אבוי, אלימות

ערימת המציאות שהוציאה מאות אלפים לרחובות בשנה שעברה לא השתנתה הרבה מאז. מה שהשתנה זו הזווית של הפרוז'קטור. ראש הממשלה, בניסיון לכבות את הלהבות, מינה את מנואל טרכטנברג לעמוד בראש ועדה לשינוי כלכלי־חברתי. הפרופסור החביב, עם המבטא הדרום אמריקאי המתגלגל והביטחון המוחצן בכוחו הפוליטי, האיר את ערימת הצרות של מעמד הביניים ולרגע שכנע אותנו שניתן לראות דרכה מציאות פסטורלית. אוטופיה שבה מחירי הדיור הופכים שפויים, סל המצרכים בסופר אינו שובר את לבנו, נטל המס על העשירים עולה מעט, חרדים משתלבים בשוק העבודה וחלוקת המשאבים של המדינה מתיישרת מעט יותר עם הצרכים של בניה העובדים.

מה מסתתר מאחורי הר הצרות שלכם?

איך נאמר, זה לא קרה. זה גם לא יקרה, ולו מפני שלממשלה הנוכחית אין אג'נדה כזו. גם לזו שכיהנה לפני שנה לא היתה אג'נדה כזו, אלא שאז בנימין נתניהו חשש ליפול. את החשש הזה העלים בעבורו לפני חודשיים שאול "אני אוביל

את המחאה" מופז, וכעת אין לביבי מוטיבציה, ולו הישרדותית, לשנות דבר. לכן המנהיגות הנוכחית עסוקה בלהסתכל על ערימת הזבל ולהאיר את האיום העוד יותר נורא שלכאורה מסתתר מאחוריה. הקיפאון במשק, הטלטלה באירופה, הסכנה האיראנית. יו ניים איט, רק סכנות רוחשות מכל עבר. כאילו הוספת 2% מס הכנסה למי שמרוויח מעל מיליון שקל בשנה או טיפול אפקטיבי בבעיית הדיור קשורים לטלטלה ביוון. ביבי הוא כריזמטור של קטסטרופות, שעושה קריירה מלהאיר את ערימת הצרות של אזרחיו כך שתיצור על הקיר צללית קודרת אף יותר.

אז מתוך ערימת המציאות הכואבת יצאו החוצה במוצאי שבת מפגינים לרחובות וכיבו את הפרוז'קטור. עכשיו, בלי תאורה מלאכותית והחיוך של טרכטנברג (איפה הוא?), רואים שהר הצרות הוא פשוט הר של צרות. ערימת הזבל היא ערימת זבל. לא מסתתרת מאחוריה תקווה לעתיד טוב יותר. אז הם חסמו כבישים בניגוד לחוק ואפילו ניפצו חלונות בנקים. אנרכיה דה־לה־שמאטה. או, בלשון המצקצקים: אבוי, אלימות.