות צנח ב־14%.

 

את המשמעות של נתונים אלו יכולה כל משפחה להרגיש בעצמה, כשכדי לקבל שירותי חינוך או רפואה איכותיים נדרשים האזרחים להוציא יותר ויותר כסף מכיסם הפרטי, אם בצורה של תשלומי הורים לבתי הספר או באמצעות תשלום לביטוחי בריאות. ההוצאה של הציבור על ביטוחי הבריאות הפרטיים, למשל, עמדה נכון ל־2010 על 6 מיליארד שקל - פי חמישה מאשר ב־1997.

 

אי־השיוויון המתרחב בין העשירונים בישראל לצד הפגיעה המתמשכת בשירותי החינוך, הבריאות והרווחה חייבו את הממשלה בסופו של דבר להעניק פיצוי פוליטי לשכבות החלשות והנפגעות. פיצוי זה ניתן בין השאר באמצעות מערכת המס. כך, עם השנים גדל שיעור העובדים שלא משלמים כלל מס הכנסה, שכן הם נמצאים מתחת לרף המס, אם בשל נקודות זיכוי ממס שמעניקה הממשלה כדי לפצות על הפערים ולעודד יציאה לעבודה, או פשוט כתוצאה מכך שמספר העובדים העניים במשק הולך וגדל.

 

בשורה התחתונה, שיעור העובדים שקיבלו פטור מתשלום מס עמד בשנת 2000 על כ־40%, ב־2005 הוא גדל ליותר מ־49%, ונכון ל־2010 הוא הגיע ל־51.2%.

 

4. לחץ ציבורי הגדיל את התחייבויות הממשלה

הפגיעה ברמת השירותים והתשתיות הוביל להתפרצות המחאה החברתית הגדולה ביותר אי פעם, שחייבה את הממשלה להגדיל את הוצאותיה בצורה משמעותית

 

בסופו של דבר, הסתבר כי מתווה הורדת המסים והקטנת ההוצאות הוא כזה שקשה לקיימו עד אין קץ. אי־השיוויון הגדל, כמו גם מצב מערכת החינוך, הרווחה והבריאות והכרסום המתמשך ברמת התשתיות הציבוריות השונות, הגדילו אט לאט את הבעבוע בסיר הלחץ הישראלי.

 

סנונית ראשונה משמעותית היתה מאבק הרופאים הארוך על שכרם, שקיבל רוח גבית מהתחושה כי מערכת הרפואה קורסת. ההסכם מול הרופאים הגדיל את התחייבויות המדינה בכ־2 מיליארד שקל בשנה. רפורמת עוז לתמורה בבתי הספר התיכוניים הוסיפה עוד כ־3 מיליארד שקל בשנה לשכר המורים. והיו גם תוספות שכר לעובדי המגזר הציבורי ביותר ממיליארד שקל בשנה ותוספת ענק של כ־5 מיליארד שקל בשנה לתכנון ובניית כבישים ומסילות רכבת.

 

 

אל כל אלה הצטרפה קבוצת הלחץ הגדולה ביותר, מעמד הביניים הצעיר, שלא יכול היה לשאת את הרעיון שמה שהוריו לקחו כמובן מאליו הוא יצטרך לקנות בכסף מלא. כשלקדרה הזו מוסיפים את יוקר המחיה בצורת מחירי המזון ובמיוחד את מצוקת דיור, נוצר תמהיל רותח שהביא בקיץ שעבר להתפרצותה של המחאה האזרחית הגדולה והמשמעותית ביותר שהתרחשה אי פעם בישראל.

 

המחאה הולידה כבר בתחילתה את ועדת טרכטנברג, שקראה להגדלת הוצאות הממשלה, והמליצה על הפסקת מתווה הורדות המסים, העלאת המיסוי המוטל על העשירים ועל החברות, כמו גם על קיצוץ בתקציב הביטחון. הלחץ הציבורי אכן עשה את שלו והממשלה הוסיפה כ־3 מיליארד שקל לטובת חינוך חינם מגיל 3, נקודת זיכוי לאבות לילדים קטנים וצעדים נוספים לטובת מעמד הביניים, ובמקביל העלתה מסים בסכום דומה.

 

5. הגירעון תפח

הקושי לבצע קיצוצים הכרחיים בתקציב מוביל להקדמת הבחירות לכנסת

 

בכירי משרד האוצר ניסו במשך שנים לשכנע את ראש הממשלה לזנוח את המתווה להורדת המסים. הם טענו באוזניו שהמסים נמוכים מדי, ולא יוכלו לתמוך בהוצאות הממשלה. נתניהו לא הקשיב. בתקופה האחרונה, לנוכח ההאטה כלכלית בעולם, נפגעו בצורה קשה ההכנסות ממסים של המדינה. אחרי גירעון תקציבי של 3.3% ב־2011, השנה צפוי גירעון גבוה של לא פחות מ־4%, פי שניים מהיעד המקורי, ויעד הגרעון לשנה הבאה כבר הועלה ל־3%.

 

מדיניות התקציב של נתניהו, כמו גם השפעות המשבר העולמי, לכדו את הממשלה, ואת המשק, במלקחיים של גרעון תופח ופער אדיר בין ההתחייבויות לתקרת ההוצאה. בשורה התחתונה, נוצר צורך בהסכמת מפלגות הקואליציה לקיצוץ נוסף, במקומות רגישים כמו קצבאות ילדים ותשלומי רווחה, בריאות, תשתיות.

 

הפוליטיקאים, שהריחו בחירות כבר באמצע השנה, לא רצו להיתפס כמי שנותנים יד לקיצוצים נוספים, והודיעו כי לא יתמכו בתקציב. על נתניהו, כמו גיבור טרגדיה יוונית, גזר הגורל ללכת לבחירות בגלל החטא הקדמון - הורדת המיסוי בשם הצמיחה. מלשכת ראש הממשלה לא נמסרה תגובה.

 

הקיצוץ בתקציב הביטחון דווקא לא קרה בסופו של דבר. למעשה, נתניהו רק העלה עוד את תקציב הביטחון. בדצמבר 2011, כאשר כבר ידע כי יישום מסקנות ועדת טרכטנברג יעלה מיליארדים רבים בשנת התקציב הבאה, הגדיל ראש הממשלה בעוד 1.6 מיליארד שקל את תקציב הבטחון, בנוסף לתוספות רבות למערכת הביטחון בשנים האחרונות. אלא שהגדלת הסעיפים החברתיים בתקציב, גם אם ניתן לראותם כהיפוך מגמה אחרי שנים של קיצוצים, הביאו לכך שכיום נדרש קיצוץ של כ־14 מיליארד שקל בהתחייבויות הממשלה בשנה הבאה, כדי להבטיח את עמידת הממשלה בכלל הפיסקאלי.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x