שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
בארץ

כלואים בקאסטות: עובדים במשך עשור ועדיין מדשדשים במקום

מחקר חדש של בנק ישראל מראה שהיכולת של הציבור הישראלי לשפר את מצבו הסוציו־אקונומי נמוכה למדי. סביר להניח שאדם יצליח לטפס בחייו רק שלב אחד בסולם החברתי. לא רק שאי־השוויון קיים אלא הוא גם קבוע

שאול אמסטרדמסקי 07:0127.06.12

1. תקווה. זה מה שמחזיק את מעמד הביניים, ודאי את המעמדות הנמוכים יותר. תקווה להצליח כלכלית. תקווה לטפס מעלה במעלה הסולם הסוציו־אקונומי. כל חברה קפיטליסטית מטפחת את התקווה הזאת, אם זו תקווה עם סיכוי להתממש ואם זו תקוות שווא שנועדה מלכתחילה רק לגרום לעובדים לצרוך את עצמם לדעת. כך או אחרת, היכולת להתקדם במעלה הסולם היא בין הדברים שמבחינים בין חברה בריאה לבין חברת מעמדות נוסח הקאסטות בהודו. ללא היכולת לממש את התקווה, מי ישורנו?

 

2. מהי אם כך היכולת של העובדים הישראלים לטפס מעלה בסולם החברתי? בתמצית: לא מזהירה. היכולת שלנו לשפר את מצבנו החברתי־כלכלי לאורך השנים מוגבלת למדי עד נמוכה ממש. אם בכלל, סביר להניח שנצליח לטפס רק שלב אחד בסולם. טיפוס של יותר שלבים זה כבר עסק נדיר למדי.

 

זה הזמן לגנוז את כל החלומות שחלמתם על חיים טובים יותר. סטטיסטית, אלו חלומות חסרי סיכוי. אבל אם זה מנחם מישהו, הרי שבארה"ב המצב יותר גרוע.

 

מפגינים בתל אביב במוצ"ש מפגינים בתל אביב במוצ"ש צילום: ירון ברנר, ynet

 

3. ובהרחבה: כעדכון למחקר קודם שלו, ד"ר עדי ברנדר מחטיבת המחקר בבנק ישראל בדק באחרונה מה השתנה בסטטוס החברתי־כלכלי של אנשים בני 50–30 בשנים 2009–2000.

 

המקור לנתונים שעליהם הסתמך היה רשות המסים, והבדיקה היתה פשוטה: עבור כל אדם עובד, ברנדר בדק באיזה חמישון הכנסה (20% מהאוכלוסייה) הוא היה ממוקם בשנת 2000, ועד היכן הוא הצליח לעלות בשנת 2009, כמעט עשור לאחר מכן. התוצאה, כאמור, לא משהו.

 

שיעור הניידות החברתית: שנת 2000 לעומת שנת 2009 - לחץ כאן לצפייה

 

4. כמעט שליש מהאנשים שהיו בשנת 2000 בחמישון התחתון לא הצליחו לצאת ממנו עד שנת 2009, כך לפי הנתונים של ברנדר. גם שליש מהאנשים שהיו בחמישון השני לא הצליחו להתקדם ממנו מעלה עד שנת 2009. כך גם בחמישון השלישי. ככל שעולים בחמישונים, וברמות ההכנסה, כך הניידות החברתית פוחתת. 38% ממי שהשתייכו לחמישון הרביעי בשנת 2000 נשארו בו בשנת 2009. כ־60% ממי שהיו בחמישון העליון בשנת 2000 נשארו בו גם בשנת 2009.

זוהי אינה ניידות חברתית, זוהי התחפרות חברתית.

 

5. כדי להשלים את התמונה חלק לא מבוטל מהאנשים שברנדר בדק בשנת 2000 כלל לא היו חלק ממעגל העבודה בשנת 2009. ליתר דיוק, כמעט 40% מהאנשים שבשנת 2000 היו בחמישון התחתון נפלטו ממעגל העבודה עד שנת 2009, וזה לא משום שהם הגיעו לגיל הפנסיה. במילים אחרות, אם מביאים בחשבון את העובדה שאנשים רבים לא רק שאינם מצליחים לטפס במעלה הסולם אלא פשוט נופלים ממנו, מתברר שתמונת הניידות החברתית בישראל אפילו עגומה יותר.

