איך הפסקתי לתעב ולמדתי לאהוב את דיסנילנד

הקריאה היום במדריך התיירים "בֶּדֶקֶר לפלשתינה וסוריה" שמהדורתו האחרונה התפרסמה ב־1912 היא הצצה לקצב טיול שיהיה בלתי נתפס בעיני התייר של ימינו. משך הסיור המומלץ בפלשתינה־א"י הוא לפחות חודש, שאותו מקנחים - אם כבר מגיעים לאזור - בביקורים קצרים במצרים, סוריה, עיראק ולבנון.

הספר נפתח בקורס בערבית שמתפרס על 17 עמודים, ואחריהם עשרה עמודים בנושא "דוקטרינת האסלאם", בתוספת ביבליוגרפיה ארוכה והצעות לקריאה נוספת. הצעות הסיורים בירושלים ממלאות לא פחות מ־80 עמודים, אך מעניין מכך הוא הטיפול המפורט בשטחים שבין האטרקציות. התייר המצוי כיום כנראה היה יוצא מדעתו למקרא התיאור המפורט, האטי והמהנה של הנסיעה הארוכה בקו הרכבת המיתולוגי בין יפו לירושלים: היישובים שנשקפים מבעד לחלון מתוארים שם לפי סדר הופעתם, עם פירוטים על הקהילה היוונית־אורתודוקסית בלוד וממי מהם צריך לבקש את המפתח לכנסיית הצלבנים העתיקה שתקרתה שופצה בחוסר טעם; וגם למה כדאי לשוטט בפרדסי רמלה ואיך אפשר להסתנן למסגד הגדול שכופרים אינם מורשים לבקר בו; ועוד הסברים על שדות עצי הזית ובתי הקברות שבדרך, על המושבה היהודית שנבנתה על חורבות העיר הפלשתית עקיר, ואיך אפשר לזהות את הריסותיה של גזר ליד הכפר אבו שושה. וכך הלאה, דרך ההרים, עמק רפאים, ועד ירושלים.

פרופ' דין מק'קנל, מומחה בעל שם עולמי לחקר התיירות, מסתמך גם היום, בטיוליו בעולם, על מדריכי בדקר מהמאה ה־19. את המדריכים העדכניים הוא לא יכול לשאת. "לפני כמה שנים הוזמנתי על ידי שני מנהלים בכירים של 'לונלי פלאנט' לארוחת צהריים", הוא מספר בראיון ל"מוסף כלכליסט". "בכמה הזדמנויות הייתי ביקורתי מאוד בנוגע לסגנון של המדריכים שלהם. המדריך שלהם ליפן, לדוגמה, מזהיר מכמה אטרקציות חשובות ש'בטוח יאכזבו'. כתוב שם 'הר פוג'י כמעט תמיד מכוסה בעננים, לא כדאי לטרוח', 'המקדש נוסד ב־593 אבל הבניינים הם לא הבניינים המקוריים, לא כדאי לטרוח', 'הגן המפורסם שומם, אל תטרחו', 'הסיבה היחידה לבקר במקום היא לנסות להבין למה כל כך הרבה יפנים מבקרים מקומות משמימים כל כך'. מי שכתב את המדריך הזה האמין שתפקידו להזהיר תיירים מכל מה שמפריע לדימוי המערבי של התייר, איך "יפן" צריכה להיות, מה "צריך" להיות מעניין בה. הזלזול הזה נורא. דווקא למקומות שמשקפים את יפן האמיתית מתייחסים כטריוויאליים, כחסרי מקוריות או אותנטיות. שולחים את האנשים למקומות שעליהם נוח לחשוב כאותנטיים. הצעתי למנהלים שפגשתי שיכנו את המדריך שלהם ליפן בשם מתאים יותר, 'המדריך היפני לאגו המערבי'. אחד מהם, זה שישב מולי, לא מצמץ אפילו כשאמר: 'בסדר, שמענו. עכשיו אנחנו רוצים לדבר איתך על נושא חשוב יותר. מה לדעתך עומד להיות הטרנד הגדול הבא בתיירות העולמית?'".

