מחיר הטעויות: נתניהו בוורטיגו
כל הנורות האדומות במשק הבהבו כבר מזמן, אך נתניהו שמאמין בכל כוחו כי הפתרון הטוב ביותר לתחלואי המשק הוא הורדת מסים, לא קרא את המפה נכון. כך התנפח הגירעון התקציבי, ועתה הציבור משלם את המחיר
"אם אתם חושבים שהורדת המסים של נתניהו ב־2003 הצילה את המשק, אם אתם חושבים שצריך להמשיך להוריד מסים גם בארבע השנים הבאות, אם אתם חושבים שהורדת המסים תיצור מקומות עבודה ותציל את המשק גם הפעם, סימן שאתם חושבים כמו בנימין נתניהו". במילים אלה נפתח אחד מתשדירי הבחירות המרכזיים של הליכוד בראשות בנימין נתניהו במערכת הבחירות האחרונה.
זו היתה תחילת 2009, חודשים ספורים לאחר שהמשבר הכלכלי החריף ביותר מאז השפל הגדול פרץ והיכה גלים בכלכלות העולם. איך הגענו בתוך שלוש שנים למצב שבו גלי ההדף של אידיאולוגיית נתניהו והמשבר העולמי מאיימים על המשק הישראלי?
בנימין נתניהו (ארכיון) צילום: אלכס קולומויסקי 1. נתניהו מגדיל את הגירעון ובצדו את אי־השוויון
מיד לאחר שנבחר לראשות הממשלה, נתניהו הראה שפיו ולבו שווים. הוא האיץ והרחיב את מתווה הורדת המסים שבו התחיל עוד ב־2003, כך שמס החברות היה אמור לרדת מ־26% עד 18% ב־2016, ומס ההכנסה המרבי היה צריך לרדת מ־46% ל־39% ב־2016.
רגע אחרי שהציג את המתווה הזה במסיבת העיתונאים המפורסמת של "בלימה, סיבוב, נסיקה", נתניהו גילה עד כמה שונה תפקיד ראש הממשלה מתפקיד שר האוצר. כבר בעת אישור התקציב הדו־שנתי הראשון, נתניהו ויתר בכמה תחומים. במקום קיצוץ של 3 מיליארד שקל בתקציב הביטחון, הוא הוסיף לתקציב מערכת הביטחון 3.2 מיליארד שקל. במקום לקצץ בקצבאות הילדים כמתוכנן, הוא הגדיל אותן. במקום להטיל מע"מ על פירות וירקות הוא השפיל את שר האוצר שלו, ולא בפעם האחרונה. בשורה התחתונה, מקיצוץ מתוכנן של 5.2 מיליארד שקל, נתניהו הותיר קיצוץ של 800 מיליון שקל בלבד.
במו ידיו הניח ראש הממשלה את אבני הבניין הראשונות לדרך שבה יצעד בתור שר־על לאסטרטגיה כלכלית: הגדלת החור המובנה בתקציב על ידי הורדת מס הכנסה מצד אחד, ומתן התחייבויות תקציביות בצד השני. כך הוא גם הגדיל את הגירעון וגם את אי־השוויון בחברה.
2. הזחיחות של שטייניץ הזמינה לחצים מהקבוצות החזקות
בחלוף חודשים ספורים, המשק הישראלי חזר לצמוח בקצב נאה והבורסה החלה לעלות. אף שמבחינה כרונולוגית לנתניהו יש מעט מאוד קשר ליציאה מהמיתון, הגילוי שהמשק יצא מהמיתון הגיע מאוחר - בערך חצי שנה לאחר מכן - משום שהנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מתפרסמים בעיכוב של כמה חודשים. כך, לנתניהו היה נדמה שהיציאה של המשק מהמשבר היא תוצאה של המדיניות הכלכלית שלו, ומכאן הדרך היתה סלולה לשאננות תקציבית שלו ושל שר התקציב הדו־שנתי יובל שטייניץ. נתניהו ושטייניץ שידרו שחוסנה של ישראל אינו ניתן למבחן, הלחצים של בעלי האינטרסים לא איחרו לבוא והשניים פשוט לא עמדו בדרישות. לבד מהרופאים, כל מי שקיבל נתח מהעוגה השתייך לאחת הקבוצות החזקות במשק.
