שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
1.9.11

פרופ' ענת אדמתי: "המערכת הבנקאית מסוכנת, אנו עלולים ליפול בקרוב לעוד חלום בלהות"

פרופ' אדמתי, מהכלכלניות המדוברות ביותר בארה"ב, נמצאת בחזית המאבק העולמי במערכת הבנקאית עתירת הסיכונים. וזה מה שהיא מבקשת לספר לכם עליה

אורי פסובסקי 10:4301.09.11

א. לבנקאים יש בעיית התנהגות

 

בכירי הבנקאים בעולם מנהלים כבר שלוש שנים מלחמת חורמה נגד כל ניסיון לפקח עליהם. כאילו לא היה משבר מעולם, הם נעמדים על הרגליים האחוריות בכל פעם שנשמעת ביקורת, ומתנגדים בעיקר לרעיון המשונה הזה לשנות את השיטה ולא לאפשר להם למנף את עצמם לדעת. הם ממשיכים לממן את ההשקעות שלהם באמצעות חובות ענק, ויודעים שכאשר ירוויחו הכסף יזרום לבנקאים ולבעלי המניות, וכשיפסידו הציבור יספוג את ההפסדים. כך שמבחינתם, אין שום סיבה לשנות את השיטה. ואת המסר הזה הם מעבירים באופן בוטה. "הגבלות על מינוף יהיו המסמר האחרון בארון המתים של הבנקים האמריקאיים הגדולים", אמר למשל ג'יימי דיימון, מנכ"ל ג'יי.פי מורגן, באביב.

 

פרופ' ענת אדמתי שומעת את ההצהרות שמגיעות מוול סטריט ומהסיטי בלונדון, ומתחלחלת. "הבנקאים הגדולים בעולם אומרים שאם לא תיתן להם למנף הם ייקחו סיכון בכל מקרה. בוב דיאמונד מברקליס אומר: 'אני חייב תשואה של 13% בכל מקרה, ואם לא תיתנו לי למנף, אני אקח סיכון גדול יותר - אני אגדיל את התיאבון שלי לסיכון'. הצילו אותנו מהתיאבון שלהם לסיכון! ג'יימי דיימון אומר: 'אם לא תיתנו לנו לשלם דיבידנדים חלק מהבנקאים יעשו דברים טיפשיים'. שמעת פעם מנכ"ל אומר דבר כזה על חברים שלו למקצוע? 'הם יעשו דברים טיפשיים, אל תסמכו עליהם!'. מה בדיוק הם יעשו? הם כמו בני נוער בגיל ההתבגרות: 'אם לא תיתנו לי אני אעשה דברים מסוכנים'. הם מסוגלים

ג'יימי דיימון. "שלא יעמיד פנים שהוא דואג לכלכלה כשהוא דואג לבנק שלו" ג'יימי דיימון. "שלא יעמיד פנים שהוא דואג לכלכלה כשהוא דואג לבנק שלו" צילום: בלומברג

לומר דברים מדהימים, ואתה מתחיל לתהות מה הם יעשו אם יהיה יותר מדי כסף בשליטתם. אולי הם ייקחו לעצמם עוד יותר כסף במשכורות? אולי הם יבזבזו? אולי הם יהמרו? צריך לפקח עליהם, כי יש שם בעיית ממשל. וזאת לא בעיית הממשל הרגילה שיש בתאגידים, שהיא בעיה בין בעלי המניות למנהלים. בבנקים אלה המנהלים ובעלי המניות נגד בעלי החוב שלהם והמדינה".

