$
19.1.12

שוד הפנסיה הגדול

עשר שנים נדרשו לאלן שולץ כדי לחשוף את כל השיטות שבהן המעבידים הגדולים באמריקה מחקו את חסכונות העובדים, הותירו עשרות מיליוני אנשים ללא עתיד כלכלי ועל הדרך הרוויחו סכומי עתק. בראיון מטלטל ל"מוסף כלכליסט" חושפת העיתונאית זוכת הפוליצר את הטריקים שהעבירו את העושר מהעובדים למנהלים, ומסבירה למה גם לנו כדאי להתעורר

אורי פסובסקי 10:2519.01.12
מבוא

גיבור בלי פנסיה

צ'סלי סלנברגר הוא גיבור אמריקאי. הטייס כסוף השיער היה מאחורי ההגאים של טיסת אחר צהריים שגרתית מניו יורק לשרלוט, צפון קרוליינה, ב־15 בינואר 2009, כאשר דקות ספורות לאחר ההמראה פגע המטוס בלהקת ציפורים, ושני המנועים שבקו חיים. מטוס האיירבוס 320 הפך למעשה לדאון. לאחר התייעצות קצרה עם פקח הטיסה הצליח סלנברגר, בקור רוח מופתי, להנחית את המטוס שלו בנהר ההדסון בלי שאף אחד מ־155 הנוסעים ואנשי הצוות ייפגע. הוא גם היה האחרון שירד אל סירת החילוץ - הקברניט בן ה־58 התעקש לסרוק את המטוס ולוודא שכולם התפנו ממנו.

 

סלנברגר הפך לסמל לאומי לאחר נחיתת החירום ההרואית, עדות לכך שבאמריקה המדוכדכת עדיין קיימים מקצוענים אמיתיים. בתוך כמה חודשים זכה בכל כבוד אפשרי, מהשתתפות בטקס השבעתו של אובמה לנשיא ועד תשואות הקהל בסופרבול. אבל בהופעותיו בתקשורת ומול המחוקקים בגבעת הקפיטול בחר סלנברגר לא רק לדבר על חשיבותם של הניסיון הנרכש ושל קור רוח במצבים קשים, אלא גם להדגיש עובדה כואבת: לו ולעמיתיו הטייסים בחברת התעופה יו.אס איירווייס כמעט שאין פנסיה. סלנברגר, שפרש בינתיים, מקבל רק סנטים ספורים על כל דולר שחסך ב־30 שנות עבודתו כטייס מסחרי. קרן חיסכון נוספת שניהל עבורו המעסיק נמחקה לחלוטין. ואם לא די בכך, שנים מועטות לפני הפרישה הוא נאלץ גם לספוג קיצוץ של 40% משכרו.

 

סלנברגר לא לבד. כל חברות התעופה הגדולות באמריקה חוו פשיטות רגל בעשורים האחרונים. עם פשיטת הרגל התגלתה ברוב המקרים תמונה דומה: חברת התעופה לא הזרימה מיליארדי דולרים שלהם התחייבה אל קרן הפנסיה של עובדיה, וביטוח הפנסיות הממשלתי מכסה רק חלק זעום מהקצבה. וזו לא כל התמונה: ב־2010 פרסם המשרד האמריקאי לביקורת המדינה דו"ח שבחן עשר פשיטות רגל גדולות, כאלה שהותירו חור של מיליארדים בקרנות הפנסיה של העובדים - לא רק במגזר התעופה, אלא גם בתעשייה הכבדה ובמגזר הפיננסים. בשנים שקדמו לפשיטת הרגל, מתברר, קיבלו 40 מנהלים בעשר החברות האלה שכר של 350 מיליון דולר.

 

הפגנת פנסיונרים בקנטקי נגד הפרטת הביטוח הלאומי. מי משתלט על הכספים האלה? הפגנת פנסיונרים בקנטקי נגד הפרטת הביטוח הלאומי. מי משתלט על הכספים האלה? צילום: איי אף פי

 

וגם זה רק קצה הקרחון. למעשה, הפנסיה של עשרות מיליוני עובדים במגזר הפרטי בארצות הברית נפגעה קשות בעשור האחרון, ולא רק בחברות במשבר, אלא גם בחברות שנמצאות במצב טוב יחסית. הפנסיה של יותר מ־44 מיליון איש נמצאת בסכנה. למעסיקים יש הסברים בשפע לגירעונות שבהם נמצאות קרנות הפנסיה שלהם, כמו נזקי המשבר הפיננסי והעלייה בתוחלת החיים. אבל אלן שולץ, עיתונאית חוקרת מ"הוול סטריט ג'ורנל" וזוכת פרס פוליצר, מציגה תמונה אחרת לחלוטין. "מדובר בבעיה שהחברות יצרו בעצמן", היא אומרת. "זה לא משהו שחייב היה לקרות. אם החברות לא היו מנצלות את נכסי קרנות הפנסיה שלהן כדי לשלם על מגוון דברים אחרים, היה עכשיו מספיק כסף בתוכניות".

