ראש הוועדה להגנת הפרטיות בלשכת עוה"ד: "הרשויות מקלות על חייהן ורומסות את פרטיות הציבור"

"לא הופתעתי מדליפת המידע מהמאגר של מרשם האוכלוסין. אני מתריע כבר שנים, אבל הרשויות בישראל ממשיכות להתעלם מהסכנות המאיימות על הפרטיות בדרך למה שעלול להתגלות כקטסטרופה אמיתית", אומר בראיון ל"כלכליסט" עו"ד דן חי, ראש הוועדה להגנת הפרטיות בלשכת עורכי הדין, כשהוא מתייחס לפרסומים בחודש שעבר על פיצוח דליפת המידע החמורה של המאגר, שנגנב ב־2006.

לדבריו, "רק במזל לא נחשף במסגרת פרשת מרשם האוכלוסין מידע מפנקסי האימוץ של ישראל, שהחוקרים מצאו בביתו של האיש שהדליף את המאגר. מדובר באחד המאגרים הרגישים במדינה, ואילו הופץ היה יכול לזעזע את כל מערכת האימוץ".

חי, שמתמחה בהגנה על פרטיות, יודע היטב במה היא כרוכה. אחד התיקים הבולטים שבהם טיפל היה ייצוג שחקני נבחרת ישראל בכדורגל בפרשת נערות הליווי ערב אליפות אירופה 2000. במסגרת אותה פרשה נחשף כי השחקנים בילו עם נערות ליווי בלילה שלפני משחק מכריע נגד דנמרק, וחי עמל כדי להגן על פרטיותם של השחקנים שהיו מעורבים בפרשה.

מאז התעמק חי בתחום ופרסם ב־2006 את הספר "ההגנה על הפרטיות בישראל". בימים אלה יוצא ספר נוסף שלו, "נתוני תקשורת בישראל", העוסק בחוק נתוני תקשורת השנוי במחלוקת. החוק שאושר ב־2007 מאפשר למשטרה לקבל מחברות התקשורת מידע על מועדי שיחות ונתוני מיקום של לקוחות חברות התקשורת השונות. בעתירה שהגיש חי לבג"ץ סמוך לחקיקת החוק הוא ביקש לבטל כמה סעיפים בו. לאור רגישותה הרבה של העתירה, היא עדיין ממתינה להכרעה בפני הרכב של שבעה שופטים.

"חוק נתוני תקשורת משתלב עם סדרת חוקי 'האח הגדול' שמעניקים לרשויות חופש גדול מדי בחדירה לחיינו", אומר חי. "יש בישראל כרסום מתמשך בזכות לפרטיות בדמות חוקים, תזכירי חוק ויוזמות 'האח הגדול' שנועדו להקל על חייהן של הרשויות תוך רמיסה בלתי מידתית של הפרטיות".

דן חי. "יש בישראל כרסום מתמשך בזכות לפרטיות"

"החוק הביומטרי בארץ רחב מהמקובל"

הדוגמה המרכזית שמביא חי לחקיקת "האח הגדול" היא חוק המאגר הביומטרי הידוע לשמצה, שמסמיך את שר הפנים להקים מאגר ביומטרי שיכלול טביעות אצבע ותמונות תווי פנים של אזרחים לצורך הנפקת תעודות זהות ודרכונים. מאגר הזיהוי הביומטרי צפוי להיכנס בשבועות הקרובים לתקופת ניסיון בת שנתיים. התומכים במאגר מדברים בשבחי התועלת שתצמח ממנו למלחמה בפשע, אך באותה נשימה מתנגדיו מזהירים מפני הפגיעה החמורה בפרטיות והסכנות שעלולות לצמוח מאיסוף הנתונים הרגישים.

לטענת חי, גבולות החוק הישראלי בנוגע למאגר הביומטרי רחבים בהרבה מהמקובל בעולם. "במדינות אחרות טביעות האצבע ואפיון תווי הפנים נצרבים בתוך צ'יפ מיוחד שמוטבע בדרכון או בתעודת הזהות של האזרח ומסייע לזיהויו. בישראל הכוונה היא לעשות משהו הרבה יותר מרחיק לכת - להכניס את כל אזרחי המדינה למאגר ולהעמיד אותו לרשות המשטרה. כולנו הופכים באחת לפושעים פוטנציאליים".

