עם כל הכבוד לוופלה

1. יש משהו מקסים במחאת "פסק זמן", משהו אופטימי, התזכורת שמעטה האדישות שנסדק כאן בקיץ האחרון עדיין לא התאחה. משהו עדיין מבעבע מתחת לפני השטח והוא כאן כדי להישאר. מחאת "פסק זמן" היא מחאה צודקת בדיוק כפי שהיתה מחאת הקוטג'. זו לא התלכדות ציבורית סביב מוצר אחד אלא נגד מה שהוא מסמל - שיכרון כוח של יצרניות מזון גדולות. היא צודקת כי אף שהמניע להתעוררות הצרכנית המחודשת הוא כמעט אקראי, המניע לכעס הצרכני עמוק ושורשי בהרבה. זו מחאה צודקת שפונה למכנה משותף רחב דווקא מפני שהיא מחאה אמוציונלית, זו מחאה צודקת כי בואו נודה על האמת, ההתנהגות של שטראוס באמת מרגיזה. זו לא מחאה על "פסק זמן" שעולה בישראל פי שלושה יותר מבארה"ב אלא מחאה נגד דורסנות של חברות גדולות, נגד ריכוזיות ונגד מונופולים שמצפצפים על הצרכן, לא פחות. מחאה נגד מקסמי שווא בדמות הוזלת סל מוצרים לצרכנים ונגד תרגילים שיווקיים נקודתיים.

אבל עם כל הכבוד למחאה הזו, יש דבר אחד שהיא לא. זו לא מחאה שיכולה להוביל לשינוי דרמטי בכסף הפנוי של כולנו. לכן מקסימה ושובת לב ככל שתהיה, מחאת "פסק זמן" היא פשוט מלחמה שולית, בוודאי לא כזו שיש לה השפעה רוחבית על עתידו של משק הבית. זו לא מחאה שתשפר את איכות החיים שלנו, תקרב אותנו לדירה או אפילו תגדיל את ההכנסה הפנויה שלנו.

2. "אני משתאה על כך שמובילי המחאה החברתית מחו על כמה אגורות במחיר של גביע קוטג' ולא על מצב שוק ההון שבו הסכומים הרבה גדולים", אמר בשבוע שעבר יו"ר רשות ניירות ערך שמואל האוזר. דמי הניהול הם דוגמה מצוינת לכך. במהלך השבועות האחרונים הובאו ב"כלכליסט" סיפוריהם האישיים של 27 חוסכים שישלמו עד צאתם לפנסיה מעל 10 מיליון שקל בדמי ניהול, בשעה שהתנהלות נכונה יותר היתה יכולה לחסוך להם מחצית מהסכום הזה. התערבות רגולטורית והתנהלות אחראית ולא חזירית מצד מנהלי ההשקעות יכולות להפחית משמעותית גם את הסכום הזה. אבל במקום להילחם, כל אחד מאיתנו תורם למנהל ההשקעות שלו במהלך שנות החיסכון סכום שהוא שווה ערך לדירה או לכל הפחות למכונית חדשה או שתיים. אנחנו לא נלחמים על דמי הניהול כי זו מלחמה מורכבת יותר, כי רובנו בכלל לא יודעים לקרוא את הטפסים שנשלחים לנו אחת לתקופה וכי גיל הפנסיה הרבה פחות מוחשי בעבורנו מאשר הקניות הבאות בסופר. כל 1% בדמי הניהול שווה לכל אחד מאיתנו מאות אלפי שקלים בדרך אל הפנסיה, רובנו נוטים לשכוח את זה.

אבל דמי הניהול הם ממש לא הדוגמה היחידה. יש לא מעט תחומים נוספים, הרבה יותר מיידיים לנו כצרכנים והרבה פחות אמורפיים מאשר חיסכון לפנסיה. תראו מה קרה למחירים מאז הסתיימה המחאה האחרונה, יצרניות המזון הורידו מחירי מוצרים באופן נקודתי והממשלה ניגשה לאשר את דו"ח טרכטנברג. מחיר החשמל התייקר במעל 20%, שכר הלימוד בגנים המפוקחים על ידי משרד התמ"ת עלה ב־8.5%, הארנונה התייקרה ב־3.1%, מחיר הבנזין זינק, שכר הדירה המשיך להתייקר וכך גם מחירי המים לתעשייה ולחקלאות. ההשפעה של כל ההתייקרויות האלה במצטבר על סל ההוצאות הביתי יכולה להגיע למאות אם לא אלפי שקלים בחודש. מדובר בעשרות אלפי שקלים בפוטנציאל בשנה. זה הרבה מאוד כסף.