 

שולץ חוקרת זה יותר מעשור את האופן שבו תאגידי הענק של אמריקה מרעיבים בשיטתיות את הפנסיות של עובדיהם, ובדרך רושמים רווחי עתק. יחד עם עמיתיה היא נברה במזכרים פנימיים, חקרה כללי חשבונאות עלומים, ניתחה אוקיינוס של נתונים, וניפקה בסופו של דבר חשיפות שהקנו לה כל פרס עיתונות אפשרי. עכשיו היא מסכמת את ממצאיה בספר "שוד הפרישה" ("Retirement Heist"), שמתאר את שלל האופנים שבהם נבזזות תוכניות הפנסיה, במקביל להתעשרות המנהלים. קריאה בו היא חוויה מטלטלת ומפחידה בעבור כל מי שמדי חודש מפקיד נתח ממשכורתו בקרן הפנסיה שלו, ומקווה לפגוש אותו ביום הפרישה.

 

בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט" מדגישה שולץ שזה אכן לא רק סיפור אמריקאי. אותם גורמים שעמדו מאחורי שוד הפנסיות האמריקאיות, היא אומרת, מנהלים עכשיו קמפיין הפחדה שחורג מגבולות ארצות הברית ומגיע גם לאירופה ולאסיה. המטרה: לשים את ידיהם על כספי הביטוח הלאומי. "על ידי יצירת האשליה שהביטוח הלאומי הוא לא בר קיימא, ושהממשלה איכשהו גונבת כסף מהאזרחים", היא אומרת, "תעשיית הפנסיה מגייסת תמיכה פוליטית במטרה לשחרר את הכסף הזה. הם היו שמחים לנהל אותו". הפרק האחרון בסיפור הזה טרם נכתב.

 

השיטה

מרוקנים את הקופה

לפני שנה, בכנס המשקיעים השנתי של ג'נרל אלקטריק, הכריז ג'פרי אימלט, מנכ"ל החברה ואחד האנשים החזקים בכלכלה האמריקאית, שהחברה לא תאפשר יותר לעובדים חדשים להצטרף לתוכנית הפנסיה שלה. התוכנית, שמשרתת 230 אלף איש ומנהלת נכסים בשווי 40 מיליארד דולר, מהווה "נטל על החברה זה עשור", אמר אימלט. זו הצהרה אופיינית: תוכניות הפנסיה בניהול המעסיק, שהיו פעם דבר מובן מאליו בעבור כל עובד, נתפסות היום בארצות הברית כמשקולת על רגלי החברות האמריקאיות אשר מקשה עליהן להתחרות בשוק הגלובלי.

 

צ'סלי סלנברגר. הטייס הנערץ בארצות הברית חסך לפנסיה במשך עשרות שנים, אבל מכל דולר שחסך נותרו רק כמה סנטים צ'סלי סלנברגר. הטייס הנערץ בארצות הברית חסך לפנסיה במשך עשרות שנים, אבל מכל דולר שחסך נותרו רק כמה סנטים צילום: אי פי אי

 

אבל מה שאימלט לא הזכיר, כותבת שולץ בספרה, הוא שג'נרל אלקטריק לא תרמה ולו דולר אחד לקרן הפנסיה של עובדיה מאז 1987, ולמרות זאת לקרן יש מספיק כסף כדי לשלם לכלל הפנסיונרים, כיום ובעתיד. תוכנית הפנסיה לא מהווה נטל על החברה. ולמעשה, עד 2007, ימי ערב המשבר, לרוב המעסיקים בארצות הברית לא היה שום קושי לשלם את הפנסיות של עובדיהן. "ואם מרחיקים עשור אחורה, לסוף שנות התשעים", אומרת שולץ, "מגלים שקרנות הפנסיה של המגזר הפרטי בארצות הברית נהנו ביחד מעודף של 250 מיליארד, רבע טריליון דולר".

 

מה קרה לכסף הזה? לאן הלכו העודפים?