בסוף 2010, אחרי שהקציבו 1.35 מיליארד שקל להקמת גדר הגבול בין ישראל ומצרים, נתניהו ושטייניץ עמדו בפני אישור התקציב הדו־שנתי השני שלהם לשנים 2011–2012. הדברים הכי בולטים בו היו המשך הורדת מס ההכנסה ומס החברות (אובדן הכנסות של 1.5 מיליארד שקל בשנה), ותחזיות צמיחה אופטימיות מדי. עם זאת, כדי לא להגדיל את החור התקציבי יתר על המידה, נתניהו לא הוריד את המע"מ כפי שהבטיח שנה קודם לכן, והעלה את המס על הדלק (בלו) ב־20 אגורות. זה כבר היה יותר מדי עבור הציבור הישראלי, ומחאת הדלק ניצתה. נתניהו נבהל, והודיע על ביטול העלאת המס על הדלק ועל שורת הטבות נוספות לציבור - הוזלת התחבורה הציבורית ותעריפי המים.
על רקע לחצים נוספים מצד ההסתדרות, נתניהו הודיע על העלאה מדורגת של שכר המינימום במשק - צעד שהתנגד לו בכל מאודו בתור שר אוצר כמה שנים קודם לכן. בסופו של דבר, הממשלה חתמה על הסכם נוסף מול ההסתדרות להעלאת שכר המינימום, בעלות מוערכת של 2 מיליארד שקל (עם הצעדים האחרים). בנוסף, בהמשך אותו חודש הממשלה אישרה תוספת של 960 מיטות למערכת הבריאות והגדלה של סל הבריאות בעלות של 500 מיליון שקל. במקביל לכל אלה הממשלה אישרה קיצוץ תקציבי של כ־350 מיליון שקל בלבד. הבור הגירעוני החל להתרחב, אלא שהסימנים לכך טרם הופיעו.
3. המחאה החברתית מנעה גירעון גדול עוד יותר
ביולי 2011 פרצה המחאה החברתית, ונתניהו נבהל. הממשלה שלו היתה חזקה כמו סלע, אבל הוא לא רצה אפילו לשמוע על הסיכוי הקלוש שהוא ייפול בגלל לחצים חברתיים. באוגוסט הוא הקים את ועדת טרכטנברג לשינוי כיוון כלכלי־חברתי. בינתיים, הממשלה חתמה על הסכם שכר נרחב עם הרופאים - בעלות של 2.6 מיליארד שקל - לאחר 158 ימים של שביתה, דבר שלא הספיק והביא לפרוץ מחאת הרופאים המתמחים, שהסתיימה ארבעה חודשים לאחר מכן בתוספת תקציבית של 150 מיליון שקל.
ועדת טרכטנברג הגישה בספטמבר את המלצותיה לראש הממשלה נתניהו. בערך באותו הזמן בנק ישראל כבר חתך את תחזית הצמיחה ב־2012 מ־3.9% ל־3.2%.
הממשלה התחילה בתהליך ארוך של אישור המלצות טרכטנברג. במקביל לאישור פרק המסים בהמלצות, הממשלה חתמה על הסכם שכר נדיב ברשות שדות התעופה, אחרי שעות ספורות בלבד של שביתה בנמל התעופה בן־גוריון. אין בנמצא הערכת עלות להסכם.
בדצמבר 2011, נתניהו הוסיף עוד 1.65 מיליארד שקל לתקציב הביטחון, והקצה עוד 630 מיליון שקל להקמת מתקן למעצר מסתננים בדרום הארץ. במקביל, הממשלה אישרה קיצוץ רוחבי של כ־400 מיליון שקל בלבד.
את 2011 סיימה הממשלה עם חוסר של 2.22 מיליארד שקל בגביית מסים. זה לא הפריע לנתניהו ולשטייניץ להמשיך לצבור התחייבויות מבלי לכסות אותן. לפחות עכשיו הורדת המסים נעצרה, לא הודות לנתניהו, אלא ללחץ החברתי. למעשה, המחאה החברתית חסכה לקופה הציבורית 2.5 מיליארד שקל והוסיפה לקופה עוד 1.5 מיליארד שקל בשנה.
