שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
בארץ

כולם מרוויחים יותר, אז איפה בדיוק הבעיה?

יחסית למצב לפני עשור, לכל העשירונים יש היום יותר כסף. אז למה כל הזמן מזכירים לראש הממשלה שמדיניות המיסוי שלו גרמה להתעשרות העשירים ולהרחבת הפערים? הרי אפילו הכלכלנים לא בטוחים שאי־שוויון פוגע בצמיחה. אבל כשהפערים בישראל מולידים הבדלי ענק באיכות החינוך, הם גם מקעקעים את העתיד

מיקי פלד וליאור בן דוד 07:0030.11.11

הנה שאלה שהתשובה לה אמורה להיות פשוטה: מדוע ההתרחבות בפערי ההכנסות בין העשירים, מעמד הביניים והעניים היא תופעה שלילית? אם במישור המוסרי התשובה די מובנת מאליה וחברה אנושית מתוקנת אמורה לפעול לצמצום התופעה באמצעות הממשלה הנבחרת, במישור הכלכלי ובהשפעות על המשק התשובה מורכבת יותר. בשורה התחתונה, אין תיאוריה כלכלית אחת מקובלת על הכל שקובעת בבירור שאי־שוויון, או הרחבתו, הם דברים רעים כשלעצמם שצריך למגר. להפך, יש כלכלנים שחושבים שמדובר בתופעה מבורכת, כל עוד היא נשמרת על אש קטנה.

 

הקושי לענות על השאלה הגדולה הזו מבחינה כלכלית גדל עוד יותר כשבוחנים את השינוי הריאלי בהכנסה של כל אחד מהעשירונים בישראל משנת 2000 ועד 2010.

 

על פי נתוני מינהל הכנסות המדינה במשרד האוצר, ההכנסה נטו (קרי, ההכנסה מכל המקורות - עבודה והון - אחרי הפחתת כל סוגי המסים) של העשירון העליון גדלה ריאלית תוך עשר שנים ב־54.6%. ההכנסה נטו של העשירון התשיעי גדלה בתקופה הזו (ריאלית) ב־32.7%. אבל מתברר שגם ההכנסה של העשירונים התחתונים גדלה בעשור האחרון, אם כי בשיעור נמוך יותר. ההכנסה נטו של העשירון התחתון גדלה ריאלית ב־15.3%, וזו של העשירון השני ב־11%. במילים אחרות, הפערים בין העשירונים אמנם התרחבו, אבל מצבן של השכבות החלשות באוכלוסייה השתפר מבחינה אבסולוטית. במילים אחרות, מה זה משנה לעניים אם העשירים מתרחקים מהם, כל עוד גם העניים משפרים את מצבם? האם יש קשר הכרחי כלשהו בין האי־שוויון לצמיחה? ככל הנראה כן, אך הכלכלנים עוד לא החליטו מה טיבו.

 

"כמו כל דבר בכלכלה, גם התשובה לשאלה לגבי הקשר בין צמיחה לאי־שוויון היא לא חד־משמעית", אומר פרופ' איל קמחי מהמחלקה לכלכלה חקלאית באוניברסיטה העברית ומי שעומד בראש צוות שוק העבודה של מרכז טאוב. "יש השפעה של האי־שוויון על הצמיחה וההשפעה היא לא בהכרח באותו כיוון בכל המקרים. מקובל לחשוב שאי־שוויון ברמה נמוכה דווקא טוב לצמיחה כי הוא יוצר תמריץ לאנשים להשתדל ולהשקיע ולעשות פעולות שמיטיבות את מצבם הכספי ומכאן את מצב המשק כולו. מנגד, אי־שוויון גבוה יכול לגרום לכך שקבוצות שלמות מרגישות שהן לא חלק מהחברה הכללית. לכך יש השפעה שלילית על הצמיחה, גם כי לקבוצות הללו אין תמריץ להשקיע, וגם כי אנשים שלא מרגישים חלק מהחברה מרגישים שיש להם לגיטימציה לא לציית לחוקים. אני לא מדבר רק על פשע, אלא גם על מה שקוראים לו כלכלה שחורה. חלק מזה זה בגלל האי־שוויון".