"מה שקרה הוא שהחברות הפעילו לובי בקונגרס כדי שירשו להן להוציא כסף מתוכניות הפנסיה ולהשתמש בו לצרכים אחרים", מסבירה שולץ, ונותנת שלוש דוגמאות על קצה המזלג. "הן, למשל, השתמשו בו לצורך ארגון מחדש. חברת טלפוניה שרצתה לפטר 50 אלף עובדים מבוגרים, לדוגמה, יכלה להשתמש בכספים של קרן הפנסיה כדי לשלם פיצויים, במקום לשלם פיצויים במזומן מהמאזן השוטף. זה חוסך לחברה מזומן, כמובן, אבל מרוקן מיליארדים מהתוכניות. חלק מהחברות עדיין עושות את זה כיום". פורד, למשל, שילמה ב־2007 לא פחות מ־2.4 מיליארד דולר מכספי קרן הפנסיה כפיצויי פיטורים לעובדיה, חיסלה את כל העודפים בקרן, ונכנסה למשבר של 2008 ללא כל מרווח ביטחון. ב־2011 כבר היו חסרים בקרן של ענקית הרכב 6.7 מיליארד דולר.

 

"דרך אחרת להשתמש בכסף", ממשיכה שולץ, "היתה פשוט למכור אותו. כשחברות פיצלו חטיבות ומכרו אותן לחברה אחרת, הן העבירו את כספי הפנסיה של העובדים לחברה הקונה, יחד עם העובדים. אבל השיטה היתה להעביר יותר כסף מהדרוש. בתמורה, הקונה שילם יותר עבור החטיבה שרכש. ככה, הצד המוכר יכול היה לקבל מזומן עבור הכסף ששכב בקרן הפנסיה של העובדים שלו. הבעיה היא כמובן שזה עוד אופן שבו הכסף עזב את תוכניות הפנסיה.

 

עובדת מבוגרת בוול-מארט. בהיעדר פנסיה, נשים בגיל הפרישה נאלצות לחפש מקור הכנסה עובדת מבוגרת בוול-מארט. בהיעדר פנסיה, נשים בגיל הפרישה נאלצות לחפש מקור הכנסה צילום: בלומברג

 

"והיה גם נוהג אפילו יותר מסתורי, שאפשר לחברות להשתמש בכספי הפנסיה של העובדים כדי לשלם שכר ופיצויי פנסיה למנהלים. זה תהליך מורכב ביותר, אבל התוצאה הסופית שלו היתה שמיליארדי דולרים של כספי פנסיה שימשו בסופו של דבר לתשלום למנהלים". כל זה קרה, ממשיכה שולץ, "בדיוק לפני התפוצצות בועת הדוט.קום בתחילת העשור שעבר. בשנים שעברו מאז קרנות הפנסיה התאוששו, וב־2007 הן שוב יכלו לעמוד בכל המחויבויות שלהן. אבל לא היתה להן שום כרית ביטחון: הן השתמשו בכולה. וכאשר השוק התרסק ב־2008 ושיעורי הריבית ירדו, נוצר מצב שבו תוכניות פנסיה שמשרתות 44 מיליון איש נמצאות בגירעון של 20%. וכל זה לא חייב היה לקרות. בעצם, החברות ירו לעצמן ברגל והחלישו באופן אדיר את מערכת הפנסיה".

 

ההפתעה

אנשים חיים יותר

איך המנהלים שהיו אמונים על ניהול כספי הפנסיה אפשרו להגיע למצב שבו אין לקרנות שום מרווח ביטחון שיגן עליהן מפני נפילה בשווקים? במבט ראשון אפשר למצוא הסברים תמימים יחסית. "יש כאן שילוב של שני דברים", אומרת שולץ. "קודם כל, יש כאן מקבילה לשנות הבועה. זה כמו שאנשים קנו נדל"ן והניחו שהוא רק יעלה. גם חברות העלו את שיעור המניות שבהן החזיקו קרנות הפנסיה שלהן, כי זה אפשר להן לגרוף רווחים, והן בנו על זה שהשוק ימשיך לעלות וששיעורי הריבית לא יירדו באופן דרסטי. מובן שזו התנהגות קצרת רואי להחריד מצד כל מנהל כספים, ובמיוחד מצד מי שאמור לנהל נכסים שאמורים להניב תשואות לאורך עשרות שנים.

 

"ההסבר השני שהמעסיקים מספקים הוא שלא היה להם מושג שאנשים יחיו כל כך הרבה, שכל כך הרבה מהם יגיעו לשנות זקנה מופלגות. הם מציגים את עצמם כמנהלים המסכנים ביותר בעולם. אבל איך הם יכלו לא לצפות שאנשים יהיו זקנים? או שיהיו תנודות בשוק? ההסברים האלה הם רק מסך עשן שבאמצעותו חברות מנסות לחפות על האופן הכושל שבו הן ניהלו את תוכניות הפנסיה שלהן".