דיסנילנד באנהיים, קליפורניה. מק'קנל: "גם האטרקציות הכי תאגידיות ומזויפות הן תגובה לצורך אנושי אמיתי. לא צריך לשנות אותן, אלא רק את הגישה שאיתה באים אליהן" צילום: בלומברג

מה אסור לעשות בהודו

מק'קנל הוא סוציולוג מאוניברסיטת קליפורניה בדיוויס וחבר מערכת בכתבי עת מובילים לחקר התיירות. בארבעת עשורי הקריירה האקדמית שלו הוא פיתח ביקורת חריפה על התיירות המודרנית. בכתביו הוא מתאר את התהליך שבו, כתוצאה מפריחת תעשיית התיירות התאגידית, מרבית האנשים שטסים היום לטיול בחו"ל מקבלים גרסה מלאכותית ומהונדסת של המציאות, בטיול שמעודד פסיביות צרכנית ולא אקטיביות סקרנית. האטרקציות התאגידיות - דיסנילנד הוא משל שהוא מרבה להשתמש בו - חוצצת בינם לבין המקום, מרחיקות אותם מהקסם שמלכתחילה משך אנשים לארצות אחרות: מפגש פוקח עיניים ומעורר מחשבות עם תרבויות אחרות ואנשים שונים. את הביקורת הזאת הוא מציג בספרו "The Ethics of Sightseeing" (בתרגום חופשי: "האתיקה של הנופש"), שפורסם בארצות הברית בשנה שעברה.

"האתיקה של הנופש" הוא ספר תיאוריה לא קל. מק'קנל נעזר בכתביהם של הוגים כגון ז'אק לאקאן וקרל מרקס כדי להסביר סתירה נפוצה בתיירות בימינו: תיירים רבים חוזרים שוב ושוב לאטרקציות ואתרי תיירות מלאכותיים וממוסחרים, קרוּזים וחבילות "הכל כלול" בבועות נופש שנבנו במיוחד עבורם, ובכל זאת דורשים בעיקשות לקבל חוויה "אותנטית". לדבריו, באטרקציות הגדולות ביותר אין אותנטיות, אלא סינתטיות נוחה, מחניפה ומעוקרת, שמתחנפת לתייר ושאין בה הרחבת אופקים או מפגש עם החיים כפי שהם באמת ביעד הטיול. את התופעה הזאת תיאר כבר בספרו מ־1999, "התייר: תיאוריה חדשה של מעמד הפנאי", שם כינה אותה "אותנטיות מבוימת" ותיאר טרנד שאז היה חדש יחסית, של אתרי תיירות מהונדסים היטב, שכביכול מציעים הצצה לחיי היומיום המקומיים אך למעשה מספקים את דרישת ה"אותנטיות" באמצעים מלאכותיים.

תיירות יפניות מנציחות את ההמתנה בתור ללובר בפריז. מק'קנל: "אולי באמת יום אחד יישארו רק תורים" צילום: אי פי אי

בספרו החדש הוא מכנה חלקים נרחבים מעולם התיירות העכשווי "תיירות אגו", תיירות שמלטפת את התייר ומציגה בפניו רק את מה שהוא מצפה לראות: מתחמי קניות ובילוי שמעוצבים כמו גלויה (הנמל ומתחם התחנה בתל אביב הם דוגמאות מקומיות), ולעתים אזורים עירוניים נרחבים שתוכננו במיוחד כדי לסלק כל הפרעה, זהות ושוני שעשויים להטריד או להפתיע ולעורר מחשבה. "תיירות האגו" מתעלמת מהאנשים האמיתיים שמאחורי האטרקציות וסביבן, מהקהילה שלעתים סובלת ומנוצלת עבורן.

