$
19.4.12

מיהו ישראלי

נערי מינהל העסקים בכנס "איזראל MBA" במנהטן סיפקו הזדמנות להציץ בחלום הישראלי המעודכן

טלי שמיר, ניו יורק 11:0319.04.12
יום ראשון בצהריים, הקומה השלישית של מועדון "ייל" במנהטן - המועדון הפרטי הגדול בעולם. 22 קומות מפוארות, שמיועדות לפגישות ולחיצות ידיים של בוגרי האוניברסיטה היוקרתית ואנשים עם כסף שמנהלים את העולם. הקלינטונים והבושים היו חברים פה, למשל. אבל מספיק להעיף מבט חטוף כדי להבין שהקהל היום הוא לא המילייה הטיפוסי של המקום המעונב הזה. אף עניבה לא נצפית באולם, וגם מפיות הבד הלבנות שאמורות להיות מונחות על הברכיים נערמות בבלגן על השולחנות העגולים, וכמו הדם על מזוזות בני ישראל מאותתות למרחוק: כאן יושבים ישראלים.

 

כמאה גברים ונשים שילמו 75 דולר האחד כדי לקחת חלק בכנס "איזראל MBA", שיועד לסטודנטים ובוגרי תוכניות תואר שני במינהל עסקים בארצות הברית. התוכניות האלה מושכות אליהן כבר שנים ישראלים שחולמים לחורר את תקרת הזכוכית הישראלית, להיכנס למועדון הסגור של עולם העסקים האמריקאי, להרוויח משכורת התחלתית של 100 אלף דולר בשנה, ולחזור לארץ - אם בכלל - רק אחרי שחסכו מספיק כסף לדירה.

 

משתתפי הכנס במועדון ייל מנהטן. "אנחנו כרגע מתמקדים יותר בהגשמה עצמית" משתתפי הכנס במועדון ייל מנהטן. "אנחנו כרגע מתמקדים יותר בהגשמה עצמית" צילום: טלי שמיר

 

"אנחנו לא הכי טובים"

 

עומרי גולדשטיין, סטודנט באוניברסיטת קולומביה וממארגני הכנס, מסביר לי שמטרת האירוע היא "חיזוק הקהילה", ושכולו תקווה שמכאן ייצאו מנהלי ויזמי המחר של ישראל. אבל עם כל הכבוד לציונות, אני מקבלת את הרושם שרוב החבר'ה הגיעו למטרת מינגלינג ונטוורקינג ושיחות על מי יעבוד איפה, למה ובעיקר כמה. אחרי הכל, יש סיבה לכך שהם פה ולא בישראל. "טוב פה, באמת טוב פה", אומר לי אסף הוכמן, פרסומאי ב־TBWA ובוגר MBA מאוניברסיטת מישיגן, "החיים פה מאוד נוחים. לא רק ברמה הפיננסית, גם ברמה האנושית - אין חיכוכים".

 

אבל התוכנית האמנותית לא תאפשר לערב לעבור בלי חיכוכים. ראשית עולה לבמה קונסול ישראל בניו יורק עידו אהרוני, שתרם לכל משתתף את הספר "סטארט־אפ ניישן", ובלי ללכת סחור סחור פוצח בשיקום חסר מעצורים של המותג הישראלי. "הרבה אנשים מדברים על ארצות הברית כארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אבל אני אומר לכם - אם יש מדינה שהיא באמת ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות זוהי ישראל", פוסק אהרוני כאילו לא דרכה רגלו בלבנט מאז קום המדינה.

 

מרגלית. "יודע איך ראש הממשלה מתקבלך בשבדיה?" מרגלית. "יודע איך ראש הממשלה מתקבלך בשבדיה?" צילום: טלי שמיר

 

אחריו עולה לבמה איש העסקים המולטי־מיליונר אראל מרגלית, השותף בקרן ההון סיכון JVP. עד מהרה מקבל גם נאומו של מרגלית - שנכנס לאחרונה לחיים הפוליטיים - צביון תעמולתי, בגוון סוציאליזם בורגני. הוא מפציר בבאי הכנס לתרום מכישוריהם, ולאחר שיסיימו את הסיבוב באמריקה לבוא לעזור לחלץ את ישראל מהבוץ הכלכלי־פוליטי שבו היא שרויה, כפי שעשה הוא בצעירותו. בשלב מסוים מרגלית ממש צועק ונעשה אדום ("אתה יודע איך ראש הממשלה שלך מתקבל בשבדיה!"), והסטודנטים והבוגרים מרכינים ראש במבוכה.