 

לפני חודשים אחדים אדמתי כמעט אמרה את זה לדיימון ישירות. זה קרה בפברואר, כשהטלפון במשרד שלה באוניברסיטת סטנפורד צלצל ועל הקו היתה לשכתו של דיימון, אולי הבכיר שבקברניטי וול סטריט ומי שנבחר כמעט מדי שנה לאחד ממאה האנשים המשפיעים בעולם. אדמתי, מומחית בינלאומית למימון, פרסמה באותו בוקר באתר של בלומברג מאמר דעה נוקב שבו תהתה אם הבנק המרכזי של ארצות הברית שבוי בידי הבנקים בוול סטריט, ויצאה נחרצות - ולא בפעם הראשונה - נגד הכוונה לאפשר לבנקים להעניק לבעלי המניות דיבידנדים שמנים. דיימון, מצדו, ניהל אז קמפיין עיקש (ומוצלח, בסופו של דבר) בדרישה לאפשר לבנקים לחלק למשקיעים את הכסף המצטבר בקופתם, ואדמתי כבר היתה מוכנה להגיד לו מה דעתה בעניין. אלא שבסוף השיחה לא התקיימה. "כנראה הוא חשב על זה שוב, שאין לו בעצם מה לדבר איתי", מספרת אדמתי.

 

ואם היתה לך הזדמנות להתעמת עם דיימון, מה היית אומרת לו?

"שלא יטעה את האנשים בדברים שהוא אומר, ושלא יעמיד פנים שהוא דואג לכלכלה כשהוא דואג לבנק שלו. הייתי שואלת אותו אם הוא בטוח שמה שהוא מציע זה פתרונות טובים לכל העולם. אולי הוא מאמין בזה, אני לא יודעת, כי קשה לדעת מה הולך לאנשים בראש. ברור שמישהו כמוהו רוצה כמה שיותר סובסידיות ושייתנו לו להרוויח, זה טבעי, אבל הוא יכול להזיק במה שהוא אומר, יש פה עניין חצי אתי. אבל לך דבר איתו על אתיקה. יש לו השפעה, יש לו לובי, והוא משתמש בו".

 

ב. הבנקים חיים באי מבודד, שבו מינוף הוא חוק טבע

 

דיימון הוא לא היחיד ששם לב לאדמתי. ממקום מושבה בקליפורניה היא נהפכה בשנה האחרונה לאחת הדמויות הבולטות במאבק לשינוי פניו של עולם הבנקאות. במאמרים בעיתונים, בראיונות לטלוויזיה, בפגישות עם מחוקקים ורגולטורים, אדמתי חוזרת על המסר שוב ושוב: המציאות שבה בנקים עדיין ממונפים בחובות ענק, בעלי המניות מרוויחים בעליות וכולנו מפסידים בירידות, היא מציאות "מטורפת" שחובה לשנות - ואפשר לשנות. זה לקח קצת זמן, אבל אנשים מתחילים להקשיב לה, גם במסדרונות הכוח בוושינגטון ובלונדון. "המערכת הזאת מסוכנת מדי", היא אומרת בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט", בביקור מולדת בישראל. "הם הכניסו לראש של אנשים שמה שטוב לוול סטריט טוב לעולם, ואני מקווה שלא יצטרך להיות עוד משבר, שהם לא יסכנו את הכלכלה עוד יותר, לפני שאנשים יגיעו להכרה שהמערכת לא טובה ולא בריאה".

 

ההכרה הזאת, שמשהו רקוב בממלכת הבנקאות, רודפת את אדמתי כבר כמה שנים, והובילה אותה לשינוי כיוון בקריירה שלה. היא נולדה לפני 54 שנה בקריית גת, להורים מראשוני היישוב. בעלה הוא פרופ' דיוויד קרפס (שב־2008 כתב דו"ח על הידרדרות ההשכלה הגבוהה בישראל). היא למדה מתמטיקה וסטטיסטיקה באוניברסיטה העברית, סיימה בהצטיינות ונסעה לייל ללמוד חקר ביצועים. שם פגשה את סטיבן רוס, מאושיות תחום המימון, גילתה עולם חדש, ואת הדוקטורט כבר כתבה בנושא הזה. מ־1984 היא מלמדת בבית הספר למינהל עסקים בסטנפורד, מהמוסדות המובילים בעולם, אבל לאורך השנים התמקדה בתיאוריה, בנושאים כמו מסחר בתנאי אינפורמציה לא סימטרית. בנקאות לא ממש עניינה אותה. אבל אז הגיע המשבר של 2008.