חי טוען כי המאגר הביומטרי עלול לחשוף את אזרחי המדינה לסכנה נוספת שנשמעת כמעט דמיונית. "הניסיון מלמד אותנו שכל מאגר נפרץ בסופו של דבר, ואם ניתן יהיה לגנוב את הזהות שלך, ניתן יהיה גם לשתול אותה בזירת פשע ולהפליל אותך על לא עוול בכפך", הוא אומר. "לא רחוק היום שבו ייגנבו פרטים של אדם מהמאגר הביומטרי, והוא ימצא עצמו בתסריט בלהות שבו הוא מופלל בפשעים שלא ביצע ויתקשה להוכיח את חפותו.

"כל עוד לא מוכנים להשקיע משאבים בהגנה על פרטיותנו, לא ראוי שיוקם מאגר ביומטרי עם פרטים אישיים וייחודיים כמו טביעות אצבע", אומר חי. "אחת הבעיות העיקריות עם המערכת היא שלא קיימת מערכת אבטחת יעילה מספיק שיכולה להגן מפני אותו 'תפוח רקוב' שיחליט לעשות שימוש לא ראוי במידע שצפוי להיאסף במאגר הביומטרי".

"משרד המשפטים לא מגן על האזרחים"

חי מספק דוגמאות נוספות לחקיקה שפוגעת בפרטיות האזרחים בישראל, כמעט בלי שיהיו מודעים אליה. "כך, למשל, חוק שירות נתוני אשראי שנחקק ב־2002 מאפשר למוסד פיננסי שאתה פונה אליו לקבלת אשראי לדעת אם היו לך קשיים בעבר בהחזר של הלוואות או חובות אחרים שהגיעו להוצאה לפועל", הוא מדגים. "השינוי הדרמטי במסגרת החוק הוא הוספה של תקנות חדשות המכניסות את כל משקי הבית למעגל הלווים שנמסר לגביו מידע. לפני כן היה תנאי שרק אדם שהוא עצמאי יינתן לגביו מידע. פעם אפשר היה לקבל מידע רק אם נפתח עלינו תיק בהוצאה לפועל, אבל היום הסיגו לאחור את השקיפות הפיננסית שלנו וניתן לדעת על מצבנו גם אם לא הגענו לפשיטת רגל".

יוזמה נוספת, שדומה במהותה לתעודת הזיהוי הביומטרית, היא הקמת מאגר במשרד הבריאות שיקבץ את הפרופיל הרפואי של כל אזרחי המדינה. "אם זה היה רק בצ'יפ שכל אזרח נושא עמו - זה מידתי ומועיל, ולפעמים חשוב לדעת במהירות המרבית את מצבו הרפואי של אדם, במיוחד כשהוא נזקק לטיפול דחוף. אבל הכנסת כל המידע הזה למאגר ממשלתי היא בעייתית", אומר חי.

חי סבור שמשרד המשפטים מנומנם ואינו להוט לפעול להבהרת חוק הגנת הפרטיות ועדכונו. מצד אחד, יוזמות החוק העוסקות בפגיעה בפרטיות ושמחכות להכרעת הכנסת הן דרקוניות (ראו תרשים). מנגד, לדבריו, לא נעשה כלום כדי לעדכן, להסדיר ולהבהיר את הגדרות החוק באופן שיספקו הגנה מספיקה על אזרחי ישראל. "ישנו תזכיר חוק שדווקא מבקש להסדיר את האכיפה ולהבהיר את כללי המשחק, אבל כלום לא זז. הסכנה בערפול שקיים הוא כפול. ראשית, הוא מאפשר לרגולטור חופש פרשנות נרחב של החוק ואכיפתו, הרשות למשפט וטכנולוגיה במשרד המשפטים במקרה זה. שנית, חוסר הבהירות עשוי להוביל חברות למצב שבו הן חשופות לתביעה ייצוגית".

תביעה ייצוגית שהוגשה נגד ספקית הסלולר סלקום באוקטובר 2010 מדגימה את השתלבות הסיכונים שמתאר חי. לפי התביעה, סלקום רכשה מאגר מידע של כל המתגייסים לצה"ל והצליבה אותו עם מאגר לקוחותיה הקיים כדי לאתר את המתגייסים שבני משפחתם הם לקוחות החברה ולהציע להם מסלול משפחתי זול יותר אם "יערקו" לשורותיה. הרשות למשפט וטכנולוגיה קבעה שזו פעולה שמנוגדת למטרת המאגר כפי שאישרה לה הרשות, ועל יסוד קביעה זו הוגשה תביעה ייצוגית בידי צעירה לפני גיוס, שסלקום הציעה לה את המסלול הייעודי לחיילים. התביעה ובקשה לאשרה כייצוגית בגובה 50 מיליון שקל הוגשו נגד סלקום בשל פנייה ללקוחות פוטנציאליים שלא כדין ובניגוד לחוק הגנת הפרטיות, והתיק עודו מתברר בבתי המשפט.