 

ההשפעה של הרחבת פערי ההכנסות ככל הנראה גם שוחקת את כוח הקנייה של השכבות שמזלן לא שפר עליהן. מכיוון שעושר זה דבר יחסי, אז גם אם הגדילו את הכנסות העשירונים התחתונים, העובדה שהכנסות העשירים גדלו אף יותר היא שתקבע את המחירים ואת היכולת של מעמד הביניים והשכבות החלשות לרכוש שירותים - חינוך, בריאות וכדומה.

 

 

הנקודה הרגישה: החינוך

 

אבל הפגיעה המרכזית של התרחבות פערי השכר בצמיחת המשק הישראלי היא, כמה לא מפתיע, באמצעות החינוך. התרחבות הפערים ממשיכה מעגל, שבו לוקחים חלק הנגישות לחינוך איכותי, אפשרויות התעסוקה והפריון בעבודה - הקובעים את השכר והצמיחה במשק. לכן, כאשר פערי ההכנסות מתרחבים, קטנה הנגישות של השכבות החלשות לחינוך בהשוואה לזו של שכבות הביניים והמבוססות, כי כוח הקנייה שלהן (אם באופן ישיר ואם דרך הרשות המקומית שממומנת מהארנונה שלהן) קטן יותר לעומת שאר המשק. מכיוון שיש קשר ישיר בין איכות החינוך ושנות הלימוד לבין איכות התעסוקה והשכר שבצדה ובין אלו לבין הצמיחה בכלל המשק, לא רק שגדלים הסיכויים שילדי השכבות החלשות יישארו גם הם באותה שכבה סוציו־אקונומית בבגרותם וכך הלאה במשך הדורות, אלא גם הצמיחה במשק נפגעת, והכל בגלל איכות ההוראה.

 

הנה דוגמה. לאחרונה פרסם משרד החינוך את תוצאות מבחני המיצ"ב שערך בשנת הלימודים שעברה בבתי הספר. התלמידים שנבחנו חולקו לשלושה לפי הרקע הסוציו־אקונומי שלהם: גבוה, בינוני ונמוך. הפערים, מתברר, מופיעים כבר ביסודי. הנה כך, הציון של תלמידי כיתה ה' במדע וטכנולוגיה התחלק באופן כזה שבעלי הרקע הגבוה קיבלו ציון מיצ"ב שהיה גבוה ב־45 נקודות מהתלמידים שהגיעו מרקע נמוך.

 

פרופ' איל קמחי: "מקובל לחשוב שאי־שוויון ברמה נמוכה טוב לצמיחה כי הוא יוצר תמריץ, אבל אי־שוויון גבוה יכול לגרום לכך שקבוצות שלמות ירגישו שהן לא חלק מהחברה" פרופ' איל קמחי: "מקובל לחשוב שאי־שוויון ברמה נמוכה טוב לצמיחה כי הוא יוצר תמריץ, אבל אי־שוויון גבוה יכול לגרום לכך שקבוצות שלמות ירגישו שהן לא חלק מהחברה" צילום: אריאל שרוסטר