אחת ההמחשות שהוא נותן לכך היא הפריחה של אטרקציות "פנטסטיות" ורחוקות מהמציאות המקומית: מקדשים עתיקים מכאן ופארקי שעשועים כדוגמת דיסנילנד מכאן. "האגו חושב על עצמו כבעל זהות קבועה, אחידה, לא משתנה, יציבה ומובחנת", הוא אומר בשיחת טלפון מקליפורניה. "הוא עושה כל שביכולתו כדי להתעלם מריבוי, מפיצול, מזהויות משתנות ומורכבות. הזהות שלנו היא אחת והיא אמיתית. כדי לשמר את התדמית המערבית העצמית הזו התייר המערבי תובע מהאטרקציה התיירותית להיות 'אותנטית', כמותו, הוא רוצה שהאבנים במקדש היפני יהיו האבנים המקוריות, לא שיחזור, אבל האטרקציה האותנטית הזו חייבת להיות ברורה לו, מתאימה לאיך שהוא תופס את עצמו. הוא לא רוצה להרגיש לא בנוח. היא מתפקדת למעשה כחדר מראות, ריק מפוטנציאל לשינוי ואפשרויות חדשות, ויחסים חדשים עם עצמנו ועם אחרים".

בישראל הרבה צעירים נוסעים לתקופות ארוכות להודו, אבל מבלים שם את רוב הזמן בעיירות שכבר הפכו לישראליות כמעט לגמרי. השפה עברית, האוכל ישראלי, ואפילו המקומיים כבר התחילו לדבר בשפת הקודש. נתקלת בתופעות דומות?

"לא ידעתי שיש 'אזורי תיירות ישראליים' בהודו, ואני בהחלט אבקר באחד מהם בקרוב. זה נשמע מרתק. יצירת 'בית רחוק מהבית', לרוב על ידי יזמי תיירות, היא דבר מוכר. וזה לא בהכרח רע. השאלה היא איך משתמשים בהם. אם תיירים חסרי ביטחון משתמשים ב'בית רחוק מהבית' כנקודת מוצא ומפלט בין גיחות אמיצות לתוך התרבות והטבע הזר שסובבים אותם, זה דווקא עשוי לעזור לחוויה של תיירות מהסוג המודע ופוקח העיניים ביותר. אבל כשתיירים נמנעים מלצאת מהאזורים הבטוחים האלו, ולפעמים עוד מתלוננים שהמקום לא עונה על הציפיות כי הכל דומה מדי, לזה ספק אם אפשר לקרוא תיירות".

יפנים בים המלח צילום: רויטרס

האנשים השקופים בדיסנילנד

בספרו מק'קניל מציע חוויה תיירותית שתצליח לחרוג מהגבולות השטוחים וההרמטיים של "תיירות האגו". עיקרה של הגישה הזאת, שאותה הוא מכנה "תיירות אתית", היא פיתוח סקרנות כלפי בני האדם שחיים במקום שאליו נוסעים: ניסיון לגלות את החיים והמציאות האמיתיים בכל מקום - האמיתיים ולאו דווקא ה"אותנטיים"; יותר השתהות ושוטטות, גם אל מחוץ למתחמים הנוצצים של התיירות וגם אל מאחורי הקלעים שלהם; וחיפוש אחר אנשים אמיתיים והמפגש איתם.

אתה מדבר על יציאה ממסלולי התיירות הקבועים וחיפוש אחרי חיי היומיום? נסיעה מבייג'ינג לביקור בבית חרושת בסין?

"לא. תיירות עם מבט אחר אפשר לעשות גם בקניון גדול או בדיסנילנד. בספר כתבתי למה הבנים שלי כעסו והתאכזבו כשהפתעתי אותם עם טיול מתנה לדיסני. עד אז הם התגאו בכך שהם היחידים בתיכון שלהם שלא ביקרו בדיסני מעולם. אבל לא כתבתי שם על התובנה שהיתה לבני דניאל בסוף הטיול. הוא אמר לי שהביקור בדיסני היה 'כמו טיול למפעל, רק שאני הייתי המוצר שמזיזים בין המכונות'. הוא הבחין שם במשהו שנשאר איתו. דיסנילנד תוכנן כסביבה של פנטזיה מוחלטת, שמסתירה את המכניזמים שעובדים קשה מאחורי הקלעים כדי להפיק את החוויה התיירותית. דניאל קלט את האמת של הפארק שמעבר לפני השטח החלקלקים, אמת שהיא בסגנון מפעל של פורד. אני לא מכחיש את המקוריות וההשראה הרבה שיש בפארקים של דיסני ובאטרקציות מסחריות דומות. מושקעת שם כמות עצומה של יצירתיות. אבל זו דווקא דיסני שנמצאת בהכחשה, בכך שהיא מתעקשת לשמור באפילה את שמות הממציאים והטכנאים, לנסות ולהחביא את העובדים כמה שיותר, ולהגן על סודות האשליה. העסק של דיסני הוא לשלוט בדמיון וברגשות של המבקרים שלהם, ליצור את 'המקום הכי שמח בכדור הארץ' ולמכור את השמחה הזאת לאנשים, מתוך הנחה בסיסית שהם לא מסוגלים להשתתף אקטיבית בייצור של שמחה. האקטיביות היא המפתח לחוויה שמשנה אותך ונשארת איתך".