 

שולץ מתארחת אצל ג'ון סטיוארט. הופכת את הסיפור המורכב לממצאים שמסעירים את אמריקה שולץ מתארחת אצל ג'ון סטיוארט. הופכת את הסיפור המורכב לממצאים שמסעירים את אמריקה

 

שולץ מתרעמת במיוחד על הטענה כאילו העובדה שאנשים חיים יותר פוגעת במעסיק שאמור לשלם להם פנסיה. "החברות טוענות 'אנשים חיים יותר, ואנחנו מאוד חשופות להתארכות תוחלת החיים'. לרוב האנשים זה נשמע כמו הסבר הגיוני ואינטואיטיבי: 'אם אנשים חיים יותר, זה אומר שהפנסיות ישולמו לאורך יותר זמן, וזה חייב לפגוע במעסיק'".

 

אלא שלמעשה, היא מסבירה, "בשנות התשעים חברות החלו לאמץ את הנוהג של לשלם לעובדים שלהן את כל סכום הפנסיה בתשלום אחד. למשל, במקום לשלם לעובד שפרש בגיל 65 אלפיים דולר בכל חודש, החברה נתנה לו 300 אלף דולר בבת אחת, עם הפרישה. המשמעות היא בעצם שמאותו רגע החברה לא היתה חשופה לשום סיכון בגלל התארכות משך החיים. מרגע שהם העבירו לעובד את כל כספי הפנסיה שלו, זה כבר לא שינה כמה הוא יחיה. הסיכונים שגלומים בהתארכות משך החיים, בתנודות השוק, בירידת הריבית או עלייה באינפלציה, כל הסיכונים האלה הועברו מהמעביד לפנסיונרים".

 

הארכיטקטים

תעשיית הפרישה

חיסול כריות הביטחון של קרנות הפנסיה בתאגידים הגדולים וההשתלטות על כספי העודפים בקרנות לא היו המהלכים האחרונים. מאז שנות התשעים החלו התאגידים הגדולים לקצץ את הפנסיות של עובדיהם, ולרשום בזכות זאת רווחים נאים.

הסיפור ששולץ מספרת, חשוב להבין, אינו מתרחש בשוליים של שוק העבודה האמריקאי. להפך, מככבות בו החברות המפוארות ביותר שצמחו בארצות הברית במאה השנים האחרונות. כל השמות הגדולים מופיעים בספר שלה: בואינג, פרוקטר אנד גמבל, יבמ, וריזון, והרשימה נמשכת ונמשכת. כולן נקטו אסטרטגיה דומה שנועדה לשחרר אותן ממחויבות לפנסיה של עובדיהן. כולן הסתכלו על שורת הרווח, וכולן גם קיבלו השראה מאותם גורמים: חברות הייעוץ וראיית החשבון, או כפי ששולץ קוראת להן, "תעשיית הפרישה".

 

"זה היה שוק חדש עבור הרבה מחברות ייעוץ המס ומשאבי האנוש", אומרת שולץ. "חברות כגון טאוארס ווטסון, Aon, פרייס ווטרהאוס קופרס, דלויט, ובמידה מסוימת גם ארתור אנדרסן (פירמת רואי החשבון הענקית שקרסה עם התפוצצות שערוריית אנרון). חברות ייעוץ המס ומשאבי האנוש הגדולות פיתחו זרועות שיווק מאוד אגרסיביות, כדי לעזור למעסיקים להרוויח מתוכניות הפנסיה והפרישה שלהם".

 

אנג'לו מוזילו, "המנכ"ל הגרוע בהיסטוריה". קיבל פנסיה של 23.8 מיליון דולר, בעוד הפנסיה של העובדים נחתכה אנג'לו מוזילו, "המנכ"ל הגרוע בהיסטוריה". קיבל פנסיה של 23.8 מיליון דולר, בעוד הפנסיה של העובדים נחתכה צילום: איי אף פי

 

וכאן בעצם טמון ההסבר, הסיבה לכך שהחברות פנו לחיסול הדרגתי של תוכניות הפנסיה: הן יכלו להרוויח מכך. "בתחילת שנות התשעים חל שינוי בכללי החשבונאות", מסבירה שולץ, "וחברות נדרשו לרשום את מחויבויות הפנסיה במאזנים שלהן. כך שאם אתה חייב לשלם לאנשים כסף בעתיד, אתה צריך לומר לבעלי המניות: 'אנחנו חייבים 100 מיליון דולר'. אבל ברגע שחובות הפנסיה מופיעים במאזנים, זה אומר שאם אתה מקטין את החוב, למשל על ידי קיצוץ ההטבות, אתה יכול לרשום רווח. כך שזה לא רק שאתה חוסך 100 מיליון דולר, כי הם נשארים בכיס שלך, אלא שאתה גם יכול לדווח על רווח של 100 מיליון דולר, שמתווסף להכנסות, מקפיץ את שורת הרווח ומעלה את מחיר המניה. התוצאה היא שבגלל שינוי בכללי החשבונאות, למעסיקים היה פתאום מניע לחתוך בהטבות, גם אם תוכניות הפנסיה היו ממומנות לחלוטין או אפילו נהנו מעודף.

