רוצים מדינת רווחה, אבל לא רוצים לממן אותה
הקיץ האחרון העניק עדנה מחודשת למושג מדינת רווחה, עם קריאות להחזיר לישראל את התמיכה הרחבה של המדינה בפרט. רק שאת מדינת הרווחה הזו צריך לממן, ואת המימון משיגים באמצעות העלאות מסים - מחיר שישראלים רבים מעדיפים להדחיק. זה הזמן לבדוק מהי מדינת רווחה ומה משמעותה
כאשר המאבק החברתי של הקיץ האחרון היה רק בראשיתו, אי שם בתוך החום של תחילת אוגוסט, העזה פרופ' לאה אחדות - החברה בצוות המומחים שמייעץ למטה המאבק החברתי - לומר משהו שספק אם נקלט אז באוזני המפגינים שדרשו מדינת רווחה: "ממה שאני שומעת מהמפגינים, לא נראה לי שברור להם שבשביל מדינת רווחה צריך להעלות את המסים".
עם פתיחת מושב החורף של הכנסת השבוע, המחאה החברתית עוברת תהליך של "מיסוד", אם אפשר לומר זאת כך - מהכיכרות והרחובות למסדרונות קומת הוועדות במשכן. זה הזמן להבין מה זו מדינת רווחה, מה המשמעויות שלה, והאם ישראל בכלל יכולה להיות אותה מדינת רווחה רחבה שדפני ליף וחבריה מדברים עליה.
פרופ' לאה אחדות צילום: אלכס קולומויסקי מה שבטוח הוא שוועדת טרכטנברג לא התייחסה כלל לרעיון של החזרת מדינת הרווחה, גם אם כמה מצעדיה - כגון הרחבת חוק חינוך חובה חינם מגיל 3 - הם צעד בכיוון. ביותר מ־260 עמודי הדו"ח המושג "מדינת רווחה" מופיע פעם אחת בלבד, בחלק המתאר את השאלות שבהן עסקו כותביו, אך הם לא טרחו להגיד מה התשובה שמצאו לנכון.
בין הליברלי לסוציאל־דמוקרטי
במסמך שהוציא צוות האקדמאים המייעצים למטה המאבק ניתנות מדינות סקנדינביה כדוגמה למדינת רווחה סוציאל־דמוקרטית שישראל צריכה לשאוף אליה. לטענתם, ישראל הולכת בכיוון השני, זה של ארה"ב.
גם מדינות סקנדינביה וגם ארה"ב מייצגות סוג של מדינות רווחה ושומרות על בסיס של שוק חופשי קפיטליסטי, אך לכל אחת מהן הסתכלות אחרת לחלוטין על השאלות המרכזיות שקובעות את אופיין: אילו שירותים המדינה צריכה לספק, איך היא אמורה לממן אותם ועד כמה היא מתערבת בשוק החופשי - אם על ידי מיסוי ואם על ידי רגולציה. זאת על מנת להשיג את יעדיה, שכוללים בעיקר את מערכות הבריאות, החינוך והדיור הציבוריות, וגם את רמת הביטחון והרווחה הסוציאליים שהמדינה מספקת.
מבלי להיכנס לדקויות, ישנם שני סוגים עיקריים של מדינות רווחה בעולם המערבי: הדגם הליברלי והדגם הסוציאל־דמוקרטי. ההבדל ביניהם הוא תמהיל האחריות בין המגזר הציבורי לפרטי על אספקת שירותי הרווחה וכמות ואיכות שירותי הרווחה עצמם. למשל גובה דמי האבטלה ומשך הזכאות להם, סבסוד תשלומי ההורים לבתי הספר, גובה קצבאות זיקנה או נכות והשמה בעבודה.
בדגם הליברלי, שארה"ב היא הדוגמה המובהקת לו, המדינה מספקת רק שירותי רווחה בסיסיים מאוד, וגם זאת לרוב באמצעות גופים פרטיים, כאשר השאר הוא באחריות הקהילה עצמה או פילנתרופים. במדינות סוציאל־דמוקרטיות, שרוב מדינות אירופה נכללות בהן, המדינה מספקת מכלול רחב יחסית של שירותים חברתיים, שכדי לקבלם יש לעמוד בתנאים מקלים יחסית.
ההחלטה מהו המודל הנכון לכל מדינה אינה של כלכלנים, אלא עניין של תרבות, היסטוריה ודמוגרפיה. ככל שהחברה הומוגנית, גם מדיניות הרווחה גדולה יותר. לדוגמה, בשבדיה היחסית־הומוגנית הנורמה היא של מסים גבוהים תמורת שירותי רווחה רחבים, שמחייבים גם מגזר ציבורי רחב. בארה"ב שירותי הרווחה מצומצמים מאוד, ובהתאם המסים נמוכים יותר ומשקלה של המדינה בתוצר נמוך יותר.