אנדרטת מרטין לותר קינג בוושינגטון. המידע שנחרת באמת לא מופיע בספרי הטיולים צילום: אי פי אי

בעיני מק'קנל, דיסנילנד הוא משל אידאלי ל"תיירות האגו" וגם לישועה ממנה, "התיירות האתית" והמודעת. "יש בדיסנילנד תמרורים קטנים עשויים ברונזה שמכוונים את התיירים לנקודות שבהן אפשר להצטלם ולתפוס נוף איקוני, כך שאפילו תצלומי המשפחה מסונכרנים כבר לגמרי עם הדימוי שמבקשים לייצר בתאגיד. הרבה תיירים שמחים להצטלם ואחר כך להראות לחברים ולמשפחה את ההוכחה לכך שחוו את החוויה המושלמת. אבל אם אנחנו נסוגים לרגע ולוקחים צעד אחורה, אפשר לחשוב על כך שחצי הברונזה האלה הם גם חצים סמליים לאופן השליטה שדיסני מפעילה על אנשים, שליטה שהיא ההפך הגמור מהחופש וההנאה שהם מנסים למכור".

אז מה אתה ממליץ, להסתובב באטרקציות אולטרה־קפיטליסטיות ולצקצק?

"לא כל התבוננות סקרנית ושואלת שאלות מובילה לביקורת שלילית. אספר לך עוד אנקדוטה. באטרקציית ToonTown בדיסנילנד ראיתי אשליה של עץ 'אמיתי', עם השורשים והכל. הרעיון היה להציג אובייקטים יומיומיים בממדי ענק, כך שהמבקר ירגיש קטן כמו עכברון. לחיזוק האשליה העץ נצבע בצבעים טבעיים וקווים של שורשים נצבעו על הרצפה. זה לא באמת גרם לי להרגיש קטן, אבל כן חוויתי קשר רגעי לאמן האלמוני שעמל בכזו שקדנות נערצת כדי ליצור את האשליה. התרגשתי, אבל לא מהדבר 'הנכון'. ההבדל בין התיירות שאורזים לנו לתיירות האתית הוא זיהוי העדויות, ולא משנה כמה מנסים להסתיר אותן, של יצירתיות אנושית, דמיון ותשוקה. בסביבות שנשלטות בידי תאגידים זה אפשרי רק אם מתעלמים ממה שהתאגיד רוצה שנראה, ומתרכזים רק בדברים שהם לא רוצים שנבחין בהם".

זו הצעתו של מק'קנל לאופן שבו אפשר לשחזר את חוויית התיירות מהעידנים שלפני האטרקציות התאגידיות: מבקר בירושלים יכול להגיע לכותל כמו כולם, אבל מק'קנל ימליץ לו לא להסתפק בעצם הדריכה ברחבה ובשמיעת התיאורים המתפעמים, אלא לחפש סביב את העדויות ליחסים המתוחים בין היהודים והערבים בהר הבית, לעמוד על החיבור המוזר בין דת וצרכנות בשירותים שמציע אתר האינטרנט של הכותל, אולי גם לשוחח על ההיסטוריה של המקום עם תושבים ורוכלים מקומיים, וכן, בסוף לדחוף פתק בין האבנים ולבקש משאלה כמו כולם.