 

"חברות הייעוץ", אומרת שולץ, "התמצאו בכללי המיסוי וזיהו את ההזדמנות. הן ניגשו למעסיקים ואמרו: 'תראו, זה נכון שתוכנית הפנסיה שלכם נהנית מעודף של 20 מיליארד דולר. אבל אם נוכל להקטין את הפנסיות, ובמיוחד לעובדים מבוגרים שעתידים לקבל פנסיות גדולות יותר, אתם תוכלו לדווח על זה כרווח וזה יעלה את מחיר המניה שלכם'".

 

והמנהלים הקשיבו. "המסר הזה היה מאוד מושך עבור המנהלים", שולץ מסבירה, "כי במקביל לשינוי בכללי החשבונאות התחולל שינוי בעולם התאגידי. חברות התחילו לשלם למנהלים בכירים שכר שמבוסס על ביצועי המניות. וזה גרם לכך שמנהלים הפכו לממוקדים אפילו יותר ברווחים קצרי טווח.

 

"קח חברה כמו יבמ, שהיתה לה קרן פנסיה עם עודפים תקציביים. היא אימצה בסוף שנות התשעים תוכנית יתרת מזומנים, שהיא סוג תוכנית שמקטינה את ההטבות לעובדים. המשמעות היתה שבשנה שבה הם אימצו את התוכנית החדשה הם יכלו לרשום הכנסות של 200 מיליון דולר. זה הקפיץ את הרווחים וכמובן עזר למנהלים. זו הדינמיקה שמסבירה מה גרם לשינוי בתוכניות הפנסיה".

 

התמונה שהוצגה לעובדים היתה אחרת. "כשהחברות התחילו לשנות את תוכניות הפנסיה שלהן וקיצצו בהטבות, הן לא אמרו לעובדים שזה מה שהן עושות. בדרך כלל הן אמרו לעובדים שהן הופכות את התוכניות למודרניות יותר, לניידות יותר, כאלה שמשלמות את כל היתרה עם העזיבה וככה מתאימות לכוח עבודה צעיר ומובילי. היתה הרבה רטוריקה מהסוג הזה. בפועל, מאחורי הקלעים, הן ידעו היטב שמה שהן עושות זה לקצץ בהטבות כדי להעלות את הרווחים". בספרה שולץ מביאה דוגמה של מהנדס ביבמ שגילה טרם הפרישה שהשינויים התכופים בתוכניות הפנסיה גרמו לקצבה הצפויה שלו לצנוח מ־70 אלף דולר ל־45 אלף דולר. להבדיל מיבמ, בהרבה מקומות עבודה אחרים לא היו מהנדסים שהצליחו לחשב מה המשמעות האמיתית של השינויים.

 

ג'פרי אימלט, מנכ"ל GE. "הפנסיות הן נטל על החברה", אמר האיש עם הפנסיה של 38 מיליון דולר ג'פרי אימלט, מנכ"ל GE. "הפנסיות הן נטל על החברה", אמר האיש עם הפנסיה של 38 מיליון דולר צילום: בלומברג

 

בעצם מה שאת קוראת לו "תעשיית הפרישה" היא תעשייה שחותרת תחת פיצויי הפרישה.

"זה באמת אירוני. התעשייה הזאת מנסה לוודא שהערך שמגולם בהטבות הפנסיה יעבור מהעובדים לבעלי המניות ולמנהלים. וזה מנוגד לדימוי שיש לאנשים בראש, של מנהלי ההטבות, האנשים שאתה מתקשר אליהם כשלא קיבלת את הצ'ק. צריך להבין שזאת בעצם תעשייה נפרדת. ומה שזועק לעין כשאתה מסתכל בדיווחי המס של תוכניות הפנסיה שהחברות חייבות להגיש מדי שנה הוא שהכסף שאיתו החברות משלמות ליועצים האלה בעצם מגיע מקרן הפנסיה של העובדים".

