שיעור בכלכלה במחנות העולים

השבוע אני חוזר לאחת השיחות הראשונות שלי על המחאה והכלכלה, שהתקיימה בחודש נובמבר בנצרת עילית עם קבוצה בוגרת של המחנות העולים. אלו נשים וגברים בגילאי העשרים והשלושים, העובדים בעיקר בתחום החינוך, וחיים בקבוצה שיתופית במסגרת התנועה. קבוצה זו גם עוסקת בלימוד אינטנסיבי של החברה בישראל, מצוקותיה ובעיותיה. לחברי התנועה השקפת עולם סוציאל־דמוקרטית ברורה ועקבית, ולכן הם נמנים על התומכים הנמרצים ביותר של המחאה, שיעדיה הם צמצום אי השוויון בישראל והקמת מדינת רווחה.

אך צמצום הפערים ושיפור מדינת הרווחה מצריכים את הגדלת הוצאות הממשלה. והגדלה כזו אינה חביבה על רבים באליטה הישראלית, ביניהם כלכלנים באוצר, פרשנים כלכליים וכלכלנים אקדמיים. הם טוענים כי הגדלת ההוצאות של הממשלה תגדיל את הגרעון והחוב הציבוריים, ואף עלולה להביא להדפסת כסף ולאינפלציה, כפי שארע בשנות השבעים. כיצד מתמודדים עם טענות כבדות משקל כאלו? חברי המחנות העולים הרגישו צורך ללמוד כלכלה כדי להתמודד טוב יותר עם הביקורת. בלימודיהם רכשו הרבה הבנה וידע, אך גם כמה טעויות. בין השאר אימצו כתבים כלכליים ישנים, מימי ראשית החשיבה הקיינסיאנית בכלכלה, הטוענים כי אין פסול בהגדלה מסוימת של הגרעון וכי אין פסול בהגדלת כמות הכסף.

בשיחתנו אמרתי כי אכן יש כלכלנים רבים הסבורים שבמצבים של מיתון ואבטלה ניתן להגדיל את הגרעון ולבצע הרחבה של כמות הכסף. אך אלו יכולים להיות צעדים זמניים בלבד, ואי אפשר לבצע אותם כדי להרחיב את השירותים החברתיים באופן קבוע. זו אינה פעולה זמנית של יציאה ממיתון, אלא שינוי מבני במשק ושינוי כזה אינו יכול להיות ממומן על ידי גרעון, שכן זה לא יהיה גרעון זמני, אלא גרעון מתמשך, המוביל לחוסר יציבות כלכלית. יתרה מזאת, טענתי כי אסור לממן את הרחבת השירותים החברתיים על ידי גרעון גם משיקולים מוסריים. הרחבה כזו צריכה להיות מלווה בהתחייבות ציבורית לשלם עבורה, על ידי מסים.

המחאה החברתית באוגוסט. להגדיל את השירותים החברתיים ע"י מסי הכנסה צילום: יונתן קסלר

זו היתה אפוא התשובה שהצעתי לצעירים אלו לביקורת על הדרישה למדינת רווחה. אפשר להרחיב את השירותים החברתיים באופן משמעותי ללא גרעון וחוב, על ידי העלאת המסים הישירים, בעיקר על בעלי ההכנסות הגבוהות ועל רווחי החברות.

ותשובה זו התאימה גם לשאלותיהם בנושא הכסף. מימון הוצאות הממשלה על ידי הדפסת כסף הוא בעצם מימון על ידי מס אינפלציה, מס על החזקת כסף. זהו מס רגרסיבי, הפוגע בעניים יותר מאשר בעשירים. גרוע מכך, זהו מס בזבזני. רק חלקו הקטן מגיע לממשלה. חלקו הגדול נגבה על ידי הבנקים, דרך פיקדונות העו"ש.

פיקדונות אלו הם בעצם חוב לציבור. אינפלציה שוחקת חוב זה ומגדילה את רווחי הבנקים. שאלתי את צעירי המחנות העולים: לא עדיף במקום מס מעוות כזה להעלות את המסים על בעלי היכולת?

מארחיי שאלו אותי בקנטרנות: אז אתה מוניטריסט? עניתי שכן, אך אני מוניטריסט שמאלני, אף אם זה נשמע מוזר. אני תומך במדינת רווחה ובהגדלת השירותים החברתיים, אך אני רוצה לממנם על ידי מסי הכנסה, ולא על ידי חוב והדפסת כסף אינפלציונית. תשובתי הביכה אותם, שכן קשה לעכל מישהו שלא תואם תבניות ברורות. אך השיחה סייעה לשבור מחיצות. הם חשו שאני שותף למאבקם, ואני התפעלתי עד עומק לבי מקבוצת הצעירים האידיאליסטים, הפועלים מדי יום לתיקון החברה בישראל. הלוואי וירבו כמותם.

הכותב הוא פרופ' לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים וראש הצוות הכלכלי בצוותי ספיבק־יונה