 

"אנחנו כרגע מתמקדים יותר בהגשמה עצמית", אומר לי אחרי הנאום ויטאלי שטר, בוגר קורנל שעובד כמנהל מוצר שיווקי בקלטורה, "אבל הדברים האלה כן נמצאים בתת־מודע של 90% מאיתנו. רוב החבר'ה פה יגיעו מתישהו לתרום למדינת ישראל". מיד אחרי מרגלית עולה לבמה פאנל של סטארטאפיסטים ישראלים, שהופכים את הקערה על פיה. הם צעירים, מצליחים, ובעיקר לא פוליטיקאים. לאיש מהם אין תואר שני במינהל עסקים, לחלקם אין גם תואר ראשון, ואף אחד מהם לא מדבר כאילו הוא מעוניין להתמודד על ראשות מפלגת העבודה. "אני לא מסכים עם כבוד הקונסול... אנחנו לא הכי טובים", אומר רן הר נבו, מנכ"ל 5min, שנמכרה ב־2010 ל־AOL. "אין לאף אחד בארץ בעלות על הידע. יש פה מהנדסים מעולים ומעצבים עוד יותר טובים", אומר עידן כהן, ממקימי בוקסי. "יש את התפיסה הזאת שהארץ כולה יזמים, אבל בסוף זה מתמקד בתנאים ובמאזדה ובבית בפתח תקווה. פה זה פותח אותך למשהו הרבה יותר גדול".

 

כאשר הם נשאלים אם יש בכלל צורך בתואר MBA כדי להשתלב בתחומים שלהם, הפאנליסטים מתקשים לענות. נראה שהם סבורים שמבחינתם מדובר בתואר די מיותר. יוני אסיא, מנכ"ל eToro, אומר שבוגרי מינהל עסקים "רוצים יותר מדי כסף", והר נבו מסביר ש־MBA באוניברסיטה יוקרתית הוא בעיקר חותם איכות, מהסוג שבארץ מייצרים ביחידות המובחרות בצה"ל. "אני בוגר קורס טיס ואני מכיר את הפמפום של האגו", הוא אומר, "זה סוג אחר של מאפיות, שנוצרות על בסיס מיוני".

 

"איפה הציונות?"

 

"לא למדתי שם כלום. אפילו קורס אחד לא עזר לי במשהו", מסכים גם הוכמן. "הלימודים היו טעות גדולה ואני אומר את זה לכל מי ששואל אותי. הרבה מאוכזבים, אבל יש קשר שתיקה של אנשים שלמדו כי הם מגנים על המותג שלהם. אתה לומד בעיקר איך לדבר עם אמריקאים, זה נותן לך פוש אם אתה רוצה להשתלב בקורפרט אמריקה, אבל האם אין דרכים אחרות? האם צריך שנתיים ו־250 אלף דולר בשביל זה? אני לא בטוח". יתר הנוכחים אינם ממהרים להסכים, אבל מודים שאתה משלם על פרסטיז' וטפיחה על השכם יותר מאשר על ידע. "האמריקאים מחפשים שיוך למותג ונותנים כבוד כי למדת בקולומביה", אומר לי יניב קליש, שמסיים השנה את לימודיו באוניברסיטה היוקרתית.

 

בשלב מסוים קם אורן הימן, מעין מנהיג של הקהילה הישראלית בניו יורק, מבקש להחזיר את הדיון לאחור ושואל איפה האחריות הציונית של הסטארטאפיסטים הצעירים: "כל מה שאני שומע פה זה איך להרוויח כסף ואני לא שומע את מה ששמעתי מאראל", הוא אומר. “לנסות להשפיע זה קשה", עונה כהן, "עזבתי את ישראל כי נמאס לי מזה שהמדינה הולכת למקום שרע לי איתו ואני לא מסוגל לשנות. לשנות את המדינה זה לא עניין של כסף ולמכור חברות, זה עניין של סוויץ' בראש".

 

"תמיד קושרים יזמים לשינוי עולמי, אבל אני חולה על כסף", אומר ישר ולעניין אדם סינגולדה, מייסד טאבולה. "אני לא חושב שיש משהו לא בסדר בלרצות להיות איש חזק עם הרבה מאוד משאבים". בקהל נשמעת אנחת רווחה, והמנחה נועה קולפ - סטודנטית לעיתונות בקולומביה וכתבת ערוץ 10 לשעבר - אומרת: "זה בסדר. לא נראה לי שאתה היחיד".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x