עירוני גוגל
איך זה שדווקא בכירי עמק הסיליקון, האנשים שבחזית ההייטק העולמי, שולחים את הילדים שלהם לבית ספר טכנופובי, בלי מחשבים ועזרי לימוד טכנולוגיים - ומה זה אומר על השיטה שבה אנחנו מחנכים את הילדים שלנו?
שירה, יש לך טלפון סלולרי?
"לא. רק לשלושה מתוך שלושים ילדים בכיתה שלי יש טלפון".
מתי תקבלי טלפון?
"בשנה הבאה כולנו נקבל, כל הילדים בכיתה. עכשיו אני בת 11 וחצי, ואומרים שבקיץ אני אקבל טלפון משלי. אני רוצה סמסונג, אבל אבא רוצה לתת לי טלפון פשוט".
שמעתי שבבית הספר וגם בבית שלכם אין טלוויזיה. וגם במחשב כמעט לא נוגעים.
"אנחנו לא צריכים טלוויזיה. במשחקי מחשב אני לא משחקת. אבל אני אוהבת להיות במחשב. אבא ואמא מרשים לי להיות עליו רק כמה דקות ביום. פעם זה הספיק לי, היום כבר לא".
אז איך אתם נכנסים לפייסבוק, בלי מחשב?
"לאף אחד בכיתה אין פייסבוק. זה לא מעניין".
ומה עם אייפדים?
"בכיתה שלי יש שלושה ילדים עם אייפד. שניים מהם קיבלו אותו כי ההורים שלהם עובדים באפל. אבל אף אחד לא מביא אותו לבית הספר".
הילדים עם האייפד הם הכי מקובלים בכיתה?
"לא".
את אוהבת ללכת לבית הספר?
"אני לא אוהבת שום בית ספר!".
* * *
תכירו את שירה זאב, בת 11 וחצי מעמק הסיליקון. שירה הולכת לבית הספר "וולדורף פנינסולה" בלוס אלטוס, אחד מבתי הספר היוקרתיים בעמק, המציע חינוך אלטרנטיבי
מהזרם האנתרופוסופי (וולדורף הוא שמה של שיטת החינוך האנתרופוסופית). שירה עוד מעט בת 12, אבל היא טרם הכינה שיעורי בית, או לפחות שיעורי בית שמכינים רוב הילדים בגילה. בבית הספר וולדורף מאמינים ששיעורי בית הם מעמסה שיש להתחיל בה רק בגיל הבת מצווה. עם זאת, כמעט כל ילד בן 12 שתפגשו בבית הספר יידע לסרוג ולתפור וגם לצייר במידה שלא היתה מביישת גם אדם בוגר. חלקם גם ידקלמו שירים ארוכים, או יכירו את שמותיהם של אלים נורדיים עתיקים.
וולדורף פנינסולה הוא בית ספר טכנופובי. מספר מצומצם של מחשבים משרתים את סגל ההוראה, אך אלה אינם נגישים לתלמידים. לא תמצאו בו מסך טלוויזיה אחד לרפואה, או אחד מאותם לוחות אלקטרוניים שדוחקים את מקומם של הלוח והגיר המסורתיים. כל הורה שמבקש לרשום את ילדיו לבית הספר נדרש לחתום על מסמך שבו הוא מתחייב להרחיק את הילד מכל מסך אפשרי - כולל טלוויזיה, מחשב, אייפד או סתם טלפון סלולרי. טלפונים סלולריים אסורים לשימוש בגילי החטיבה והתיכון, והם מופקדים בתחילת כל יום בתאים מיוחדים ובמצב כבוי. ילדים בגיל היסודי כלל אינם נושאים עליהם טלפונים סלולריים. לרובם ההורים כלל לא רכשו מכשיר שכזה.
ולמרות זאת, פנינסולה הוא אחד מבתי הספר המבוקשים ביותר בקרב צמרת ההייטק של עמק הסיליקון: שני שלישים מ־320 הילדים הלומדים בו גדלים במשפחה שבה לפחות הורה אחד מועסק בסצינת ההייטק. שירה, למשל, היא בתו של אורן זאב, ממייסדי קרן אייפקס בישראל, המתגורר בארצות הברית זה עשור ופועל כמשקיע הייטק סדרתי. בכיתה שלה לומדת גם הבת של סמנכ"ל הטכנולוגיות של eBay, חברה שהמטה שלה שוכן 20 דקות נסיעה מבית הספר. איתם לומדים הבן של סמנכ"ל ההנדסה של גוגל (15 דקות נסיעה) וגם בנו של יועץ התקשורת של יו"ר גוגל. לילדים אחרים בכיתה יש אבות שעובדים באפל (10 דקות) - והכיתה הזאת היא רק מדגם מייצג: הורים רבים מענקיות כמו פייפאל (25 דקות), מיקרוסופט (15 דקות), יאהו (20 דקות) ו־HP (15 דקות) שולחים את הילדים שלהם, מדי בוקר, למקום עם הכי פחות טכנולוגיה בעמק הסיליקון.