בשנת 2007, לעומת זאת, עמד הפער בין העשירים לעניים על 39 נקודות. באנגלית הפער בין עשירים לעניים היה 62 נקודות, לעומת 36 נקודות רק חמש שנים לפני כן. אפשר להמשיך עוד ועוד, אבל העיקר הוא שבארבעת המקצועות הבסיסיים לעתיד התעסוקתי כמו עברית, אנגלית, מתמטיקה ומדע וטכנולוגיה הפערים בכיתות ה' בין תלמידים מרקע גבוה לבין תלמידים מרקע נמוך רק גדלו. התלמידים ממעמד הביניים בכיתות ה' הצליחו בחלק מהמקרים לסגור מעט את הפער מהתלמידים העשירים ובמקרים אחרים לא הצליחו. בכיתות ח' זה כבר סיפור אחר. הפערים של כיתה ה' נראים שוליים לעומת חטיבות הביניים, לא רק בשיעור העלייה, אלא בנקודות המוחלטות עצמן. במתמטיקה עלה הפער בין עשירים לעניים מ־84 נקודות מיצ"ב ב־2008 ל־114 תוך ארבע שנים, במדע וטכנולוגיה מ־69 ל־79 ובעברית מ־88 ל־96. רק באנגלית הצליחו העניים לצמצם את הפער, אך ורק משום שהתלמידים מהרקע הגבוה פשוט קיבלו ציונים נמוכים משמעותית מאשר בעבר ולכן הפער ירד מ־91 נקודות ב־2008 ל־77 ב־2011. גם בכיתות ח', תלמידים מרקע חברתי בינוני מצאו לעצמם מקום טוב באמצע. על פניו, אין שום סיבה שבישראל יהיו פערים כאלה. התקצוב שמגיע ממשרד החינוך לתלמיד בדימונה וברהט שווה לזה של תלמיד בסביון ובעומר. אבל כ־30% מהמימון של מערכת החינוך מגיע ממשקי הבית ומהרשויות המקומיות. כלומר, בבתי ספר שהלומדים בהם מגיעים מרקע כלכלי חזק גם התקציב שניתן להשקיע בשיעורים מעבר לשעות המתוקצבות על ידי משרד החינוך, במחשוב הכיתות ועוד, גדל יותר כי להורים ולרשות המקומית (שממומנת על ידי משקי בית חזקים כלכלית) יש מאיפה להביא את הכסף.

 

"הבעיה היא לא רק הפערים בהישגים של התלמידים, אלא המתאם שקיים בין פערים בהישגים חינוכיים ונגישות להשכלה גבוהה לבין הרקע הסוציו־אקונומי של התלמיד. כלומר, הבעיה היא לא בפערים עצמם, כי אך טבעי שיש תלמידים טובים יותר ופחות, אלא שהפערים האלה מתואמים עם הכנסת ההורים או המגזר שאליו משתייך התלמיד", אומר פרופ' משה יוסטמן, כלכלן חינוך מאוניברסיטת בן־גוריון.

 

הפער מהעולם גדל

 

מטבע הדברים, ככל שהשכלת האדם גבוהה יותר, כך הפריון הפוטנציאלי שלו גדול יותר. בהתאם הוא גם יכול להשתכר יותר, יש לו יותר אפשרויות תעסוקה במשק מודרני והערך המוסף שההשכלה שלו נותנת לו בא לידי ביטוי בגידול התוצר של כלל המשק. כך, לדוגמה, כותב פרופ' קמחי בדו"ח מרכז טאוב האחרון, "עובד בעל יותר מ־12 שנות לימוד השתכר ב־1998 כ־66% יותר מעובד בעל פחות שנות לימוד. ב־2009 הפער כבר גדל ל־80%. ניתן להסיק מכך כי המאפיין העיקרי המתואם עם הרמה הגבוהה של פערי השכר בישראל ועם העלייה בפערים אלה לאורך השנים הוא השכלת העובדים. מאחר שההשכלה היא אולי המרכיב החשוב ביותר של כישורי העובדים, אין בכך משום הפתעה".

 

הפערים האלה בפריון לעובד מרעים את מצבה של ישראל לעומת העולם, בעיקר משום שפער הפריון בינינו לבין מדינות המערב רק הולך וגדל. מאז שנות השבעים החל הפער בין פריון העבודה הישראלי לזה של עובדי מדינות ה־G7 לגדול בהתמדה עד שהגיע לכך שבמדינות אלו העובד מייצר לשעת עבודה 32% יותר מאשר העובד הישראלי, לעומת כ־2% בלבד לפני 40 שנה. כלומר, הירידה הדרמטית באיכות החינוך של התלמיד הישראלי היא כנראה אחת הסיבות המרכזיות שאיכות החיים של המשפחה הישראלית הממוצעת התרחקה ב־30% מזו שיכלה להיות לה. גם אם מדובר בהסבר אינטואיטיבי בעיקרו, ניתן לראות כי הגידול הניכר בפערי ההכנסות במשק פוגע בכיס של כל אחד מאיתנו.