 

המנהלים

מעבירים את העושר אליהם

לאורך כל אותן שנים שבהן הפנסיות של העובדים בתאגידי הענק הלכו והצטמקו, התרחש בחברות האלה גם תהליך הפוך: שכר המנהלים הלך ותפח, ואיתו תפחו כמובן גם הפנסיות של המנהלים. כשמסתכלים על שתי התופעות האלה זו לצד זו, אומרת שולץ, אפשר לזהות תהליך של העברת עושר מהעובדים למנהלים.

 

"המנהלים נהנו לאורך התקופה מעלייה עקבית בשכר ובפיצויים שהם מקבלים, ומעלייה מתמדת בפנסיות שלהם", היא מזכירה. "זה הגיע עד כדי כך שבהרבה מקרים משהו כמו 8%–15% ממחויבויות הפנסיה של החברה מיועדות למספר קטן מאוד של מנהלים".

 

הפנסיה התופחת של המנהלים מעמידה באור אחר את התלונות של החברות על הנטל הגדל והולך של הפנסיות, אומרת שולץ. "כשחברות אומרות דברים כמו 'התחייבויות הפנסיה שלנו ממש פוגעות בנו', הנטייה בציבור היא לחשוב שמדובר בפנסיה של הפועלים, או הפקידים, או בקיצור העובדים. אבל למעשה, בהרבה מקרים הבעיה נובעת מהפנסיה של הבכירים. והסיבה לכך היא משהו שלעתים קשה לאנשים להבין.

 

"כשמדובר בפנסיה של העובדים, החברות מפרישות כספים לקרן שיש לה נכסים נושאי ריבית. אבל כשמדובר במנהלים, החברות לא מקבלות הטבות מס על הפרשה לפנסיה, ולכן הן לא שמות כסף בצד עבור המנהלים, אלא משלמות להם מתוך התקציב השוטף. לכן הפנסיות של המנהלים פוגעות בהכנסות של החברה. כדי לכפר על הפגיעה הזאת, החברות מקצצות בפנסיה של כל השאר. כך תוכניות הפנסיה הרגילות הופכות לשעיר לעזאזל".

 

בג'נרל אלקטריק, למשל, שהודיעה לא מכבר על הקפאת תוכנית הפנסיה של עובדיה, עומדות התחייבויות הפרישה למנהלים בלבד על לא פחות מ־6 מיליארד דולר. בשלוש השנים האחרונות לבדן שילמה החברה 340 מיליון דולר בתשלומי פנסיה לבכירים - מתוך החשבון השוטף שלה. ומה לגבי המנכ"ל, ג'פרי אימלט, שתיאר את הפנסיות לעובדים כנטל על החברה? הוא יהיה זכאי לצאת לפנסיה בעוד חמש שנים. עד כה מגיע ערך הטבות הפנסיה שלו ל־38 מיליון דולר.

 

וכמובן, ככל שאתה בכיר יותר, כך קשה יותר לפגוע בפנסיה שלך. שולץ מסבירה שהפנסיות של המנהלים בצמרת, אלה שפיצויי הפרישה שלהם יכולים להגיע לעשרות ואפילו מאות מיליוני דולרים, בנויות כך שישרדו אפילו פשיטת רגל של החברה. בענקית המשכנתאות countrywide, למשל, שהגיעה לסף פשיטת רגל עם תחילת המשבר הפיננסי ונמכרה לבנק אוף אמריקה, ראו עובדי החברה את הפנסיות שלהם, שאחוזים ניכרים מהן הושקעו במניות החברה, סופגות הפסדים כבדים. מנכ"ל החברה, אנג'לו מוזילו, שהעיתונות הכלכלית בארצות הברית מתארת אותו כטוען לכתר המנכ"ל הגרוע בהיסטוריה, הרוויח לאורך כהונתו יותר מחצי מיליארד דולר. לאחר קריסת החברה הוא הסתפק בפנסיה של 23.8 מיליון דולר.

 

העובדים

שנות הזהב מאחורי הקופה

סלנברגר, הטייס הגיבור, נחת בסופו של דבר על הרגליים. הוא הפך למרצה מבוקש ומשמש פרשן תעופה ברשתות החדשות. למרות הפנסיה שהתאדתה, הוא מסודר כלכלית. אבל יש גם מי שגורלם פחות שפר עליהם. למעשה, לא קשה למצוא אותם. הם נמצאים, או ליתר דיוק נמצאות, מאחורי הקופה בוולמארט: קופאיות בשיער שיבה, שכבר מזמן היו אמורות לנוח מחוץ למעגל העבודה.

