משפט

השופטת מיכל אגמון־גונן: "אסור לפגוע בזכות לאנונימיות ברשת"

השופטת הגנה על זכויות האזרח בדיון שעסק בחוק נתוני תקשורת ובאיזון בין הגנת הפרטיות להגנת הבטחון. חבר הכנסת אבי דיכטר הדגיש מנגד את חשיבות הנגישות למידע הזה: "נתוני תקשורת הצילו הכי הרבה חיים בישראל"

משה גורלי 08:1804.03.12
לאחר פרישתה בשבוע שעבר, תמשיך נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש לכהן עוד שלושה חודשים בכתיבה בלבד. אחד מפסקי הדין שתיתן בתקופה זו יהיה בעתירות של האגודה לזכויות האזרח, לשכת עורכי הדין ומועצת העיתונות נגד "חוק האח הגדול". החוק, ובשמו הרשמי המקוצר חוק נתוני תקשורת, מקל על המשטרה בקבלת נתוני תקשורת לצורך איכון שיחות טלפון וכתובות IP של מחשבים באמצעות נתוני זיהוי, מנוי, מיקום ותעבורה של שיחות, לצורך פענוח עבירות.

 

האיזון בין הגנת הפרטיות לבין האינטרס הציבורי בפענוח פשעים נידון בשבוע שעבר בכנס להשקת ספרו של עו"ד דן חי "נתוני תקשורת בישראל", בבית הפרקליט בתל אביב. בעולם שבו הגבול בין הפרטי לציבורי כבר מטושטש דיו, שני צדי המתרס הציגו טיעונים שלא ניתן לבטל בהינף יד.

 

עזרה לחוקרי המשטרה

 

את הצד המשטרתי, הציבורי, הציג ח"כ אבי דיכטר, שהיה השר לביטחון פנים בתקופה שבה החוק נחקק, קיבל שיניים (בדמות תקנות הפעלה) והחל לנשוך. "כמי שנמצא בצד השני של המתרס", פתח דיכטר, "אני מודיע לכם שזהו התחום שהציל הכי הרבה חיים של בני אדם. פעמים רבות כשאתה מתחיל לטפל באירוע טרור או פשע, אתה חסר אונים וקצה החוט היחיד שיש לך מגיע בזכות נתוני תקשורת".

 

דיכטר הביא כדוגמה את חקירת רצח השופט עדי אזר ז"ל: "עוד לפני החוק, כוחות האיכון היו בידי השב"כ ולא נועדו לחקירות פליליות רגילות. למזלנו, מחבל באזור השומרון לקח אחריות על הרצח וזה היה הצידוק שעל בסיסו נכנסנו לפרשה, אף שידענו שזו התפארות שווא. מים נתוני התקשורת שקיבלנו נוצר קצה החוט שהוביל לפענוח".

 

העיתונאים נשכחו

 

להבדיל מחוק הפרטיות והאזנת סתר, שאוסר על חדירה לתוכני השיחות אלא באישור נשיא בית משפט מחוזי, חוק נתוני תקשורת לא עוסק בתכנים אלא בנתוני התקשורת, ולכן סמכויות הפעלתו קלות יותר, קלות מדי לטעמה של השופטת בדימוס וראש מועצת העיתונות דליה דורנר. שלוש תקלות בחוק משקפות לדבריה את הקלות הזו: "ראשית, האפשרות לקבל את הצו במעמד צד אחד - המשטרה - מבטלת את תכלית החוק שנועד לבדוק אם הצו דרוש והפגיעה אינה למעלה מן הנדרש".

 

דורנר מסכימה שיש מקרים, כמו סיכול פשעים בעתיד, שבהם אין ברירה אלא להוציא צו במעמד צד אחד כדי להבטיח את סיכול הפשע. "אבל כשמדובר בחקירת עבירה שכבר נעברה", אמרה דורנר, "אין מניעה לשמוע את הצד השני. כך התבקש כשהשופט נתן צו שפגע בחיסיון העיתונאי של ברוך קרא, בפרשת ליאורה גלאט־ברקוביץ'".