"אין הוראות איך לשמור את המידע"

חוק הגנת הפרטיות הבלתי מעודכן מספק בעיות רבות שנוצרו עקב הקדמה הטכנולוגית. "חובת רישום מאגרי מידע שנדרשת בחוק היא דוגמה להתייחסות ארכאית ולא הגיונית", אומר חי. "לכל עורך דין יש מאגר מידע של עובדים, לקוחות וספקים. לכל עסק הכי קטן - מסעדה או חנות - יש מאגר כזה. לא הגיוני לחייב כל מאגר כזה ברישום. במסגרת לשכת עורכי הדין נפגשנו עם ראש הרשות למשפט, טכנולוגיה ומידע במשרד המשפטים, עו"ד יורם הכהן, כדי לקבל פטור מחובת הרישום לעורכי דין. הכהן גילה הבנה לבקשתנו, אבל לא יכול היה להיענות בגלל דרישת החוק".

חוק הגנת הפרטיות מאפשר צילום אנשים בפרהסיה כשפרסום הצילום מותנה בכך שאין בו השפלה וביזוי למצולם. "מרשתים את הרחובות במצלמות, שזו יוזמה מבורכת, אבל צריך להסדיר את זה - מה ניתן לשמור ולכמה זמן, מה ניתן לעשות בצילומים, האם מותר, נניח להעביר אותם לשידור בטלוויזיה", מציין חי.

"המידע מצטבר ואין הוראות ברורות לכמה זמן ניתן וצריך לשמור אותו. כל ספקי האינטרנט שומרים מידע על כל גלישה שלנו, כל אימייל, והמשטרה יכולה לקבלו".

לטענת חי, החוק נזקק לעדכון גם בנושא הגנת פרטיותם של נפטרים. כיום אין פרטיות כזו ומשפחתו של המנוח עלולה להיחשף לאי־נעימות אם יפורסמו פרטים מביכים במיוחד, למשל נטיותיו המיניות או "בגידותיו" של הנפטר.

"המשטרה קובעת מתי מותר לה להפר חיסיון"

ספרו של חי על חוק נתוני התקשורת יצא לאור בעת שהעתירה שהגיש נגד החוק עדיין ממתינה להכרעה. נתוני התקשורת שאליהם מתייחס החוק הם למעשה כל הנתונים המתלווים לשיחה מלבד התוכן עצמו, ובכלל זה מספר הטלפון, שמו של המחזיק בקו הטלפון, משך השיחה, מועד השיחה והמקום שממנו מתבצעת השיחה. נתונים אלה מתכנסים לשלושה תחומים: מיקום השיחה, נתוני המנוי ונתוני התעבורה. החוק במתכונתו הנוכחית מאפשר למשטרה לבקש ולקבל מחברות הטלפוניה בקלות יתרה את הנתונים.

"החוק לא מגן במידה מספקת על בעלי חיסיון כעורכי דין, רופאים ואפילו עיתונאים", אומר חי. "החוק מאפשר לקצין משטרה לתת היתר להפרת חיסיון במקרים דחופים, כשהוא מי שקובע אם מדובר במקרה דחוף. בנוסף, ניתן להפעיל את החוק לא רק בעבירות מסוג פשע אלא גם בעבירות קלות יותר של עוון. ההרחבה הזו אינה מידתית והמחוקק צריך להיות ספציפי יותר, לצמצם ולקבוע באילו עבירות מסוג עוון ניתן להחיל את החוק. בנוסף, עתרנו גם על כך שאין בחוק סעיף שפוסל ראיות שהתקבלו ללא צו. אין כאן פסילת 'פירות העץ המורעל' שמהווה תמרור אזהרה מרסן למשטרה".

למרות הביקורת הרבה של חי על מצב הפרטיות בישראל, לפני כשנה דווקא זכתה ישראל לציון בינלאומי נאה כשקיבלה מהאיחוד האירופי הכרה שלפיה ההגנה על הפרטיות בקרבה היא בסטנדרט האירופי הגבוה. חי מגחך. לדבריו, "ההכרה הזו התבססה על התחייבות ישראלית לתקן את חוק הגנת הפרטיות ברוח המלצות האיחוד ולא עשינו זאת. המסקנה היא ששיקרנו לעולם כולו".