תלמידה בוולדורף פנינסולה. טלפונים סלולריים מותרים רק מגיל התיכון, וגם אז הם סגורים בארונית צילום: Jim Wilson כמו לפני שנות אלף בקיבוץ
בית הספר נראה כאילו יצא מחלומותיה של אם דאגנית משנות החמישים: רהיטי עץ בכל מקום, מסדרונות וכיתות צבועים בצבעים פסטליים וחמים. בכל כיתה שורות של כיסאות ושולחנות עץ בזה אחר זה: לכל תלמיד שולחן אישי וקבוע, עם תא לחפציו האישיים. על הקיר מתנוסס לוח ענק, כמו פעם, ועליו כותבים בגיר מסורתי.
יום רגיל בוולדורף פנינסולה מתחיל באימון גופני. 30 הילדים בכיתה ה' שבה לומדת שירה מתמתחים, קופצים, ואז חוזרים לכיתה לשיעור חשבון. "לא עושים הרבה חשבון, ממש מעט", היא מספרת. אחר כך הם שולפים מחברות גדולות, מציירים וכותבים בהן לפי סיפור שהם שומעים מהמורה. לא מדובר בהכתבה: הילדים כותבים מה שמתחשק להם, ומתבקשים להפעיל את הדמיון ככל האפשר. לאחר מכן הם יוצאים שוב לחצר כדי לשחק במשחק קבוצתי ("אנחנו לא עושים תחרויות"), ולאחריו שיעור עבודות יד הכולל סריגה ותפירה, שיעור ריתמיקה, ושוב החוצה, הפעם לשיעור גננות בגינת הירק. בשלוש הולכים הביתה.
שירה אוהבת בעיקר את שיעורי עבודות היד: "אני סורגת גרביים ואז לובשת אותם. אם גומרים לפני הזמן עושים כובע, ואם גומרים אותו לפני הזמן, אז עושים מה שרוצים. גם בנים וגם בנות תופרים יחד, ואחר כך הולכים יחד לשחק כדורסל".
שירה זאב. החינוך מגיל הגן ועד סוף התיכון עולה 250 אלף דולר כשאורן זאב (48) ואשתו חגית רשמו את שירה לגן החובה של בית הספר, לפני שבע שנים, הם הוציאו את הטלוויזיה מהבית. "בהתחלה זה נראה קיצוני, כי לכל אחד יש הרגלים", אומר זאב. "אחרי יום־יומיים התרגלנו למצב החדש, ועכשיו אתה כבר שואל את עצמך מה היית צריך את זה. למעשה, התחלתי לעשות השקעות טובות מאז. אנשים בעמק הסיליקון, שמבינים בטכנולוגיה, חושבים שלילדים בריא יותר לא להיות חשופים לזה בגיל צעיר. יש מספיק זמן. זה לא ששירה לא תדע להשתמש בגוגל אם היא תחפש בו לראשונה בגיל 13. גם פייסבוק אפשר ללמוד בגיל 14. בינתיים היא מרוויחה את הילדות שלה, את משחקי הדמיון, חוויות שהיא לא תוכל לחזור אליהן בגיל מאוחר יותר".
ואם היא צריכה לקרוא ערך בוויקיפדיה?
"מתישהו זה יגיע, אבל עד כה היא לא נדרשה לזה. מחשב הוא כלי. גם מסור חשמלי הוא כלי טוב שיש לו שימוש, אבל לא תיתן אותו לילד בן שש. לא חייבים להחזיק טלפוןו סלולרי בגיל שמונה ולפתוח חשבון פייסבוק בגיל תשע. לכל אלה היא תגיע. גם אני לא השתמשתי במחשב בכיתה ה'".
היא מעולם לא הכינה שיעורי בית. זה לא מוזר?