כך, בשבדיה משקל ההוצאה האזרחית של המדינה מכלל התוצר ב־2010 עמד על 53%, בעוד שבארה"ב עמד שיעור זה על 35% בלבד. בישראל, אגב, השיעור נמוך אף יותר ועומד על 32%. בהתאם, נטל המס בשבדיה כחלק מהתוצר ב־2009 עמד על יותר מ־46%, בעוד שבארה"ב השיעור היה מחצית מכך, וישראל באמצע עם 31.4%, בעיקר עקב הוצאות ביטחון גדולות.
למרות כל השוני, שתי המדינות - שבדיה וארה"ב - נמצאות בראש טבלת התוצר לנפש. ההבדל הגדול ביניהן מבוטא בשוויון ההכנסות: בשבדיה, מדד ג'יני לבדיקת אי־השיוויון בהכנסות עומד על 0.25 (כאשר 0 מייצג שוויון מוחלט ו־1 אי־שוויון מוחלט), עם מדינות כמו יפן, דנמרק ונורבגיה. בארה"ב, לעומת זאת, המדד עומד על 0.4, לצד טורקמניסטן, טורקיה וסנגל. ישראל נצמדת לארה"ב עם 0.39.
"הפרט תלוי בהכנסות משוק העבודה"
"אנחנו הרבה יותר דומים לדגם הליברלי", אומרת אחדות, לשעבר סמנכ"ל מחקר ותכנון בביטוח הלאומי. "מערכת הרווחה שלנו מכסה המון תחומים - מילדות ועד זיקנה, דרך נכות, ביטוח נפגעי עבודה, אבטלה ועוד; אבל מתוך אילוצים כלכליים ואידיאולוגיה עשינו פשרה, של מערכת רחבה מאוד מבחינת הכיסוי - אבל כזו שנותנת מעט. המערכת לא משחררת את הפרט מהתלות שלו בהכנסות משוק העבודה".
כך לדוגמה, כ־52% מהכנסות הקשישים בישראל מקורן ברובד הציבורי - קיצבת זקנה, השלמת הכנסה וכדומה - בעוד שבאירופה השיעור נע בין 70% ל־90%. כאשר קצבת הזיקנה הבסיסית היא 1,444 שקל, מדובר יותר במחווה של רצון טוב מצד המדינה, ולא על משהו שניתן לחיות ממנו.
לפי אחדות, מקום המדינה ועד תחילת שנות האלפיים מדיניות הרווחה הישראלית הקיפה עוד ועוד נושאים. זאת עד למשבר הכלכלי ב־2002–2003, אז אריאל שרון כראש ממשלה ובנימין נתניהו כשר אוצר הביאו לקיצוצים רחבים במדיניות הקצבאות. הקיצוץ, בהיקף מיליארדי שקלים, פגע קודם כל בשירותים לציבור, בעיקר לשכבות החלשות.
"במקביל הממשלה הפחיתה את המיסוי ולמעשה אמרה 'לא רוצים מסים גבוהים ולא רוצים להוציא כסף'. האחריות לרווחתו של הפרט החלה לעבור מהממשלה לפרט, אם בדרך של הפרטה ישירה ואם משום שהממשלה לא עשתה דבר והפרט צריך לדאוג לעצמו, מה שנקרא הפרטה במחדל", אומרת אחדות.
"המדינה אינה בור ללא תחתית"
בישראל קיימת כיום מערכת בריאות ציבורית טובה יחסית, אך לאורך השנים חלה שחיקה בהשתתפות תקציב המדינה בהוצאותיה, מ־37% בשנת 2000 ל־33% ב־2010. תהליך דומה קורה גם במערכת החינוך: ב־1996 הממשלה מימנה 74% מההוצאות של מוסדות החינוך, שיעור שירד ל־69% בשנים האחרונות, במקביל לעלייה בהוצאות הרשויות המקומיות ומשקי הבית. כלומר, אם פעם המגמה היתה הרחבה שיטתית של מדינת הרווחה, בעשור האחרון המגמה התהפכה.
עם זאת, פרופ' ישראל אומן, חתן פרס נובל בכלכלה, סבור כי "גם היום יש לנו מדינת רווחה, עם שירותי בריאות וחינוך ציבוריים ושכר מינימום והשלמת הכנסה; אבל אני חושב שהגענו לרוויה בנושא הזה. הליכה לכיוון יותר סוציאליסטי, תוך פגיעה בשוק החופשי, תקלקל את התמריצים לעבוד.