 

ד"ר עדי ברנדר ד"ר עדי ברנדר צילום: אריאל בשור

 

6. אם כבר הצלחתם להתקדם במעלה סולם ההכנסות בישראל, סביר להניח שעליתם רק שלב אחד. עובדה, כ־20% מהאנשים העובדים שהשתייכו בשנת 2000 לחמישון התחתון הצליחו לטפס עד שנת 2009 רק לחמישון השני. רק 8.5% מהם התקדמו עד לחמישון השלישי, 3% בלבד הגיעו לחמישון הרביעי, ורק אחוז אחד הצליח לטפס את כל הדרך לחמישון העליון.

 

זוהי כמעט טעות סטטיסטית. עשור שלם של עבודה במדינת ישראל, ומרבית האנשים מדשדשים במקום מבחינת רמת ההכנסה שלהם.

 

7. מה שקרה בינתיים בחמישון העליון הוא כמובן תמונת ראי. מבין האנשים שהיו בחמישון העליון בשנת 2000 רק 9.5% ירדו לחמישון הרביעי, 3% בלבד ירדו לחמישון השלישי, וקצת פחות מ־2% הידרדרו מטה עד לחמישון השני והתחתון. כלומר, אם אתה כבר בצמרת הסולם החברתי־כלכלי, כנראה אתה לא הולך לזוז משם.

 

8. בשורה התחתונה, מה שהנתונים האלה אומרים הוא שאם אתם מהחמישונים התחתונים, הסיכוי שלכם להגיע לשני החמישונים העליונים הוא בערך 6%. זהו. זה גודל התקווה שלכם. קצת יותר טוב מהסיכוי לזכות בלוטו, אבל לא משהו לכתוב עליו הביתה. עבור מקבלי ההחלטות, המשמעות היא שאי־התערבות ממשלתית תנציח את המצב הקיים ומי שנולד למעמד מסוים יישאר בו. זה נכון למדיניות הרווחה של הממשלה ונכון למדיניות הפנסיה שלה.

 

יתרה מכך, הנתונים של ברנדר משקפים עשור של צמיחה, של התפתחות של שוק העבודה, של הגדלת ההשכלה של העובדים. ובכל זאת, ההתקבעות בסולם ההכנסות נעשית לרוב כבר בתחילת הקריירה. הסיכוי של העובד לשפר את השכלתו בהמשך הדרך נמוך, ולכן גם הסיכוי שלו לטפס מעלה אינו גדול במיוחד.

 

9. "אם ניידות ההכנסות היתה גבוהה, אז לשיעור אי־השוויון בכל שנה נתונה אין חשיבות של ממש, מכיוון שהתפלגות ההכנסות לאורך החיים תהיה שוויונית מאוד". לציטוט הזה אחראי חתן פרס נובל פול קרוגמן. הוא צודק כמובן. רק משום שהנתונים של ברנדר מראים כי אי־השוויון אינו רק קיים אלא גם קבוע, הרי שקברניטי המשק - ובראשם שר־העל לאסטרטגיה כלכלית בנימין נתניהו - אינם יכולים להמשיך להתעלם ממנו בבואם להנהיג מדיניות כלכלית. תיאוריית החלחול של נתניהו ושל כלכלנים מהקצה הימני של הסקאלה - שלפיה הצמיחה במשק תחלחל מטה ותשפר את מצב כולם - היא לא יותר מאשליה.

 

10. ואם כבר מדברים על חלוקת ההכנסות במשק, הנה כמה נתונים מעניינים לגבי אנשי המאיון העליון, כפי שעולה ממחקר אחר שהתפרסם לאחרונה, של גלית בן נאים ואלכסיי בלינסקי ממינהל הכנסות המדינה באוצר. שליש ממי שהיו במאיון העליון ב־1999 נשארו בו גם בשנת 2009. 10% מאנשי המאיון העליון הצליחו לפחות להכפיל את שכרם בתקופה הזו. 90% מהמאושרים האלה הם גברים, והגיל הממוצע שלהם הוא 53. 22% מתוכם הם מנהלי חברות שהם גם הבעלים שלהן.

 

והנה הפאנץ' האמיתי, כזה שמשאיר חור גדול בבטן. בממוצע, השכר ברוטו של הסופר־עשירים האלה היה 257 אלף שקל בחודש ב־2009, 268% יותר מאשר ב־1999. כשבוחנים מה קרה לשכר העובדים האחרים שעובדים באותן חברות - 80 אלף עובדים ב־70 חברות - מתברר ששכרם הממוצע נשחק ריאלית ב־7%, והשכר החציוני הריאלי נשחק ב־12%. וכך, סופית, חוסלה התקווה לניידות חברתית של ממש.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x