"הגישה הנכונה בשנים האלה היא זו שלא מחלקת שיעורי בית ולא מדגישה ציונים. ובאמת, הילדים לומדים מתוך עניין, ולא כי דוחסים להם חומר לקראת בחינה. בני הגדול הלך לבית ספר ציבורי כאן, והגישה שם היתה שהכל מדיד: בתי הספר מקבלים תקציב לפי הישגי התלמידים, ולכן מלחיצים מאוד את הילדים. בוולדורף פנינסולה הם גדלים יחד כמו אחים ואחיות וממשיכים יחד עד כיתה ח'. הם מטפחים תחושה של שייכות, של קהילה. זה קצת מזכיר את הקיבוץ של לפני 30 שנה".
ילדים צריכים עזרה באיזון
מתיו מנגרניק שולח לוולדורף פנינסולה את כל חמשת ילדיו. מנגרניק הוא מנהל אקס קומרס, חטיבת הקוד הפתוח של eBay, שרכשה לפני כשנה את הסטארט־אפ הישראלי מג'נטו. הוא מתאר עצמו כאדם בעל "תשוקה עזה" למתמטיקה ולאלגברה, יש לו בבית את כל הגאדג'טים הכי חדשים של אפל, וההשכלה שלו כוללת תואר ראשון במתמטיקה ותואר שני במדעי המחשב - ולמרות זאת, השיעורים האהובים עליו היו נגרות יצירתית והיסטוריה של האמנות המודרנית.
"אני לא חושב שצריך ללמד ילדים איך לצרוך טכנולוגיה", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט". "קח לדוגמה את הילדים שלי: לא משנה כמה אאלץ אותם להימנע משימוש באינטרנט, לא משנה כמה פילטרים ופיירוולז אתקין להם על המחשב - הם תמיד מוצאים דרך להתגבר על זה, גם בלי ללמוד את זה בבית הספר".
מתיו מנגרניק. "כשנכנסנו בפעם הראשונה, בכינו" מנגרניק גדל בחווה בטקסס והלך לבית ספר ציבורי בעיר הקטנה הסמוכה, חוויה שהוא מתאר כ"נוראית ומשעממת". את המשיכה שלו לעולם האלגוריתמים המתמטיים הוא זוקף בעיקר לזכות המרצה שלו ללימודי מתמטיקה באוניברסיטת טקסס. "הוא היה ענק במדעי המחשב, אבל לא היה לו מחשב", מספר מנגרניק. "הוא לא השתמש באימייל, למרות שכתב ספרות רבה על מחשבים, והיתה לו תשוקה למדע שמצוי מאחורי מדעי המחשב, עניין שלצערי קצת הלך לאיבוד היום. הלקח הוא שבשביל לפתח טכנולוגיה חדשה אתה לא צריך ללמד טכנולוגיה, אלא לפתח יצירתיות. צריכת מדיה, משחקי מחשב, כל זה לא מביא ליצירתיות, אלא פשוט מטביע את המוח בשטויות".
מנגרניק, רעייתו וחמשת ילדיהם מבלים מדי ערב בפעילויות יוצרות בבית: הם עורכים מעגלי תיפוף, משחקים משחקי לוח ומבשלים יחד. "יש לנו מאה כלי נגינה בערך, יש לנו ציוד לציור, אנחנו כותבים שירה ומחברים לה מוזיקה", הוא מספר. "עברנו מלהיות עבדים למדיה לאנשים יצירתיים שעושים משהו, ולא רק מקבלים. אבל אנחנו לא משפחת רובינזון שמבלה כל הזמן יחד. הילדים הם נורמליים לחלוטין, הם מבקרים אצל חברים והחברים מבקרים אותם".
הם לא חומקים לשכנים לראות טלוויזיה, משחקי מחשב, להתחבר לפייסבוק?
"זה לא שאנחנו מנותקים לגמרי; קורה שאנחנו רואים טלוויזיה, אבל לעתים רחוקות. הבכור משוחח עם חברים בטלפון כשהוא צופה בטלוויזיה. השנייה רואה חצי שעה ומשתעממת. הקטנים, בני חמש ותשע, באמת חומקים לשכנים ורואים טלוויזיה, אבל זה בעיקר כיוון שעבורם היא דבר גדול ומיסטי. כשאנחנו מגלים הם אומרים: 'לא הייתי אמור לצפות, אני מצטער'".
אמצעי המדיה המודרניים, הוא אומר, הם סם. "קח אייפד מילד, והוא יצעק עד שתחזיר לו אותו. תציע לו ספר, תציע לו כל דבר אחר - הוא יצעק בטירוף. קח סם ממסומם, ותקבל את אותה תגובה בדיוק. ואז אתה שואל את עצמך, האם זה אביזר הוראה? האם זה דרוש בבית הספר? אני לא מתווכח עם כך שאייפד הוא אמצעי מבדר: תראה את המבוגרים וכמה מדיה הם צורכים. וזה בסדר. אני עושה כסף מהדברים האלה. אבל ילדים צריכים עזרה באיזון - גם באיזון צריכת הממתקים, וגם באיזון צריכת טכנולוגיה".
