ניתוח "כלכליסט": מה מסתתר בין שורות מאמרו של טרכטנברג על תקציב הביטחון
פרופ' מנואל טרכטנברג, חבר ועדת ברודט לבחינת תקציב הביטחון לאחר מלחמת לבנון השנייה ומי שחתום על ההמלצה לצמצמו ב־3 מיליארד שקל בעקבות המחאה החברתית, שבר אתמול שתיקה: "אסור להגדיל את תקציב הביטחון"
פרופ' מנואל טרכטנברג, האיש שעמד בראש ועדת טרכטנברג לשינוי כלכלי־חברתי ומי שכיהן כיו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, פרסם אתמול במאמר חריף את עמדתו בדבר דרישת משרד הביטחון ממשרד האוצר להגדיל את תקציבו.
טרכטנברג אף היה חבר בוועדת ברודט, שתפקידה היה לבחון את תקציב הביטחון בעקבות מלחמת לבנון השנייה, ומסקנות ועדה זו נמצאות כיום בלב הוויכוח המתוקשר בין משרד האוצר למשרד הביטחון.
על רקע חילוקי הדיעות הללו נחשף שלשום דו"ח ועדת המומחים בראשותו של פרופ' אשר טישלר מאוניברסיטת תל אביב. הוועדה הוקמה על ידי משרד הביטחון ומסקנותיה תומכות בדרישות משרד הביטחון.
במאמרו התמקד טרכטנברג במספר נושאים מרכזיים: גודל תקציב הביטחון, סוגיית ההתמודדות עם האיום האיראני, העדפת הנושא הביטחוני על פני לנושא החברתי־כלכלי והתייחסות לנסיונות שנעשו מאז פרסום מסקנות ועדת ברודט להגדיל את תקציב מערכת הביטחון מעבר לגבול שהומלץ. "כלכליסט" מנתח מה בדיוק עומד מאחורי מילותיו הכתובות של טרכטנברג.
"מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה תקציב ביטחון של מעל 60 מיליארד שקל כפי שמערכת הביטחון דורשת, ולא יכולה להתעלם עוד מהצרכים החברתיים הדוחקים"
טרכטנברג חוזר לכור מחצבתו ונאחז במתווה אותו הציעה ועדת ברודט, לפיו תקציב הביטחון יגדל באופן הדרגתי בקצב של 1.3% בשנה. אך תקציב הביטחון תלוי בתקציב המדינה, וזה תלוי בקצב הצמיחה של המשק וביחס חוב־תוצר. לפי טרכטנברג, נכון להיום קצב של 1.3% בשנה נראה כגבול עליון ליכולת של המשק. בעיקר אם יופנו תקציבים לטובת מטרות רווחה, כפי שמתבקש מהמלצות ועדת טרכטנברג.
במילים אחרות טרכטנברג מסתכל על התמונה בכללותה ומסיק כי דרישות משרד הביטחון לתקציב גדול יותר, אינן מוצדקות. לטענתו הביטחון אינו מצדיק פריצה של התקציב והוא אינו מוצא סיבה להגדילו ביותר מ־1.3%.
טרכנטנברג מצר על העובדה כי עדיין הוויכוח נסוב סביב מספרים. לדעתו אין צודק ובלתי צודק. מערכת הביטחון רואה את הצד שלה ורוצה בהגדלת התקציב כמענה לסיפוק כל צרכי הביטחון של המדינה. מנגד, משרד האוצר רואה גירעון תקציבי ומשרדים נוספים הזקוקים לתקצוב ולכן מסרב להגדיל את התקציב הגדול ממילא. לשיטת טרכטנברג, מי שצריך לשקול את הטענות הוא מי שרואה את התמונה המלאה ולא רק את הזווית הצרה שלו.
שר הביטחון אהוד ברק (מימין) וראש הממשלה בנימין נתניהו בסיור בכרם שלום בתחילת החודש צילום: חיים הורנשטיין
"המודעות לסוגיות כלכליות־חברתיות הנוגעות לאזרח מן השורה התחדדה מאוד מאז קיץ 2011. תקציב המדינה חייב לשקף שינוי זה, ויש להתייחס לכך כאל אילוץ לא פחות לוחץ מאשר האילוצים הנגזרים מהמצב הגיאו־פוליטי"
טרכטנברג רוצה שהישגי המחאה החברתית, אותה הוא נדרש לבחון לאחר מחאת קיץ 2011, לא יירדו לטמיון. לדעתו מדינת ישראל סובלת ממחסור בהשקעות בחינוך, בריאות והשכלה גבוהה לאורך שנים רבות. חוסר השקעת המדינה בתחומים קריטיים אלו באו לידי ביטוי במחאה החברתית ואילו בדיוק התחומים אותם ניסו חברי הוועדה בראשותו לתקן. לדוגמא, הם המליצו להנהיג חינוך חינם מגיל 3, שאמור להיכנס לתוקף החל מספטמבר הקרוב. כעת חושש טרכטרנברג פן לא יימצאו המקורות התקציביים להשלמת הרפורמות שהציעו.