תיירים מחוץ לבית הלבן צילום: אי פי אי

איך לפספס נכון את הלובר

כשביקרתי באיטליה שמתי לב איך אנשים מתאמצים להקדים או לאחר לאטרקציות כדי לחמוק מהתורים. האם לדבריך צריך להפיק תובנות גם מהמתנה בתור? הרי התורים הם האמת של אתרי התיירות ההמוניים.

"הקיץ לקחתי את כלתי לפריז בפעם הראשונה, וכשהגענו ללובר היו יותר מאלף אנשים בתור. ספרתי. היה ברור שבשביל גיחה קצרה נצטרך לעמוד שם עד אחר הצהריים. נטלי התאכזבה מאוד. שאלתי אותה מה היא הכי רצתה לראות שם, ולהפתעתי היא לא הזכירה את 'המונה ליזה' או את הציורים המפורסמים האחרים, אלא ציור של מונה, שנמצא בכלל באגף אחר. חשבנו שהאגף ההוא סגור כי לא היו תורים בכניסה. אבל כשניגשנו גילינו שהמקום בכל זאת פתוח, ושבפנים יש פחות מ־30 אנשים, רובם מקומיים. זה היה ביקור נפלא. החוויה הזאת גרמה לי לחשוב. משהו חשוב ומפורסם כמו יצירת מופת של מונה לא מושך תיירים אפילו בשיא העונה, רק כי הוא נמצא כמה עשרות מטרים מחוץ למסלול ההמוני. אז אולי נכון החשד שלך שיום אחד יישארו רק תורים, בלי הרבה מה לראות. אבל אני מקווה שלא". וכאן, לדברי מק'קנל, שב ועולה ערך חשוב בתיירות האתית והמודעת - שוטטות מכוונת ויציאה מהתורים, וההבנה שהתור אולי מוביל לחוויה מבוקרת ו"בטוחה", אבל שזו גם הבעיה בו.

איפה אתה באופן אישי הכי נהנה לטייל?

"בחצר האחורית שלי. באמת, אני יכול להתאהב כמעט בכל מקום מרגע שאני מתחיל להתחפר בו ולהקשיב לסיפורים המיוחדים שיש לו לספר. יש לי זיכרונות חזקים מגראונד זירו במנהטן. אשתי ואני ביקרנו שם כחודש אחרי 11 בספטמבר עם הארכיטקט הנודע מייקל סורקין. זו היתה חוויה מיוחדת, ביקור במקום שקפא ברגע אחד של זמן, שלעולם לא יחזור. אהבתי מאוד את הוואנה, ולראות את הקפיטליזם שקפא בה ב־1959. לא ראיתי מאז עוד מקום שבו אנשים התייחסו זה לזה ביותר כבוד ועדינות, ולא מצאתי עוד מקום שיש בו מוזיקה חיה בכזאת איכות כמעט בכל פינה, שעה ויום. וכמובן, כאזרח קליפורניה העצומה, אהבתי מאוד את חוויית הנסיעה בישראל. זה נראה היה כאילו כל מקורות ההיסטוריה האנושית נמצאים 15 דקות נסיעה זה מזה. כשנסענו במכונית מתל אביב לצפת הגענו בטעות לכביש שהוביל ללבנון, ואז כשחזרנו אחורה, נסענו מרחק שבבית הוא דומה למרחק שאנחנו נוסעים לסופר ומצאנו את עצמנו בכניסה לג'נין. בסוף מצאנו את הדרך. איפה עוד עוברים 5,000 שנה בעשר דקות?".

הרבה ישראלים אוהבים נופשוני 'הכל כלול'. אפשר בנופש קצר לחוות תיירות מעשירה?

"בהחלט. גם ביום אחד אפשר. ב־1994 אשתי, אני וחבר פסל שלנו יצרנו טיול מודרך של יום בסן פרנסיסקו. מטרתנו היתה להראות לאנשים את הקשרים האנושיים המורכבים שמעבר לאטרקציות והמסחר. לקחנו אותם גם לנקודות פופולריות בעיר, ושם הראינו להם את מאחורי הקלעים שלהן במקום את מה שהן מבקשות להציג. ובעיקר הלכנו למקומות מוזרים שתיירים לרוב לא מגיעים אליהם: חללים אורבניים ריקים, קירות גרפיטי, בית קברות צבאי לחיות, פארק שמטופח בידי אסירים, בית אופרה קטן בגטו אפרו־אמריקאי. באמת לא צריך הרבה כדי לערער את החדגוניות של תיירות האגו".