 

ראשי הבנקים בוועדת החקירה של המשבר הכלכלי. מימין: בריאן מויניהן מבנק אוף אמריקה, ג'ון מאק ממורגן סטנלי, ג'יימי דיימון מג'יי.פי מורגן ולויד בלנקפיין מגולדמן זאקס. "אם נותנים לבנקים מוטיבציה למנף, הם ממנפים" ראשי הבנקים בוועדת החקירה של המשבר הכלכלי. מימין: בריאן מויניהן מבנק אוף אמריקה, ג'ון מאק ממורגן סטנלי, ג'יימי דיימון מג'יי.פי מורגן ולויד בלנקפיין מגולדמן זאקס. "אם נותנים לבנקים מוטיבציה למנף, הם ממנפים" צילום: איי אף פי

 

"המשבר היה כמו מקרה חירום בבית חולים, שבו כל הרופאים מתחומים שונים באים לראות מה קרה", היא מסבירה. "פתאום פיננסים ובנקאות היו במרכז החדשות. ואני תהיתי, כמו כל בן אדם בתחום, מה קורה פה בעצם. בנקאות ומוסדות פיננסיים הם כמו תחום נפרד במימון וכלכלה, אי מבודד. אחרי המשבר באתי מהעולם החיצון אל האי הזה, לראות מה מי שעוסקים בתחום אומרים, מה הם חושבים ואיך זה מתחבר למה שאני יודעת ולמה שאנחנו מלמדים. לאט לאט התחלתי לחשוב שמשהו לא בסדר. לא כל כך מצא חן בעיניי מה שאומרים, וגם מה שלא אומרים. היו דברים שנראו לי ברורים מאליהם, חיכיתי לשמוע אותם ולא שמעתי, אז חשבתי שמישהו צריך להשמיע אותם. בסופו של דבר, לפני שנה וחצי בערך, התחלתי לדבר על זה, ולא רק במסדרונות המחלקה ובסמינרים".

 

מה היה הדבר שחיכית לשמוע ולא שמעת?

"השאלה היתה מה התפקיד של רמת המינוף של הבנקים במשבר. היה ברור שיש למינוף תפקיד גדול, אבל התחושה הכללית היתה שככה זה - בנקים הם ממונפים. ככה זה, וככה זה צריך להיות. אבל אם העלות הציבורית של המצב הזה גדולה כל כך צריך לשאול למה זה ככה, ומה יקרה אם נשנה את זה".

 

בניסיון לענות על השאלה הזאת, אדמתי יצאה לדרך עם מניפסט שפרסמה בקיץ שעבר עם שלושה מעמיתיה. הם התמקדו בחשיפת "פרכות, עובדות לא רלבנטיות ומיתוסים" בדיון על הרגולציה של הבנקים, וטענו שמינוף נמוך יאפשר לבנקים לבצע את תפקידם טוב יותר. המסמך הסתובב ברשת, והסערה החלה. "אמרתי דברים שאין לאנשים עניין לשמוע, וודאי שלא היה להם עניין שהרגולטורים ישמעו", אומרת אדמתי, "ואז התחיל הוויכוח הציבורי".

 

אלן גרינספאן.  אדמתי התפלמסה איתו ב"פייננשל טיימס" אלן גרינספאן. אדמתי התפלמסה איתו ב"פייננשל טיימס" צילום: בלומברג

אדמתי אמנם חדשה בתחום הבנקאות, אבל היא מנהלת את הוויכוח הזה באופן מרשים, בתקשורת, בכנסים ומול דמויות מפתח בוושינגטון. לצד עמיתים מהאקדמיה, הצטרפו אליה לאחרונה גם עמותות אמריקאיות ואירופיות שמפקחות על המערכת הבנקאית. ומראשית הדרך הכל מתנהל בווליום גבוה. אלן גרינספאן, הנגיד האמריקאי לשעבר, היה רק אחד הפרסונות שאדמתי התפלמסה איתן מעל דפי "פייננשל טיימס", העיתון הכלכלי המשפיע בעולם.