לי נדמה שאתם מתרפקים על הילדות שלכם ומנסים לחנך את הילדים לאורה, בלי להתחשב בקידמה.
"ברור שאני שם את הילדים שלי במסגרת שאותה הייתי רוצה לחוות, כפי שאתלט מחנך את ילדיו לפעילות ספורטיבית באופן שבו הוא מאמין, וכפי שסופר מחנך את ילדיו על ברכי הספרות והשירה.
"כשאשתי ואני נכנסנו לראשונה לוולדורף פנינסולה וראינו איך הילדים לומדים, התחלנו ממש לבכות. אמרנו לעצמנו שזה המקום שבו אנחנו רוצים לשים את הילדים שלנו, כי אנחנו בעצמנו היינו רוצים ללמוד במקום כזה. אני גדלתי בבית ספר ציבורי וסבלתי מכל רגע. כהורה אני אומר לעצמי 'הלוואי שהיו מלמדים אותי לאהוב ללמוד'".
לאכול את מערך השיעור
אורן זאב. "יהיה זמן לגוגל. עד אז, הילדה מרוויחה את הילדוּת" וולדורף פנינסולה שואב חלק משיטות הלימוד שלו מהשיטה האנתרופוסופית, שפועלת בהשראת ספריו של המחנך הגרמני רודולף שטיינר. הילדים שמתקבלים לבית הספר מבוגרים בממוצע בחצי שנה משאר ילדי קליפורניה, בגלל תנאי הקבלה השונים, ומתחילים את כיתה א' שנה מאוחר יותר משאר הילדים - אבל בהתאם לעקרונות השיטה הם מתחילים ללמוד לקרוא רק בכיתה ב'. בינתיים הם מפתחים כישורים מוטוריים באמצעות עבודות יד, למשל. על פי התפיסה האנתרופוסופית, שיעורי הסריגה נועדו לחבר בין שני חלקי המוח ולשפר את היכולות המוטוריות והמתמטיות. "חשוב לפתח בילד סקרנות ויצירתיות כבר בגיל צעיר, ולפעמים לא בריא להתחיל לקרוא מוקדם מדי", אומר אורן זאב. "לפעמים עדיף להשאיר ילד בעולם הדמיון עוד שנה־שנתיים".
מנגרניק נוקט אף עמדה תקיפה יותר. "ילד בכלל לא אמור לקרוא עד גיל שמונה. לילדים קשה להפנים את מטלת הקריאה בגיל צעיר. כשמנסים ללמד אותם הם הופכים למתוסכלים, ואנחנו מגיבים בלחץ כמעט דתי: 'הילד שלי כבר בן שלוש ועדיין לא יודע לקרוא'. האם יש לזה השפעה על כמה ספרים הם יקראו, או מה הם ישיגו בחייהם? אני בספק".
במקום מבחני קריאה או מבחני דקדוק, הכיתות מדקלמות שירים ומשננות אותם בעל פה. בתו בת התשע של מנגרניק חזרה הביתה יום אחד וציטטה 15 דקות של מחרוזת שירים של המשורר הנרי לונגפלו. השירה והטקסים משמשים גם לטיפוח סובלנות למגוון תרבויות: לפי התפיסה האנתרופוסופית הדת נתפסת כקיצור תולדות האדם, ולא כמערכת כללים; כך, בכיתה א' בוולדורף פנינסולה לומדים אגדות עם, בכיתה ב' לומדים על קדושים נוצריים, בכיתה ג' נחשפים לפולקלור יהודי ותנ"ך, בונים סוכה ועורכים סדר פסח, בשנים אחרות נחשפים לסיפורי הבריאה ההודיים ולמיתולוגיה הנורדית.