אחד המקורות התקציביים עליהם המליצה הוועדה, כדי לממן את אותן רפורמות, היה קיצוץ של 3 מיליארד שקל בתקציב הביטחון. קיצוץ זה לא בוצע וטרכטנברג סבור כי הדבר מטיל צל על כלל ההמלצות ומתחיל את הליך יישומן ברגל שמאל. לפי דבריו, מדינת ישראל משקיעה בביטחון על חשבון סוגיות אחרות ומצב זה חייב להשתנות.
"מערכת הביטחון השקיעה משאבים גדולים במהלך השנים האחרונות על מנת לבנות את היכולות שיאפשרו לצה"ל להתמודד נכונה עם האיום ממזרח. מכאן שהנושא האיראני לא יכול להיות המניע העיקרי לגידול תקציבי בשנים הקרובות, ויתכן אף להיפך. כנ"ל לגבי החזית הלבנונית"
טרכטנברג טוען שהתקציב צריך לנוע קדימה. לצפות פני עתיד. משמע דברים מהעבר כבר נשקלו ותוקצבו וכעת אין להם מקום בנימוקים הכוללים.על כן בנושא האיום האיראני, טרכטנברג סבור שצה"ל ומשרד הביטחון כבר נערכו בהתאם למצב זה ואין סיבה לתת תקציבים נוספים לבעיה שהיתה אמורה להיות כבר מתוקצבת מזמן.
במילים אחרות, טרכטנברג טוען שמשרד הביטחון לא אמור להישען על טיעונים שרק זורעים אימה בציבור, לצורך הגדלת תקציבו. מבחינתו מדובר בתירוצים בלבד. טרכטנברג מעצים את האבסורד שבוויכוח בין האוצר לביטחון בדבריו: "על פניו הפער בין הנצים לא ניתן לגישור (כ־14 מיליארד שקל) - אז מה אנו אמורים להסיק מכך?! שעלינו לבחור בין מפלה צבאית למפלה כלכלית?"
"אין כאן פתרונות פלא – לא 'הסרת שומנים' מכאן ולא הרחבת גירעונות משם. ראייה מפוקחת של מציאות מורכבת זאת, הנותנת משקל הולם לדרישות לצדק חברתי מבית לא פחות מאשר לתעתועי האביב הערבי מעבר לגדר, תוכל להביא אותנו לאיזון העדין הנדרש"
טרכטנברג לא מתייחס במאמרו לוועדת טישלר שמונתה על ידי משרד הביטחון ושמסקנותיה פורסמו שלשום. אך מסקנות הוועדה ועצם קיומה מרחפות מעל מילותיו.
טרכטנברג סבור כי ההבדל בין ועדת ברודט לטישלר הוא בפרט מהותי אחד - ועדת ברודט הורכבה מאנשים שייצגו אינטרסים רבים ומגוונים והיתה ועדה בלתי תלויה, בעוד ועדת טישלר היא ועדה מצומצמת, מטעם צד אחד בלבד.
טרכטנברג אינו מתייחס להצעותיה השונות של ועדת טישלר, זאת כיוון שאינו בטוח שמדובר במסקנות שגויות או כאלה שאין בהם היגיון.
לטרכטנברג יש הערכה רבה כלפי חברי ועדת טישלר: פרופ' אשר טישלר, רו"ח גד סומך, רו"ח דני מרגלית, ד"ר אורנה ברי, ד"ר דודי תדמור ואחרים. עם זאת הוא סבור כי הדו"ח לא יכול להתקבל במשרד האוצר אלא בחשדנות. לכן מלכתחילה מדובר בדו"ח "נכה".
לשיטתו של טרכטנברג, הדו"ח של ועדת טישלר מתאים לכל היותר לצרכים הפנימיים של משרד הביטחון, אך אי אפשר שיתקבל כהוכחה לדיון ציבורי נוקב.