 

"זו האירוניה הגדולה ביותר", אומרת שולץ. "היה לנו עידן זהב, שבו החברות העניקו לעובדים שלהן פנסיות וביטוחי בריאות. בעצם 'העניקו' זו לא המילה הנכונה. למעשה זה היה סוג של תשלום דחוי. בשנות החמישים לחברות לא היה הרבה מזומן, אז במקום לשלם משכורות גדולות הן התחייבו לשלם לעובדים בעתיד הטבות בצורת פנסיה וביטוח בריאות בפרישה. זה היה ההסדר, וזה היה הסדר טוב. אבל כיום החברות אומרות 'היה נחמד אילו יכולנו לשלם לכם את זה, אבל אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו'. כאילו מדובר בבונוס לעובדים, ולא במשהו שהם הרוויחו וצריכים לקבל.

אלן שולץ. "הבעיה היא שמדובר בנושאים מאוד סבוכים, שהמעסיקים לא נוהגים לדבר עליהם" אלן שולץ. "הבעיה היא שמדובר בנושאים מאוד סבוכים, שהמעסיקים לא נוהגים לדבר עליהם" צילום: courtesy of The Wall Street Jour

 

"אתה הרי היית חושב שבתום עידן הזהב הזה האנשים עם הביטחון הכלכלי הגדול ביותר יהיו נשותיהם של אלה שעבדו בתאגיד גדול 30 שנה, שאולי גם עבדו 30 שנה בעצמן. בפועל, מה שקורה הוא שהפנסיה שלהן נחתכה. לחלופין, הפנסיה של בעליהן שולמה במכה אחת והכסף הזה נעלם מזמן, כי הם ניסו להתחיל עסק, או שרפו אותו על הוצאות רפואיות. כך שאין להן פנסיה, ואם נותרו להן חסכונות הן בנות מזל. הדבר היחיד שיש להן הוא ביטוח לאומי".

 

השיטה החדשה

דור בלי פנסיה

דור הזהב של העובד האמריקאי פרש מזמן. הסיפור שמטריד אותו, מספרת שולץ, אמנם נוגע לעשרות מיליוני אנשים, אבל לכאורה הוא רלבנטי רק לקבוצה מוגבלת: עובדים מבוגרים יותר, שכבר יצאו לפנסיה, או כאלה שעתידים לפרוש בשנים הקרובות. מי שנכנס לשוק העבודה האמריקאי כיום בדרך כלל כבר לא זכאי לפנסיה מהמעסיק אלא חוסך באמצעות תוכנית פנסיה אישית, המכונה (k)401, והיא ניתנת להעברה בין מקומות עבודה - דומה יותר למנגנון הקיים בישראל.

 

"אבל הסיפור הזה נוגע גם לאנשים שנכנסים עכשיו לשוק העבודה, והוא בהחלט צריך להטריד אותם", אומרת שולץ. "אחת הסיבות היא שחברות הייעוץ, שהיו המוח מאחורי כל השינויים, הן גם מי שעוזר למעסיקים לנהל את תוכניות ה־(k)401 באופן שתואם את האינטרסים של החברה. למשל, בהרבה מקרים השתתפות המעסיק היא בצורת מניות של החברה, וכתוצאה מכך העובדים מאוד חשופים למצבה של החברה. כבר ראינו מקרים שבהם בעקבות כניסתה של חברה לצרות אנשים הסתכנו בהפסד של חלק ניכר מהחסכונות שלהם, שהושקעו במניות של המעסיק".

 

זה מעניין, כי התוכניות האלה מוצגות כמשהו שמאפשר לך שליטה על גורלך ומקטין את התלות שלך במעסיק.

"זו רטוריקה. הנתונים מראים, באופן לא מפתיע, שהיחידים שבאמת מרוויחים מתוכניות כאלה הם אנשים ברמות שכר גבוהות, כי הם היחידים שבאמת יכולים להרשות לעצמם גם להפריש את הסכומים המקסימליים וגם לא לגעת בכספי החיסכון. עבור רוב העובדים, הסכום החציוני שהצליחו לחסוך הוא בסביבות 40 אלף דולר. זה שום דבר. זה לא משהו שאפשר לחיות עליו לאורך זמן, וזה לא חיסכון שיצליח לצמוח לסכום של מיליון דולר, שזה הסכום שאליו אנשים צריכים להגיע כדי ליהנות מאותן הטבות שהיתה מקנה להם תוכנית פנסיה צנועה".

 

היעד הבא

הביטוח הלאומי

כשאני שואל את שולץ איזה לקח כללי אפשר לגזור מסיפור הפנסיות בארצות הברית, היא מציעה שתי המלצות עיקריות: צריך להרחיק את המעביד כמה שיותר מניהול כספי הפנסיה של העובדים, וצריך לחייב את העובדים לתרום לתוכנית, כשבמקביל יש למנוע מהם להשתמש בכסף לפני הפרישה. "האפשרות הטובה ביותר", היא אומרת, "היא לחזק את מערכת הביטוח הלאומי, שעובדת טוב מאוד ומנוהלת טוב מאוד".