השיטות היצירתיות מגיעות גם לשיעורי החשבון: חוקי הכפל והחילוק, למשל, מוסברים בין השאר על ידי חלוקת פירות. "זו דרך נפלאה ללמד שברים", מספרת המורה למתמטיקה ליסה בבינה. "לילדים קשה לתפוס מהו חצי של חצי. אנחנו חותכים להם תפוחים והופכים את החשבון מעניין אבסטרקטי לקונקרטי. אחר כך אנחנו אוכלים את מערך השיעור". הגישה הקונקרטית הזאת משמשת גם ללימוד לוח הכפל באמצעות עבודת עץ פשוטה: הילדים דופקים עשרה מסמרים בלוח עץ ומלפפים חוטים כל מסמר שני, שלישי או רביעי, למשל. ליפוף חוטים בשלישיות, זוגות או רביעיות יוצר תבניות מרהיבות, והופך את לוח הכפל ממושג ערטילאי למציאות מוחשית. "זה מראה לילד את היופי שמאחורי המתמטיקה", מסבירה בבינה.
אל הלימודים החווייתיים הללו זולגות מדי פעם גם תפיסות כמעט ספיריטואליסטיות. לדוגמה, בכיתה י"א התלמידים מתנסים באחת הפרקטיקות השנויות במחלוקת בשיטת וולדורף: סדנת התבודדות בת 48 יום במדבר מוהאבי. כל ילד מקבל משרוקית למקרה חירום, ונמצא בהשגחתו של מחנך הכיתה שנמצא בקרבת מקום, "אבל יש להם הזדמנות להיות לגמרי לבד, ללא טכנולוגיה או חברים, ולהכיר את עצמם", מספרת אחת המורות. "זו דרך מצוינת להבין שהאדם הוא יצור חברתי. בסוף הסדנה הם מבינים את חשיבותו של המגע הבינאישי הישיר, ללא מחיצות, ללא הודעות SMS. הם מבינים את ההבדל בין לבד ליחד".
תלמיד בבית הספר. לומדים באמצעות המחשות קונקרטיות, ואת הקריאה דוחים לכיתה ב' הבוגרים מעדיפים אמנות
כל החינוך הזה עולה הרבה מאוד כסף. שכר הלימוד השנתי בוולדורף פנינסולה הוא 17,750 דולר לשנה מגן ילדים עד כיתה ח' ו־24,400 דולר לשנה לתלמיד בתיכון. לוסי וורץ, סגנית המנהלת ומי שאחראית על תחום הפיתוח בבית הספר, מסבירה שבמקרים מיוחדים, בית הספר מוכן ללכת לקראת ההורים. חישוב פשוט מעלה שבמקרה הרגיל, זה שבו ילד לומד בוולדורף פנינסולה מגיל הגן ועד סוף התיכון, ההורים יוציאו על שכר הלימוד יותר מ־250 אלף דולר, במצטבר.
האם זה משתלם? תלוי איך מודדים. וולדורף פנינסולה הוא מוקד משיכה עבור בכירי עמק הסיליקון, שיכולים לממן את סכומי העתק האלה - אבל הסבירות שילדיהם יבחרו בקריירה מכניסה בתחומים הללו היא נמוכה. ממחקר שערכה התאחדות בתי הספר בשיטת וולדורף עולה כי רק 7.1% מבוגרי הרשת פונים ללימודי פיזיקה, מתמטיקה, הנדסה או מדעי המחשב לעומת 14.5% בשאר האוכלוסייה האמריקאית. רוב הבוגרים, כ־40% מהם, פונים ללימודים גבוהים בתחומי האמנויות ומדעי הרוח, כמעט פי שלושה מהשיעור באוכלוסייה הכללית. עוד 30% פונים ללימודי מדעי החברה וההתנהגות, שוב פי שלושה מהשיעור באוכלוסייה הכללית.
מנגרניק לא מוטרד מהנתונים האלה. בית הספר, הוא מסביר, מכין אותך ללמוד, וזה מה שחשוב באמת. "קח את חברות ההייטק כאן בסביבה: הן מחפשות קודם כל אנשים יצירתיים שיודעים איך ללמוד. כשמישהו מגיש מועמדות לעבודה אצלנו, אנחנו קודם כל שואלים את עצמנו - עד כמה הוא יצירתי? חושב אחרת? יש לו מוטיבציה ללמוד עוד? אם מהנדס יבוא אליי ויגיד לי שהוא רוצה ממני הכשרה, אני אעדיף את זה שירצה ללמוד בבית שפת תכנות חדשה עד שהוא מתחיל לעבוד אצלי".
יצירתיות היא תכונה שאפשר ללמד?
"בוודאי. יצירתיות היא משהו שאתה יכול לאתגר ולפתח ולהתמקד בו, לפי התשוקה שאתה מזהה אצל הילד לתחום מסוים, וזה בדיוק תפקידו של בית הספר: לחפש את נקודות החוזקה בתלמיד ולפתח אותן".