 

היא תמיד היתה חוקרת מצוטטת מאוד, אבל בשנה האחרונה הטיעונים שלה זכו להדים גדולים גם מחוץ לאקדמיה, בקרב פרשנים ובלוגרים כלכליים בולטים. על כל אחת מהעצומות והמכתבים שאדמתי מנסחת בעניין אפשר למצוא חתימות של כלכלנים בעלי שם, כגון יוג'ין פמה מאוניברסיטת שיקגו, אבי תורת השווקים היעילים. אפשר כמובן לשאול איפה היו האקדמאים בימים שלפני המשבר, והחוקרים בתחום אכן סופגים בשנים האחרונות לא מעט ביקורת (למשל בסרט התיעודי זוכה האוסקר "Inside Job"). "אם היו מדברים בקול רם יותר אז היתה לנו חזית אחידה יותר", אומרת אדמתי בזהירות על חבריה באקדמיה. "הייתי מעדיפה שיותר אנשים ייכנסו לזה, ויגידו דברים שהם יודעים שהם נכונים. הם אומרים, אבל לא תמיד ברגע הנכון, כשצריך".

 

ג. מערכת המסים בעצם מתמרצת סיכונים

 

שיעור קצר במימון ומינוף: "יש שתי דרכים עיקריות לממן כל דבר - באמצעות הון עצמי, ובלקיחת חוב, כלומר מימון ממישהו שנותן לך כסף ואתה מבטיח לשלם לו בחזרה תמורת ריבית מסוימת. תחשוב על משכנתה: בישראל הבנק דורש ממך לשים 30% ממחיר הדירה בהון עצמי, ואת השאר אפשר ללוות". כשאנחנו לוקחים משכנתה וקונים דירה, ההשקעה שלנו היא הדירה. מבחינת הבנק, ההשקעה היא המשכנתה שלנו - ההלוואה שהוא נתן לנו ושנחזיר לו עם ריבית. "הבנקים נותנים הלוואות לאנשים ולעסקים, הם מממנים אותם, ואלה ההשקעות של הבנקים. בשביל זה הם צריכים כסף, שיהיה להם מה להלוות. הבנקים יכולים לעשות את זה בהון עצמי - או על ידי לקיחת חובות. ככל שהם לוקחים יותר חוב הם בעצם יותר ממונפים. והבנקים מאוד מאוד ממונפים, רוב המימון שלהם בא מחובות, למשל מפיקדונות, שהם בעצם כסף שהבנק לווה מהמפקידים שלו. כך שלמעשה הבנקים בעצמם לווים, ואז מלווים".

 

ולמה בעצם הבנקים כל כך אוהבים למנף? בעיקר כי זה רווחי מאוד. עניין של חשבון פשוט: נניח שהבאת מהבית 100 אלף דולר, לקחת הלוואות וקנית נכס במיליון, שהתייקר ב־15% בתוך שנה. אם תמכור אותו אז ותחזיר את החוב עם ריבית, עדיין תוכל להישאר עם 200 אלף דולר ביד. הכפלת את הכסף. זה ההיגיון ששלט בבועת הנדל"ן בארצות הברית, וזה היגיון ששולט גם בבנקים. מינוף, בלשון המקצועית, מבטיח החזר נהדר על ההון העצמי. וזה משהו שבנקים ובנקאים אוהבים, כי הוא מאפשר לבנקים לחלק דיבידנד שמן לבעלי המניות, בלי לשכוח בונוס נדיב לבנקאים עצמם. מה שקל לשכוח, ואדמתי מנסה להזכיר, זה שלא כתוב בשמים שהבנקים חייבים לקבל החזר גבוה על ההון העצמי.