 

אותה מערכת ביטוח לאומי נמצאת היום תחת מתקפה בארצות הברית. מי שנוטל חלק מרכזי במתקפה הזאת, באופן לא מפתיע, הוא אותן חברות ייעוץ שעזרו לתאגידים לפרק את מערכת הפנסיה המסורתית. "חברות הייעוץ האלה משתמשות בטקטיקות הפחדה דומות", מספרת שולץ. "הן אומרות 'המצב של מערכת הביטוח הלאומי נורא ואיום. צריך לסגור אותה, אנחנו לא יכולים להרשות אותה לעצמנו, ואנשים לא עומדים לקבל תשלום בכל מקרה'. אלא שזה פשוט לא נכון. יש מחקרים לא תלויים שמראים שהמערכת לא במצב גרוע, ושעל ידי שינויים קטנים אפשר להפוך אותה לבת קיימא. אבל על ידי יצירת האשליה כאילו המערכת קורסת, והממשלה גונבת את הכסף מהאזרחים, התעשייה מגייסת תמיכה פוליטית בשחרור הכסף הזה. הם כאמור היו רוצים לנהל אותו.

 

"תעשיית הפרישה היא בעצם תת־קבוצה של המערכת הפיננסית: הבנקים, חברות הברוקרים, תעשיית ההשקעות. הם היו שמחים לנהל את הכספים האלה, ואנחנו רואים את הטרנד הזה גם באירופה ובאסיה, שם חברות הייעוץ לוחצות על הממשלה להפריט את כספי הביטוח הלאומי ולהפקיד אותם בחשבונות חיסכון מיוחדים. יש כאן מקבילות ברורות".

 

הקמפיין שעליו מדברת שולץ נמצא בעיצומו. רק בשבוע שעבר פורסמה ב"בלומברג" כתבה המתארת את הפנסיות באירופה כ"פצצת זמן". הממשלות באירופה חייבות להעלות את גיל הפרישה ולהקטין את ההטבות לפורשים, הזהיר באותה כתבה פרגל מקגינס, אנליסט בכיר מטעם ענקית הייעוץ מרסר. “לממשלות עם מערכות ביטוח לאומי נדיבות יהיה קשה לממן אותן", אמר מקגינס והוסיף: “הממשלות חשופות לסיכון שבהתארכות תוחלת החיים".

 

ייתכן שמקגינס צודק כשהוא מזהיר מפני עתידן הבעייתי של תוכניות הביטוח הלאומי באירופה, וייתכן שהוא מגזים. מה שבטוח הוא ששמה של החברה המעסיקה אותו עולה לא מעט בספרה של שולץ. בין היתר היא מצטטת עורך דין במרסר, שהסביר בכנס מקצועי בסוף שנות התשעים איך אפשר להתמודד עם החוק הפדרלי שמחייב חברות לדווח לעובדיו על פגיעה בתנאי הפנסיה שלהם: “החוק לא מחייב אותך לומר 'אנחנו מורידים את הטבות הפנסיה שלך באופן משמעותי'", הסביר עורך הדין, “כל מה שהחוק אומר הוא 'תאר את התיקון'. אז אתה מתאר את התיקון".

 

סיום

החתול שומר על השמנת

המחקרים של שולץ מתפרסמים זה עשור, והספר שלה, שהתפרסם בספטמבר, עדיין מכה גלים. היא קיבלה תגובות נדהמות, היא מספרת, מאיגודי עובדים שהתחילו להקדיש יותר תשומת לב לנושא. הספר שלה גם הביא לעריכת כנסים מקצועיים שדנו בו. היא מספרת על פורום שארגן הגוף הממשלתי המספק ביטוח פנסיות. רוב היושבים בקהל היו עורכי דין שמייצגים מעסיקים, והם לא קיבלו את המסר שלה בברכה.

 

"אבל באופן כללי", היא אומרת, "הבעיה היא שמדובר בנושאים מאוד סבוכים, שהמעסיקים לא נוהגים לדבר עליהם. זו גם הסיבה שהם הצליחו לעשות את כל זה. והתקשורת, אפילו כיום, פונה לקבל הסברים דווקא לאותן חברות שמייעצות למעסיקים, בלי להבין שהן חלק מהמשחק. התקשורת מתייחסת אליהן כאל גופים אקדמיים, כשלמעשה יש להן אג'נדה. אלה אותן חברות שמפעילות לובי נמרץ בוושינגטון כדי לשנות את הכללים באופן שייטיב איתן, ועם המעסיקים".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x