מאוחדים ניפול

בנוסף, מאחר שלבנקאים הראשיים משני צדי האוקיינוס כמעט נגמר מרחב התמרון בתחום הריביות, הדפסת הכסף, הגדלת הנזילות והלאמתם של בנקים מסחריים, גם הם באים לממשלותיהם וטוענים כי הם הגיעו לקצה גבול היכולת לפעול במציאות הכלכלית הנתונה.

כתוצאה מכך, מעט מאוד אנשים ברחבי העולם מפקפקים באמיתות התחושה שהעולם צף ומיטלטל לו על המים, ללא הגה וללא מנהיג, אל עבר משבר נוסף. הדיון שהתקיים לפני הקיץ על השאלה "האם צמיחה אטית היא הנורמה החדשה?" הגיע לידי מסקנה: שום דבר לא נראה היום נורמלי. טקטיקות ההישרדות נכשלו. עם חוסר היכולת לגבש הסכמה על נושאים כמו שינויי אקלים, אסטרטגיות צמיחה או שינויים בשלטון הפיננסי, העולם צפוי לשקוע לפרוטקציוניזם של פיחות, מלחמת מטבעות והגבלות סחר והון.

לא קצה גבול היכולת

אולם זוהי לא העת לתבוסתנות. מדינות שטוענות שהן הגיעו לגבול של מה שביכולתן לעשות בסך הכל הגיעו לגבול של מה שהן יכולות לעשות לבדן. הדרך קדימה אל עבר צמיחה ותעסוקה בנות־קיימא אינה עוברת דרך יוזמות לאומיות פרטניות, כי אם באמצעות תיאום מדיניות גלובלי.

ב־2010 העריכה קרן המטבע הבינלאומית כי גישה מתואמת למדיניות מאקרו־כלכלית, למסחר ולמדיניות מבנית עשויה להביא לתמ"ג עולמי גבוה ב־5.5% מאשר כיום, ליצור 25–50 מיליון משרות חדשות, ולהוציא 90 מיליון בני אדם ממעגל העוני. כיום נראית אמנת צמיחה גלובלית אפילו יותר נחוצה, לאור הפערים הברורים בין תפוקה לצריכה.

מה ניתן לעשות? ראשית עלינו להחזיר למרכז הדיון הציבורי את ההשקפה הדוגלת בתיאום כלכלי גלובלי, כפי שהוא נוסח באמנה שהגו מדינות ה־G20 במפגשן האחרון (אמנה ששונתה בינתיים למה שקרן המטבע מכנה "אנליזה מקיפה של חוסר האיזונים במדינות בעלות חוסר איזונים כלכליים"). ברם, דרוש כאן סדר יום מעמיק יותר: על סין להעלות את ההוצאה למשקי הבית שלה; על הודו לפתוח את השווקים שלה כך שהעניים יוכלו ליהנות מיבוא מוצרים במחירים זולים; ועל אמריקה ואירופה להגביר את התחרותיות בשווקיהן כדי להגביר את קצב היצוא משטחן.

רק צמיחה לא מספיקה

כפי שחתן פרס נובל מייקל ספנס הוכיח, צמיחה היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לצורך עידוד שוק התעסוקה. כיום דורשת בעיקר המגיפה של אבטלת צעירים גישות חדשות - כמו בנק לפיתוח למשל, שידאג למצוא דרכים להעסקתם של בני הנוער הצומחים ומתפתחים בארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה, וליצור מסגרות הכשרה במקומות אחרים. אמנת הצמיחה חייבת להיות גם אמנת תעסוקה.

ארגון ה־G20, המייצג 80% מהתפוקה העולמית, נוצר בתור הגוף הרב־צדדי היחיד שמסוגל לתאם מדיניות כלכלית גלובלית. למרבה הצער, המדינות החברות בו נטשו מהר מדי את המטרה החשובה הזו, ופנו למציאת פתרונות ברמה הלאומית בלבד. כצפוי, הליכה בדרך עצמאית לא הצליחה להבטיח התאוששות כלכלית למדינות עצמן. כעת הגיעה שוב שעתו של ארגון ה־G20, וככל שנשיא צרפת והנשיא התורן של הארגון, ניקולא סרקוזי, יקרא למדינות הארגון לפעול מהר ככל האפשר, כן ייטב.

הכותב כיהן בעבר כראש ממשלת בריטניה. פרוג'קט סינדיקט 2011, מיוחד ל"כלכליסט"