 

כי הבעיה בכל הסיפור הזה היא כמובן שמה שעולה גם יורד. זה הצד האפל של המינוף - הוא מעצים את הרווחים, אבל גם את הסיכון להפסיד את הכל. כי חובות צריך להחזיר. במקרה של הבנק, אם הכלכלה בקשיים ואנשים לא מסוגלים, למשל, להחזיר את המשכנתה, זה אומר שערך ההשקעות שלו מתחיל לרדת. אבל החובות של הבנק הרי נשארים בעינם, כך שאם המשקיעים שהלוו לו את הכסף רוצים את הכסף בחזרה, מיד, ואין לו מספיק הון עצמי - נוצרת סכנה אמיתית לפשיטת רגל. זה מה שקרה לליהמן ברדרס, וקריסת מגדל הקלפים הממונף שלו הובילה למחול השדים הגלובלי שאנחנו עדיין לכודים בו.

 

אבל אם המינוף כל כך מסוכן, אם הוא מקטין את היכולת של הבנקים לספוג הפסדים ולהתמודד עם משברים, ובעצם הופך אותם לשבירים כל כך, איך זה שהבנקים בכל זאת כל כך ממונפים? איך זה שהבנקאים מוכנים לקחת כזה סיכון?

"אני מסבירה את העולם בהסברים פשוטים", אומרת אדמתי, "התיאוריה שלי היא שאנשים מגיבים למניעים שאתה נותן להם. אם אתה נותן להם מוטיבציה למנף, הם ממנפים. אם אתה נותן להם תמריצים ללוות, הם לווים".

 

זאת בעצם המציאות המטורפת שאדמתי מנסה לשנות - זה לא רק שהמחוקקים והרגולטורים מאפשרים לבנקים למנף. המדיניות הקיימת גם מעודדת אותם לעשות זאת. אדמתי מנסחת את הבעיה במונחי כלכלת השוק: הממשלה, היא אומרת, "יוצרת עיוותים במערכת, באמצעות סובסידיות וערבויות". בתרחיש האופטימלי, היא טוענת, "הממשלה צריכה להסיר את העיוותים האלה, ולתת למערכת לעבוד.

 

"בכל העולם משלמים קצת פחות מסים אם מממנים בחוב, כי הריבית על החוב פטורה ממס ותשלום לבעלי המניות לא", היא מסבירה. "זאת אומרת שמבחינת מסים יש עיוות בלתי נסבל: מסי החברות נותנים בעצם סובסידיה למימון בחוב. תחשוב שהחוב, בייחוד כשהוא מגיע לדרגות כאלה, הוא כמו זיהום אוויר. זה משהו שיש לו השפעה שלילית על כל המערכת, ובמקום להעניש על כך, אנחנו מפצים. אני לא מבינה איך ולמה הגענו לנקודה הזאת, אבל ברור שזה לא עובד. וזה מעשי ידי אדם, לא תורה מסיני. אנשים החליטו על מערכת המס, ואנשים יכולים לשנות אותה. זה שחושבים שמערכת המס קדושה ואי אפשר לגעת בה זו טיפשות, זה מגוחך".

 

פרופ' ענת אדמתי בישראל. "אנשי וול סטריט הכניסו לראש של אנשים שמה שטוב להם טוב לעולם. אני מקווה שלא יצטרך להיות עוד משבר לפני שיבינו שהמערכת לא בריאה" פרופ' ענת אדמתי בישראל. "אנשי וול סטריט הכניסו לראש של אנשים שמה שטוב להם טוב לעולם. אני מקווה שלא יצטרך להיות עוד משבר לפני שיבינו שהמערכת לא בריאה" צילום: נמרוד גליקמן

 

ד. כל מה שעשו אחרי המשבר לא ממש אפקטיבי

 

הקלות במס הן רק דרך אחת שבה המדינה מעודדת את הבנקאים לקחת סיכונים. דרך אחרת היא חבילות הסיוע: הבנקים יודעים שאם ההימור שלהם ייכשל, המדינה פשוט תציל אותם. וככל שהבנק גדול יותר, ככל שהוא חייב כסף ליותר גורמים ונמצא קרוב יותר למרכז רשת הפיננסים העולמית, כך סביר יותר שהוא יקבל גלגל הצלה בעת הצורך. גישת ה"Too big to fail" מיטיבה עם הבנקים הגדולים מעוד כיוון: השוק מתמחר את הערבויות של המדינה וגובה מהבנקים האלה ריבית נמוכה יותר.