"לצערי מתייחסים למדינה כאל בור ללא תחתית שאפשר לקחת ממנו בלי סוף. זה לא עובד. אם אני מקבל לפי צרכיי, אעדיף לשבת בבית. זה הוכח בברית המועצות ובקיבוצים. הדבר לא רק פוגע בתמריצים; ככל שנותנים יותר סמכויות למשרתי ציבור רק מעודדים שחיתות".
היקף העלמות המס יכול לממן תקציב חברתי
סקרים שונים שפורסמו בקיץ הצביעו על תמיכה גבוהה, לפעמים אף של יותר מ־80%, בדרישות המאבק החברתי למדינת רווחה. אולם, עד כמה הישראלים מוכנים לשלם את העלאת המס שכינונה של מדינת רווחה כזו יחייב?
ב־2008 החליטו ד"ר נסים כהן, ד"ר שלמה מזרחי וד"ר פני יובל, לבדוק אם באמת נכונות הטענות שהציבור הישראלי הלך רחוק מאוד לכיוון הניאו־ליברלי, כפי שנהוג לחשוב, האם הוא מוכן למדינת רווחה חזקה והאם הוא מוכן לשלם את המסים הנדרשים לשם כך. בשביל המחקר הם בנו מדדים שונים, שנועדו לבדוק את עמדות הציבור, ומצאו כי הציבור חושב שלמדינה ישנה אחריות על האוכלוסיות החלשות, ושלשם כך עליה להתערב בכלכלה ובחיי הפרט ולהבטיח מדיניות רווחה אוניברסלית רחבה. בכל אלו המדדים עמדו על כמעט 4 מתוך 5.
ואולם, כאשר הם בדקו את עמדות הציבור בנוגע למחיר שיש לשלם - העלאת מסים - הם גילו נכונות הרבה יותר קטנה, קרוב יותר ל־3 מתוך 5, ובמילות החוקרים: "הציבור בישראל מגלה נכונות בינונית לשאת בעלויות מדינת הרווחה". אחדות דווקא סבורה ששלושה חודשים מתחילת המחאה הציבור כבר הפנים שיהיה צורך בהעלאת מסים ומוכן לזה.
פרופ' אייל וינטר מכל מקום, לפחות בכל הנוגע להשלכות הכלכליות של הגדלת הוצאות הממשלה, לשיטתה לא אמורה להיות בעיה: "כל עוד חלקה של המדינה בתוצר הוא בין 40% ל־50%, לא אמורה להיות שום בעיה של ישימות כלכלית". הבעיה היא בצד של הכנסות המדינה. פרופ' אייל וינטר מהחוג לכלכלה באוניברסיטה העברית מציין כי "בנורבגיה, לדוגמה, אין רק מס גבוה, אלא גם שיעור הציות לתשלומי מס ההכנסה הוא הגבוה בעולם. לכן, בכל הקשור למיסוי, מדינת רווחה היא ישימה רק כאשר יש איזושהי סולידריות חברתית ותובנה שהמס משרת את כולנו".
על פי הערכת רשות המסים שפורסמה בשנה שעברה, היקף העלמות המס בישראל מגיע לכ־20 מיליארד שקל בשנה. רצה הגורל, וזהו בדיוק הסכום שבו מציע פרופ' יוסי זעירא, ראש הצוות הכלכלי של המומחים המייעצים למטה המאבק, להגדיל את תקציב המדינה כדי להתחיל ולממן מדינת רווחה.
לבעיתייות בצד הכנסות המדינה מוסיף וינטר נדבך נוסף: "במצב הנוכחי, כל הגדלה של נטל המס נופלת על אוכלוסייה קטנה יחסית שמשתתפת בשוק העבודה. זה לא בר־קיימא". על פי נתוני מינהל הכנסות המדינה, 51.2% מהציבור העובד בישראל קיבל פטור מלא או חלקי ממס הכנסה עקב שכר נמוך ב־2010. אולם, הבעיה היא אף גדולה יותר, משום אוכלוסיות שלמות - בעיקר גברים חרדים ונשים ערביות - לא משתתפות בשוק העבודה כלל (58% ו־75% בהתאמה). לפי הערכות האוצר, אי־העבודה של החרדים מובילה לאובדן תוצר של 4 מיליארד שקל בשנה, אולם הערכות אחרות מדברות על 10 מיליארד שקל ויותר. כך, לא רק שישנם הפסדי תוצר והכנסה ממסים, גם גדל הנטל על מערכת הרווחה.
המסקנה המתבקשת היא שישנם לפחות שני רכיבי מפתח ביצירת מדינת רווחה אמיתית: הכנסתם של יותר אנשים לשוק העבודה, ובמקביל יצירת תרבות של תשלום מס.