 

הכלכלה השחורה גואה

 

עו"ד טלי ניר: "רואים בשטח שככל שאנשים יותר עניים ומיואשים הם פונים לפשע. אני רק מתפלאת שרמת הפשיעה כאן לא גבוהה יותר. לא בטוח שלאורך זמן הרמה הנמוכה הזו תישמר" עו"ד טלי ניר: "רואים בשטח שככל שאנשים יותר עניים ומיואשים הם פונים לפשע. אני רק מתפלאת שרמת הפשיעה כאן לא גבוהה יותר. לא בטוח שלאורך זמן הרמה הנמוכה הזו תישמר" צילום: אורלי דיין

עו"ד טלי ניר מהאגודה לזכויות האזרח עוסקת זה כמה שנים בתפר שבין כלכלה לחברה. "התרחבות פערי ההכנסות והכניסה של יותר ויותר אוכלוסיות, כולל מי שהיו פעם מעמד הביניים, אל העשירונים התחתונים, יוצרת תחושות תסכול עמוקות וניכור משאר החברה. יש תחושה אמיתית של כעס על כך שאדם לא יכול לממש את הפוטנציאל שלו". על הקרקע הזו, אומרת ניר, "רואים בשטח שככל שאנשים הם יותר עניים ומתייאשים מהמערכת הם פונים לפשע. אני מתפלאת שרמת הפשיעה בישראל לא גבוהה יותר. אני רק לא בטוחה שלאורך זמן הרמה הנמוכה הזו יכולה להחזיק מעמד".

 

התחושה של קבוצות אוכלוסייה שלמות כי אין להן סיכוי להתקדם הלאה בהיררכיית ההכנסות של ישראל מעיקה על המשק מכיוון נוסף, והוא הכלכלה השחורה. מחקר של הבנק העולמי, שמוצג בדו"ח מרכז טאוב שפורסם בקיץ האחרון, מראה כי ב־2007 הכלכלה השחורה, שפירושה עסקאות שאינן מדווחות ולכן לא משלמים עליהן מסים, הגיעה ל־23% מהתוצר הישראלי, שיעור גדול בהרבה מזה של מדינות כמו ארה"ב (9%), הולנד (13%) או גרמניה (17%). כרגיל, ישראל ממוקמת בתחום זה עם מקסיקו, יוון, איטליה וספרד. מאז 1999 ועד 2007 היקף הכלכלה השחורה בישראל גדל ב־8.5%. במונחים של 2010, היקף הכלכלה השחורה בישראל הוא 187 מיליארד שקל או 20 מיליארד שקל מסים שנעדרו מקופת המדינה, כפי שרשות המסים אמדה לאחרונה.

 

פער הוא לא תמיד רע

 

אי־שוויון יכול גם להיות טוב, ואפילו הכרחי לצמיחה. זה קורה לא רק כאשר האי־שוויון הוא קטן יחסית, אלא כאשר המשק בנוי מאפשרות סבירה של ניידות בין העשירונים. "אם יש משק שיש בו רמת אי־שוויון גבוהה אבל גם ניידות גבוהה אז זה אומר שהשנה אני עני ובשנה הבאה אהיה עשיר ובממוצע אני בסדר. מה זה ארה"ב כארץ ההזדמנויות? זו ניידות. זה מצב שבו אי־שוויון לא מדכא את הצמיחה. אם יש משק שיש בו ניידות נמוכה, אז אם אני היום עני סביר שאהיה עני לעולם ועד", מסביר פרופ' קמחי. במצב כמו האחרון אין לאדם סיבה להשקיע בהשכלה, פתיחת עסק וכדומה, כי הסיכויים שלו להתקדם הם קטנים.

 

השאלה כאן היא האם ישראל היא חברה ניידת או לא. לדברי קמחי, קשה לענות על השאלה הזו כי אין מספיק נתונים. מה שכן, הוא אומר, "אנחנו בטוח לא נמצאים באזור של אי־שוויון נמוך שבו התמריצים לא מספיקים כדי לעודד ליזמות. אנחנו בטוח לא שם. על זה אני מוכן לחתום".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x