 

בארצות הברית כבר מנסים להתמודד עם הבעיה: הרפורמה בוול סטריט שהעביר הקונגרס לפני כשנה קובעת מפורשות שהממשל לא יחזור על התקדים של 2008, ולא יציל את הבנקים. אדמתי קצת סקפטית. היא אמנם מונתה לוועדת המומחים שאמורה לייעץ לממשל איך לעשות זאת, לצד הנגיד האגדי פול וולקר, הכלכלן הראשי של קרן המטבע לשעבר סימון ג'ונסון ויו"ר סיטיגרופ לשעבר ג'ון ריד. אבל היא יודעת היטב שהעניינים לא פשוטים.

 

פול וולקר. "ומה יקרה ביום השני למשבר? וביום השלישי?" פול וולקר. "ומה יקרה ביום השני למשבר? וביום השלישי?" צילום: בלומברג

"זה טוב מאוד שאומרים שלא יצילו את הבנקים. אבל עדיין, ברגע של משבר, לא ברור איך זה יעבוד. הרפורמה אומרת: 'תקראו את השפתיים שלי - לא מצילים אתכם'. ויש כאן בעיית אמינות, השוק לא מאמין בזה". כדי להדגים משהו מהבעיה שניצבת בפני חברי הוועדה, היא מספרת על אחד הדיונים: "אנשי ה־FDIC (הגוף הפדרלי שאחראי על טיפול בבנקים חדלי פירעון) באו וסיפרו לנו איך הם היו יכולים לנהל אחרת את המשבר של ליהמן, עם הסמכויות החדשות שהם קיבלו מאז המשבר. הם הסבירו איך הם היו מפרקים את ליהמן ומצילים 70%–80%. ואז פול וולקר אמר להם: 'ומה היה קורה ביום השני? והשלישי? והרביעי? ומה עם סיטי? ומה עם גולדמן זאקס?'. זה לא יהיה פשוט, ואנחנו לא רוצים להגיע לשם. עדיף לעשות כמה שיותר כדי למנוע מצב שבו בכלל יהיה צריך להציל מישהו".

 

אחד הדברים שכבר נעשים הוא כללי בזל החדשים (בזל 3), שעוברים כרגע תהליכי אישור במדינות שונות. הכללים הללו מגדילים במעט את ההון העצמי הנדרש מהבנקים, אבל עדיין רחוקים מאוד מהמספרים שאדמתי מדברת עליהם. כיוון הגיוני אחד, לפי אדמתי, הוא טווח ביטחון שכולל הון מינימלי של 20%, ואיסור על דיבידנדים מתחת ל־30% (וחלק מעמיתיה חושבים שצריך להיות קשוחים יותר, היא אומרת).

 

ויתרה מזאת: בכללים החדשים (שנוסחו על ידי בנקים מרכזיים ורגולטורים מ־27 מדינות) יש לא מעט אבסורדים, פרצות שממש מזמינות משברים. ובדרך ליישום קורים דברים מוזרים. באירופה, למשל, הוחלט שעבור בנקים אירופיים כל חוב של מדינה באיחוד נחשב לחסר סיכון ושקול למזומן. התוצאה, אומרת אדמתי, היא ש"גם החוב של יוון, שבשווקים נחשב למסוכן כל כך שהוא נסחר בריבית של 20%, נחשב בטוח לחלוטין. ניסוח התקנות היה תהליך יותר מדי פוליטי ופחות מדי מדעי. השאלה היא רק אם יעשו בזל 4 לפני או אחרי המשבר הבא. בזל 2 לא הציל אותנו, בזל 3 לא יציל אותנו, וממילא היישום של התקנות הללו הוא רק ב־2019".

