שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
הוועידה הכלכלית המרכזית 2012

שקט – מפציצים. או לא

ובינתיים, אל תבלבלו את המוח עם הבעיות הקטנוניות שלכם. זה לא הזמן לכלכלה המתכווצת ושאר ירקות. דברים של מו"ל "כלכליסט" בוועידה הכלכלית המרכזית 2012

יואל אסתרון 09:2511.09.12
הוועידה הקודמת שלנו נערכה, כמו הפעם, סמוך לראש השנה, דקה אחרי הקיץ הלוהט של המחאה. זה אולי לא יאה לומר "אמרתי לכם", אבל האמת היא שאמרתי לכם שהממשלה תעשה כמיטב יכולתה למוסס את המחאה, להרוג אותה בוועדות סרק-סרק ולהסיח את הדעת מהמצוקות האמיתיות של מעמד הביניים. בקיצור – לעשות את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב – שום דבר. כלום. נאדה. ולעטוף את זה ברעש גדול, שעוד מעט נדבר עליו.

 

בשנה שחלפה המצוקה במשק הישראלי העמיקה. עדיין לא מיתון, אבל הנתונים לא מעודדים: הצמיחה בקצב שנתי של כ-3%, פחות מהשנים הטובות, פחות מתחזיות קודמות לשנה זו, שיעור האבטלה, שתוקנן לפי דרישות ה-OECD קרוב לשבעה אחוזים. מדדי האי שוויון מסרבים לרדת. ומספר השנים הדרושות לזוג צעיר להגשים את חלום הדירה תקוע על יותר מארבעים שנה, אם עושים חישוב אמיתי, ולא לפי משכורות ברוטו. באופק הקרוב מסתמנים: עוד גל פיטורים אחרי החגים, עוד ירידה בנתוני הייצוא, עוד הגדלה בגרעון, וכנראה גם עוד הרעה ביחס החוב-תוצר.

 


 

המספרים אם כך לא טובים, אבל אף אחד לא קם, והמחאה בתרדמת, כי בחודשים האחרונים האוויר התמלא ברעש, רעש גדול, מחריש אוזניים, שמאיים להוציא את כולנו משיווי משקל, ומטאטא כל עניין וכל נושא עד להודעה חדשה. משגעים אותנו בשאלה הרת גורל, קיומית, היסטורית, אפוקליפטית. להפציץ את איראן או לא להפציץ, לפני הבחירות בארצות הברית או אחרי הבחירות. כן בתיאום, לא בתיאום. בלה-בלה בדציבלים מחרישים.

 

איזה רעש נפלא. איזה רעש נוח. שקט – מתלבטים. שקט – ראש הממשלה נזכר עכשיו בשנות השלושים והוא בכלל מתכונן ל"נאום חייו" בעצרת האו"ם. שקט – מקבל ההחלטות מנגן בפסנתר כנף שחור על העצבים של כולנו. שקט – מפציצים בסתיו, כלומר, אולי, כלומר, אנחנו נורא עסוקים בשאלה קיומית, היסטורית, אפוקליפטית, ובינתיים, אל תבלבלו את המוח של הקברניטים עם הבעיות הקטנוניות שלכם: דירה קטנה לילדים, ואיך לגמור את החודש, או לפחות למלא דלק. זה לא הזמן לכלכלה המתכווצת, לא הזמן לחינוך המידרדר, לא הזמן לתעשייה, לא למדע וטכנולוגיה, לא לתרבות ולא לפריפריה השוקעת, ובטח לא לפלסטינים-שמלסטינים.

 

יש שרים בממשלה שעושים כמיטב יכולתם בתחומי האחריות שלהם והם ראויים להערכה על המאמצים שלהם. אבל, כשמסתכלים על המורשת של ממשלת נתניהו, כשבוחנים את השאלה אם המדינה הולכת בכיוון נכון בקדנציה הזו, המסקנה היא שאנחנו מבזבזים זמן יקר. הרעש מפריע, לא רק לצמיחה בריאה של הכלכלה, אלא גם להכרעות חיוניות לעתידה של ישראל.

 

זה אכן רגע היסטורי, המחייב הכרעות הרות-גורל. בגיל 64 עוד לא החלטנו מה אנחנו רוצים להיות כשנהיה גדולים: מדינה מפותחת, מתקדמת, רציונאלית, מערבית, או מדינה מפגרת בנוסח העולם השלישי. מדינה שמאמינה בחינוך או מדינה שמחנכת לבערות ואמונות טפלות. מדינה הוגנת והגונה, של שוויון בהזדמנויות, שוויון בנטל ושוויון בפני החוק, או מדינה של בריונות, סחיטה וניצול בנוסח "תפוס ככל יכולתך".

 

בחסות הרעש הגובר, קואליציית נתניהו חיזקה בשנה האחרונה את סוכת השלטון שהקימה על ארבעה יסודות: משיחי ארץ ישראל השלמה, חולבי הקופה הציבורית, העסקנים המושחתים והמגזרים המקורבים שלהם, והיסוד הרביעי - הפראיירים האדישים. הכנועים. הישראלים העובדים, משרתים ומשלמים מסים. אתם. אנחנו!

 

אנחנו הישראלים שאוכלים אותה כשהפרמטרים של המשק צונחים. אנחנו סובלים מהצמיחה הדועכת, אנחנו מפוטרים כששיעור האבטלה עולה, אנחנו חוטפים כשהירידה בהכנסות ממסים מחייבת צמצום בשירותים שהמדינה מעניקה לאזרחיה, המספרים המטרידים של הייצוא אלה מקומות העבודה שלנו, מדדי האי-שוויון זה הסיכוי לחיים טובים של הילדים שלנו.

 

הנתונים מדאיגים ובכל זאת, נראה לי שיש משהו מפחיד יותר ממצבו של המשק, ובעיני, מפחיד אפילו יותר מאחמדניג'ד. זו התחושה שהמדינה ירדה מהפסים, שאנחנו בידיים לא טובות, שאנחנו עומדים על סף תהום, ויש מי שמנסה למשוך אותנו לצעד אחד קדימה.

 

בששים וארבע שנות המדינה חוללנו כאן נס גדול של תקומה. במספרים הגענו ל-30,000 דולר הכנסה ממוצעת לנפש בשנה. לא רע בכלל. הנס הישראלי שרד עד כה גם כשקברניטים עשו שגיאות חמורות בהנהגת המדינה, לפעמים בהכרעות שגויות, לפעמים במחדלים נוראים. אנחנו לא מוכרחים לבדוק אם הנס הזה שורד גם כשמנהיגים קופצים לתהום. אני רוצה להיות אופטימי, אבל בימים אלה להיות אופטימי נהיה קשה יותר ויותר.
בטל שלח
    לכל התגובות
    x