כל ניצחון על שטראוס יהיה סמלי בדיוק כפי שהיה הניצחון על תנובה. הזזנו את זהבית כהן והבאנו להוזלה נקודתית של הקוטג'. אז מה? רווחת החיים של אף אחד מאיתנו לא השתנתה לטובה בעקבות המהלך הזה. אפילו מחירי המזון בסך הכל המשיכו להתייקר למרות המחאה.

התבגרנו בקיץ האחרון ואולי עכשיו הגיע הזמן גם לבחור את זירות המלחמה שלנו שלא באופן אמוציונלי, לא מהבטן אלא מהראש. כי המלחמה על הכסף הגדול באמת נמצאת בכלל בזירות אחרות לגמרי. הכסף הגדול לא נמצא בקוטג' והוא גם לא נמצא ב"פסק זמן". אבל הוא כן נמצא בדמי הניהול, במחיר החשמל ובבנזין ובוודאי כשהם מתווספים לשכר הלימוד או לארנונה שאנחנו משלמים.

3. רצף ההתייקרויות הזה מצביע על הרבה יותר מאשר התנהגות חזירית של חברות מסחריות. למעשה מרבית ההתייקרויות הדרמטיות היו דווקא במחיריהם של מוצרים או שירותים שנתונים לפיקוח ממשלתי (חשמל, מים, בנזין, גני ילדים ועוד) לכן לא מדובר פה בכשל שוק נקודתי או בהתנהגות לא ראויה של חברה מסחרית כזו או אחרת, אלא בכישלון, התרסקות של השיטה כולה וגם של הרגולציה שמפקחת עליה.

מאז הקיץ האחרון, עם ועדת טרכטנברג או בלעדיה, הוקמו כאן שורה של ועדות והומלץ על הקמה של נוספות - ועדת המזון, ועדת המלט וועדה לבחינת עמלות הבנקים, הוועדה לבחינת שוק הרכב, ועדה לבדיקת תעריפי הפנסיה ועוד. אף אחת מהוועדות האלה לא הצליחה לטפל באמת בחולי של השווקים הרלבנטיים ואף אחת מהוועדות האלה לא שינתה את יחסי הכוחות בשווקים או את סעיפי ההוצאות של מי מאיתנו. קחו לדוגמה את ועדת המזון שחצי שנה לאחר הקמתה עדיין לא הצליחה להביא מסקנות סופיות ובינתיים התמקדה בשוליים של הבעיות בשוק. היא בחרה להתעסק עם יצרני הטונה או עם הרפתנים הקטנים והשאירה יתום את הטיפול ברשתות השיווק הגדולות, את היצרניות הגדולות ובעיקר בחרה שלא לטפל בינתיים ביחסי הגומלין ביניהן.

שמונה חודשים חלפו מאז שפרצה מחאת הקוטג' והמחירים רק ממשיכים לעלות. זו בעיה של ריכוזיות תוך־ענפית, של התנהלות אנטי־צרכנית ואולי במקרי קיצון גם ניצול לרעה של כוח מונופוליסטי. אבל זו במקרים רבים בעיה שהיא הרבה יותר רחבה ממקרה נקודתי של חברה מסחרית כזו או אחרת, זו גם בעיה של אטימות ממשלתית ושל רפיסות רגולטורית. של שרים ופקידים שמצפצפים על הצרכן הישראלי לא פחות מחברות פרטיות. לשיטה הזו קוראים: "עודף ועדות, אפס תוצאות" ועל השיטה הזו חתום ראש הממשלה בנימין נתניהו.

אומרים שיהיו בחירות בקרוב, בחירות שהנושא החברתי יהיה הנושא הדומיננטי בהן, כך שזה בסדר להחרים חברות מסחריות. אבל צרכנות נבונה היא לא מעלה פחות חשובה מאזרחות אקטיבית. ליוקר המחיה יש עוד כתובת ולכתובת הזו לא קוראים חברת שטראוס. אל תשכחו את זה בדרך לקלפי.