 

כלומר מה שנעשה עד כה לא מספיק. ואם לא די בכך, יש כבר נסיגות: הבנק המרכזי בארצות הברית, למשל, שוב מאפשר לבנקים לשלם דיבידנדים לבעלי המניות. "זה פשע לכלכלה", אומרת אדמתי, "דוגמה למדיניות שאין לה שום הסבר טוב". שהרי אם הבנקים משלמים לבעלי המניות, הם מפחיתים את ההון העצמי. "אם בזל 3 קובע יעדים חדשים, למה לאפשר לבנקים להתרחק מהם? יכול להיות שקשה לגייס הון חדש כי הם שקועים בחובות, אבל למה לתת להון לברוח? ועל זה אפשר לדבר בכל פעם שמחלקים דיבידנד".

 

ה. בין הבנקים למדינות אירופה יש סימביוזה חולנית

 

אם כך, האם אנחנו עומדים על ספו של משבר גלובלי חדש? אדמתי מעדיפה לבחון כל זירה בנפרד. את המצב בארצות הברית, עם אבטלה קשה וצמיחה רעועה, היא מתארת כ"גרורה של המשבר הפיננסי. הכלכלה הריאלית טרם התאוששה, הבנקים השתקמו כי עזרו להם, אבל לא באופן מלא. מצבם עדיין עדין, עם הרבה שלדים בארון - הרבה הלוואות לא בריאות שהם לא מכירים בהן, והם לוקחים הרבה סיכונים שלא כל כך רואים אותם עכשיו. נראה שהדברים נמצאים יותר בשליטה מבעבר, אבל קשה לדעת כמה רע המצב בשטח. אני חושבת שהוא טוב יותר מאז, אבל לא הייתי רוצה להמר על שום דבר".

 

ומה עם אירופה? בארצות הברית ברור לכל ששורש המשבר היה במערכת הפיננסית. בכל הנוגע לאירופה, הדעה הרווחת יותר תולה את האחריות בחובות של המדינות. אבל אדמתי טוענת שגם שם הקשר להתנהגות הבנקים הדוק. "השאלה היא אם אתה מאשים את הלווה או המלווה. אתה יכול לומר שיוון לוותה יותר מדי, אבל אתה יכול גם לומר שהבנקים הלווו לה יותר מדי. למה הבנקים הלוו ליוון ולא בדקו? כי הם הרגישו מספיק בטוחים להלוות לה. לא דרשו מהם הון עצמי, ולא היה להם שום סיכון. הבנקים הניחו שלא ייתנו ליוון ליפול, או שלא ייתנו להם ליפול. אלה שני צדדים של אותו מטבע. כך שהסיבה שיש משבר באירופה קשורה ישירות לבנקים - אי אפשר שיוון תפשוט את הרגל, כי אם יוון תפשוט את הרגל הבנקים יפשטו את הרגל, ובראשם הבנקים היווניים. מי יציל אותם?

 

"בעצם מה שקרה באירופה הוא שההבדל בין המדינות לבנקים היטשטש. זה תהליך מסוכן שבו יש יחסים לא בריאים בין הבנקים למדינות, ובעקבות זאת כל המערכת הפיננסית חולה, ומתחילה לגרום לעיוותים קשים בכלכלה. הבנקים היו במצב מאוד לא טוב, ונגרם למדינות האלה נזק גדול מאוד - ואני לא מדברת רק על אירלנד (שלקחה על עצמה את חובות הבנקים ונכנסה למשבר חוב אדיר - א"פ), אלא גם על בריטניה, שוויץ, גרמניה וצרפת".