 

הבעיה השנייה, לפי דורנר, נוגעת לעיתונאים: החוק קובע חסינות לבעל מקצוע - שלגביו לא יתיר בית משפט קבלת נתוני תקשורת, אלא אם כן שוכנע שבעל המקצוע עצמו מעורב בבקשה. הסעיף נועד להגן על חיסיון בעלי מקצוע שמטפלים בלקוחות - עורכי דין, רופאים, פסיכולוגים.

 

 ומה עם עיתונאים? עיתונאי אינו מקצוע רשמי הטעון רישוי, מנימוקים אידיאולוגיים טובים של הגנה ומניעת הגבלת חופש הביטוי. "אבל לצורך החוק הזה השופט צריך להתייחס לעיתונאי כאל בעל מקצוע. האם יש בכלל ספק שמקצועו של ברוך קרא הוא עיתונאי? כשמדובר בבקשה המופנית כלפי עיתונאי בנושאי חיסיון, השופט צריך להיות רגיש יותר", אמרה דורנר והוסיפה, "היכן הרגישות, היכן החסיון, היכן האיזונים, היכן שיקול הדעת, היכן ההגנה על בעל מקצוע?".

 

התקלה השלישית לדעת דורנר היא סמכות קצין משטרה להחליט בעצמו ב"מקרים דחופים" לצוות על קבלת נתוני תקשורת. "זו סמכות רחבה מאוד ולא מפוקחת מספיק".

 

"לצמצם צווי החשיפה"

 

לשיטת שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב ד"ר מיכל אגמון־גונן, שהתפרסמה בזכות סדרת החלטות שבהן דחתה כל ניסיון לחשוף גולשים באינטרנט, קדושת האנונימיות והפרטיות מצדיקה חשיפה רק במקרים קיצוניים. אגמון־גונן נזכרה בכנס איך כשופטת מתחילה הגיעו אליה שוטרים לקבל צו לאיכון מספרי טלפון. "כשביקשתי לדעת במה ובמי מדובר, הם התפלאו: 'כל השופטים נותנים צו בלי לשאול'. אולי, עניתי להם, אבל אני דווקא כן רוצה לדעת".

 

באינטרנט, להבדיל מטלפוניה, ההבדל בין נתוני התקשורת לתכנים קטן. "אם יודעים איפה גלשת, לרוב אפשר לדעת גם לאילו תכנים נחשפת", אמרה אגמון־גונן. "לכל נתון יש זמן מדויק, ולכן המעטפת היא גם התוכן עצמו".

 

כשמדובר בעבירות מחשב, מטרת החוקרים היא להגיע לכתובת ה־IP של המחשב, אלא שהמחשב לא בהכרח מסגיר את המבצע. עברייני מחשב כבר יודעים היטב כיצד להימנע מביצוע עבירה דרך מחשב מזוהה. אגמון־גונן: "משתמשים באייפונים, במחשבים ניידים ממרחבי התחברות ציבוריים גדולים, ויש דרכים לגלישה אנונימית שלא יהיה אפשר לאתר. הורים מחנכים את ילדיהם, ובצדק, לגלישה אנונימית, אז דווקא עבריין יגלוש עם IP מזוהה?".

 

אגמון־גונן מערבת שיקולים פרקטיים ואידיאולוגיים בהתנגדותה לחשיפה: "האינטרנט והזכות באנונימיות, כמו החיסיון העיתונאי, הם מכשירים דמוקרטיים אדירים ואסור לפגוע בהם. סיפורים גדולים מתחילים באינטרנט, ממוניקה לוינסקי ועד המהפכה במצרים. אם אנשים יידעו שקל לאתרם, הם לא ישתמשו בכלים האלו".

 

הפוטנציאל העברייני ברשת לא נעלם מעיני השופטת: פדופיליה, הונאות כספיות ואנושיות, הפרת זכויות ועוד. "אבל", היא אומרת, "אני סבורה שהאיזונים מחייבים לצמצם את צווי החשיפה למקרים הקשים ביותר".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x