4. הנזיפות של סטנלי פישר בנתניהו לא עוזרות
בינואר 2012 אישרה הממשלה את הפרק הכבד ביותר בהמלצות טרכטנברג - פרק החינוך - בעלות של 2.6 מיליארד של ב־2012 (עלות כוללת של כ־20 מיליארד שקל בחמש שנים). מנגד, במקום לקצץ בתקציב הביטחון, הממשלה הוסיפה לו 3.1 מיליארד שקל. החור התקציבי המשיך להתרחב. הקיצוץ הרוחבי שביצעה הממשלה היה בהיקף של כמיליארד שקל בסך הכל, אלא שבהמשך הממשלה הורידה שורה של מכסים (בשתי פעימות) ואיבדה בסך הכל הכנסות של כ־770 מיליון שקל. רק בשלב הזה, גם שר האוצר הבין סוף סוף שצריך לחתוך את תחזית הצמיחה ל־2012 - מ־4% ל־3.2% בלבד, והעלה בחודש יוני את יעד הגירעון מ־2% ל־3.4%.
בסוף פברואר 2012, בשל עליית מחירי הנפט בעולם, מחיר הבנזין עמד לזנק ל־8 שקלים לליטר. נתניהו ראה את כותרות העיתונים ונבהל. באישון לילה, רגע לפני שעליית המחירים נכנסה לתוקף ובניגוד גמור לעמדת שר האוצר, נתניהו הוריד את המס על הדלק ב־10 אגורות לליטר, באופן זמני. המדינה איבדה הכנסות של 400 מיליון שקל, והאזרחים לא באמת הרגישו את ההטבה. נגיד בנק ישראל סטנלי פישר נזף בנתניהו על הכניעה ללחץ הציבורי, אבל זה לא באמת עזר. עובדה: בסוף מרץ זה קרה בשנית, ונתניהו הוריד ברגע האחרון את המס על הדלק ב־15 אגורות נוספות באופן זמני, והמדינה איבדה עוד 500 מיליון שקל. באותו חודש, לאחר גל של שביתות והתנהלות בריונית מצד ועד עובדי הרכבת, חתמה המדינה על הסכם שכר עם העובדים בעלות של 100 מיליון שקל.
ביוני 2012, כשסימני ההאטה במשק כבר נראו וכשפקידי אגף התקציבים ניסו להבין מה עושים עם הגירעון הגדל, הכנסת אישרה הצעת חוק - בתמיכה ממשלתית - להצמדת הפנסיות של גמלאי צה"ל ומערכת הביטחון למדד המחירים לצרכן, ופיצוי רטרואקטיבי. החודש, יולי 2012, הממשלה אישרה את הרפורמה במערך הכבאות (מיליארד שקל) ופרויקט של סיוע במזון לנזקקים (100 מיליון שקל).
בינתיים, הגירעון בתקציב כבר צפוי לעמוד בסוף השנה על 4% מהתוצר או יותר. ורק עכשיו, רק עכשיו, נזכרו נתניהו ושטייניץ שאולי כדאי לעשות משהו, ובבת אחת הודיעו על העלאה מיידית של המע"מ ב־1%, ועל העלאה צפויה של מס ההכנסה בחלק ממדרגות המס ב־1% בתחילת 2013. במקביל הועלה המס על האלכוהול ועל הטבק. וזה לא ייעצר כאן, כי בקופת המדינה חסרים עוד מיליארדים רבים, וההתחייבויות שנתניהו אסף בשנתיים האחרונות - שרק חלקן הקטן הוזכר כאן - חורגות ב־30 מיליארד שקל ממה שתקרת ההוצאה של הממשלה מאפשרת.
5. הציבור ישלם במסים על טעויות מנהיגיו
בשורה התחתונה, כל הנורות האדומות היו צריכות להבהב לנתניהו כבר מזמן. אלא שנתניהו, בגלל האמונה היוקדת שלפיה הפתרון הטוב ביותר לתחלואי המשק הוא הורדת מסים, פספס את כל התמונה. הוא הוריד את המסים לרמה כל כך נמוכה שהכנסות המדינה כבר לא יכלו לשרת את הוצאותיה, והמדינה נתפסת כיום - כשמשבר כלכלי חדש מאיים על המשק - עם גירעון גדול בהרבה מהמתוכנן ועם חוסר שליטה על ההוצאות.
הכוונה המקורית של נתניהו בהורדת המסים היתה להקטין במקביל את הוצאות הממשלה, להכריח אותה להתייעל ולפתח במקביל את השוק הפרטי. בפועל, הוא הוריד מסים והגדיל הוצאות, מהלך שמבחינה כלכלית פשוט לא יכול להיות בר־קיימא לאורך זמן. את המחיר ישלם כעת הציבור, בהעלאת מסים ובגזירות כלכליות שהיו יכולות להימנע.