ובכל זאת, אנשים עובדים כל השנה ואין להם כוח לחקור את סן פרנסיסקו. הם רוצים שיסיעו אותם למקומות יפים ויאכילו אותם היטב.

"התשובה שלי היא כזו, אם אתה רוצה רק להיות פאסיבי ולהירגע, למה בכלל לצאת מהבית? תיירות היא עבודה, לפעמים קשה מזו שהשארנו בבית. וזה עוד לפני שמתחילים לדבר על חוויה מודעת ואתית. כשאנחנו מבקשים לחוות משהו שהוא יותר מאושר־דיסנילנדי במחיר כרטיס כניסה, העבודה הופכת לקשה עוד יותר. מי שרק רוצה להירגע אולי יעדיף לחסוך אנרגיה ומשאבים ופשוט ללכת לחוף הים".

מק'קנל באחת מנסיעותיו לאפריקה. "מונומנטים ונופים ללא אנשים אינם מותירים חותם" צילום: Dean MacCannell

למשש כל פרט

אפשר לשנות את תעשיית התיירות כך שתעניק את החוויה המודעת שאתה מדבר עליה?

"לא צריך לשנות. אני לא מבקש לכפות בקרת איכות אפילו על האטרקציות התיירותיות הכי תאגידיות ומזויפות. הן תגובה לצורך אנושי אמיתי, והן חלק מהתרבות שלנו. מה שאני אומר זה שגישה עצמאית ומעט ספקנית תעזור להימנע מהנאה מלאכותית וצרכנית, חסרת סקרנות. תובנות על החיים מסתתרות סביבנו בכל מקום, וגם בתוך המזויף והממוסחר. בני קלט מה דיסני ניסו לעשות לתפיסה שלו וראה דרך המניפולציה שלהם, ובזכות זה עבר שם חוויה משמעותית יותר. יש משהו נפלא בסקפטיות של שנות הנעורים, במיוחד כשהן בשלב הכי מעצבן שלהן. אז לא צריך לשנות את האטרקציות, רק להגיע אליהן עם קצת אטיטיוד של טינאייג'ר".

ובשורה התחתונה, איך עושים את זה? איך אנחנו משנים את עצמנו כתיירים?

"אין נוסחה התנהגותית פשוטה. אבל בבסיס, חייבים להתייחס לכל אטרקציה כסמלית. להבין לא רק את ההסבר הרשמי שלה, אלא גם את המנגנונים שמאחוריו, ולהקשיב לסיפורים שלא סופרו. אפשר להבין סמלים בדרכים שונות ועשירות".

ואם לחזור למדריכי טיולים - יש לך המלצה על מדריך שמעודד תיירות אחרת?

"לצערי אני לא מכיר מדריך כזה היום. אבל הייתי מחפש מדריך שלא מדרג יעדים לפי סולם ממוספר או ציונים. המדריכים שאני משתמש בהם כבר לא מודפסים. אני משתמש במדריכי 'התקדמות העבודה האדמיניסטרטיבית' שיצאו בתקופת השפל הגדול לכל אחת מהמדינות האמריקאיות. הם מכבדים את היצירתיות והעבודה שהושקעו בכל אטרקציה יותר מכל מדריך אחר שנתקלתי בו. העותק שלי של המדריך לקליפורניה מ־1942 עדיין עדכני לכמעט כל האטרקציות הטבעיות וההיסטוריות במדינה שלי. ובנוסף אני משתמש גם היום במדריכי קארל בדקר מהמאה ה־19. הם נותנים אבחנות קצרות על כמעט כל דבר שהתייר ייתקל בו, מפרטים קטנים עד מונומנטים עצומים. הם לא מנסים לשלוט במסע, אלא לשחרר את הדמיון של התייר. לעזור לו למשש כל דבר, ולהחליט בעצמו".