 

ו. כשהם יחזרו לגודלם הטבעי, לא ברור מה יישאר מהבנקים

 

אדמתי ממוקדת וחדה, אבל היא נאלצת להשקיע לא מעט מאמצים כדי להבטיח שהדיון בכלל נמצא במקום הנכון. זה עלול לקרות כשאתה יוצא למאבק מול יריב רב־עוצמה: הבנקים הגדולים מפעילים גדודי לוביסטים, והבנקאים הבכירים מרבים להתראיין. כולם מסבירים, כל הזמן, איך כל הגבלה על המינוף או דרישה להון עצמי גבוה יותר יזיקו לכלכלה כולה, ולפי אדמתי מטשטשים את הדיון באיומים לא רלבנטיים. אדמתי מוצאת את עצמה משקיעה אנרגיות אדירות כדי להילחם ב"שטויות", כהגדרתה. "שנה שלמה אני מסבירה למה זה שטות, למה זה לא הגיוני, למה הם מבלבלים בין פרטי לציבורי ולמה אלה תיאוריות שאין להן שום הוכחה ושום בסיס".

 

יכול להיות שהבנקאים עצמם לא מבינים מה קרה? ואין להם תחושת אשמה בעקבות המשבר?

"אפילו שילה בר, ראש ה־FDIC היוצאת שמינתה אותי לוועדה, אומרת 'אמנזיה'. הבנקאים לא זוכרים. גם הנגיד בן ברננקי אוהב להאמין בזה - כאילו הוא הציל את העולם ממפולת גדולה יותר, ועכשיו הוא רק צריך לעשות את זה שוב אם זה יקרה עוד פעם". אבל התוצאה של ההחלטה לתת לליהמן ליפול, אומרת אדמתי, היתה הפוכה מהרצוי: הבנקים רוצים לוודא שיצילו אותם. "זה נתן מוטיבציה ליותר מיזוגים, והבנקים נעשו עוד יותר מרוכזים וגדולים, ופחות אפשר לתת להם ליפול. ארבעת הבנקים הגדולים בבריטניה כל כך גדולים שהם מסכנים את המדינה, ובארצות הברית הבנקים אומרים: 'אנחנו לא גדולים כמו באירופה, תנו לנו לגדול עוד'. אם זה ימשיך, אנחנו עלולים לקום לחלום בלהות".

 

אז מה בעצם אפשר לעשות?

"צריך לטפל בזה בקומבינציה של דברים. אני נכנסתי לזה מהכיוון של דרישות הון עצמי. אם זה לא ילך, צריך לעשות דברים אחרים, ואני בעד כל האפשרויות - לפרק, להקטין, לשבור. איכשהו צריך לפתור את זה. כל היבט במערכת לא בריא: התחרות עם הבנקים הקטנים מעוותת, והתחרות עם חלקים אחרים של הכלכלה מעוותת. לא יכול להיות שמערכת מסובסדת תתחרה ככה, אפילו על מוחות. הבנקים לוקחים עכשיו גם את הפיזיקאים המובילים. למה שהם לא יעבדו במשהו אחר, פרודוקטיבי יותר? הגודל של המערכת הבנקאית לא בריא, הבנקים תפחו בגלל הסובסידיות אז צריך להוריד את הסובסידיות. נראה מה יישאר מכל הבנקאות הזאת כשהם יחזרו לגודל טבעי".

 

גם בתנאי האי־ודאות, אדמתי רצה הלאה עם הקמפיין וכבר מתכננת את הצעדים הבאים. "אני ממשיכה לדבר, ולעודד אנשים אחרים לדבר. הדבר הבא יהיה כנראה לכתוב ספר שיעזור לאנשים להבין טוב יותר מה מקומה של המערכת הפיננסית בכלכלה, ומה האופנים שבהם היא יכולה להועיל ולהזיק".

 

את אופטימית?

"זה דבר ענק, אבל אני אופטימית. אמרו לי מההתחלה שזה מרתון ולא ספרינט".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x