גונבים אותנו פעמיים
במקום להתמקד בסבלנות הלא נגמרת של הציבור כלפי התנהלות הממשלה, מתמקדים בפתיל של תנ"צ יורם אוחיון
הממשלה נוהגת כך במודע, מתוך תפיסה תקציבית דוגמטית. זו לא הפעם הראשונה שהיא עושה זאת. דו"ח מבקר המדינה על השריפה בכרמל מספק דוגמה לייבוש מערך אחר, מערך כיבוי האש. למרות זאת, אנחנו מחרישים. גם על פסיקת בג"ץ הנוכחית הציבור עבר לסדר היום במקום לדרוש את ראשם של אנשי האוצר, אף שהפגיעה בישראלים היא כפולה: ראשית, לוקחים לנו את כספי המסים אבל לא נותנים לנו שירותים ניאותים בתמורה. שנית, את החוסר שהמדינה יצרה אנחנו צריכים להשלים. אנו מגדילים את דמי החבר לקופות החולים, מרחיבים את ההשתתפויות העצמיות ואת התשלומים לביטוחים המשלימים והפרטיים. בפועל המדינה גונבת אותנו פעמיים, ואנחנו ממשיכים לא לשים לב.
אבל כבר שמנו לב. הציבור הישראלי כבר התעורר. בקיץ שעבר הוא צעק צעקה פשוטה וברורה ליושבים בירושלים וקרא: די! לא עוד סדרי עדיפויות מעוותים, הבו לנו צדק חברתי. אולם כשראה הציבור שגלגלי השיטה ממשיכים לעבוד כסדרם, חלק גדול ממנו חזר לסדר יומו, אל שגרת מעמד הביניים המתישה. החלק האחר, זה שחזר אל המחאה, הגיע בסוף השבוע להתנגשות עם כוחות אכיפת החוק.
ובמקום שפסק הדין של בג"ץ על קופות החולים ישמש חומר תבערה מוצדק למעמד הביניים, במקום לטלטל את הממשלה בדרישה לשינוי אמיתי, ההתמקדות הציבורית היא בשאלות מי התחיל קודם והאם ניפוץ שמשות נחשב לפעולה אלימה או רק לוונדליזם. אכן, שאלות קשות.
בינתיים, המדינה גונבת לאזרחיה את הבריאות, את החינוך, את האפשרות לקנות דירה, את האפשרות להגיע למקום העבודה במחיר שפוי ואפילו את הפנסיה. פחות ופחות המדינה מוכנה לתת לאזרחיה מכספי המסים שלהם עצמם, יותר ויותר היא מכריחה את הישראלים לשלוח את היד לכיס. במקום להתמקד בסבלנות הלא נגמרת של הישראלים לעובדה שהממשלה לא רק שמפקירה אותם אלא גם חומסת אותם בדרך, אנחנו מתמקדים בפתיל של תנ"צ יורם אוחיון, מפקד מרחב ירקון של המשטרה.
הסיפור האמיתי נמצא הרחק ממסכי הטלוויזיה, במעטפות הנשכחות שאנחנו מקבלים מדי פעם בדואר, ובהן הדרישה לשלם קצת יותר תשלומי הורים לבתי הספר או קצת יותר לביטוח המשלים. שם המספרים האמיתיים, שם נמצא הכסף. כל עוד אנחנו מסיטים את תשומת הלב שלנו, השיטה מנצחת.