כשהממשלה מתנהגת כמו טייקון

בזמן שתשומת הלב הציבורית היתה נתונה למחאת האוהלים, התנהלה בשבועות האחרונים עלילה צדדית שבה התגלתה ממשלת ישראל כאחרון הטייקונים, שבשעת משבר לא מחזירים חובות. המדינה, שמחזיקה בבעלות מלאה על חברת החשמל, דואר ישראל ותעש, ושולטת באגרקסקו, אפשרה לחברות שבבעלותה להיקלע לחובות תוך הסרת אחריות מהנכסים. במקום לקחת אחריות ולממן מתקציב המדינה החזרת חובות, בחרה המדינה לגלגל אותם לעבר המשקיעים המוסדיים והציבור הרחב.

בשבוע שעבר הודיעה חברת דואר ישראל על הפסדים כבדים וביקשה סיוע מהמדינה. המהלך הוא הכשרת הקרקע לתסריט שבו תתקשה החברה להחזיר חובות שלקחה על עצמה כשגייסה כסף מקרנות הפנסיה, כדי להחזיר חוב של 280 מיליון שקל למשרד האוצר.

במערכה אחרת הוחלט שהציבור יממן באמצעות העלאת תעריפים את הבעיות התזרימיות של חברת החשמל, כדי שזו תוכל לעמוד בחובות לציבור שממנו גייסה בשנים האחרונות עשרות מיליארדי שקלים באג"ח.

חסכונות הציבור הם גם אלה שמימנו הרפתקאות כושלות בחברת היצוא החקלאי אגרקסקו, שהמדינה התנערה ממנה לפני כמה שבועות והותירה את המלווים שלה להתקוטט בבית המשפט על השאריות.

גם מחזה האבסורד סביב תעש, שפעם הממשלה רוצה למזג אותה ופעם להפריט אותה, זכה בשבוע שעבר לפרק המשך. עד שיוחלט מה יעלה בגורלה, החברה מתקשה לשלם משכורות לעובדיה מבלי לקבל "הלוואות" יצירתיות מהקופה הציבורית, וביקשה לכך הלוואה של 90 מיליון שקל.

נראה כי באוצר מתנערים מאחריות לנכסי המדינה ומעבירים את הנטל המימוני אל הציבור בלי שום מחויבות לתשלום החובות שהם לוקחים או מאשרים. אבל האשמה היא גם בציבור ובמלווים המוסדיים, שבטבעיות רבה מדי מסכימים להצמיד למדינה מונחים כמו תספורת, הלוואות ללא כיסוי, התנהלות בעייתית וקשיים תזרימיים, בעוד שהביקורת נשמרת לאנשים פרטיים כמו יצחק תשובה ואילן בן־דב.

עובדי אגרקסקו מפגינים צילום: עופר עמרם

ניהול כושל וחסר אחריות הוא לאו דווקא הוכחה ליתרון ההפרטה. אי אפשר לתת לראש הממשלה בנימין נתניהו ולשר האוצר יובל שטייניץ להמשיך לדחוף להפרטה תוך הסתתרות מאחורי סינר אידיאולוגי.

בימים שבהם הממשלה מבטיחה לשקול מחדש את סדרי העדיפויות שלה ולתכנן מחדש את העתיד הכלכלי והחברתי, נדרשת ממנה גם אחריות לניהול תקין של מעט הנכסים שנשארו לה. קודם תנהלו נכון - אחר כך תבדקו אם נכון יותר להפריט. נותר רק לתהות מי למד ממי שהלוואות וחובות ניתן גם לא להחזיר: המדינה מהטייקונים, או אולי דווקא הטייקונים מהמדינה.

חברת החשמל:

בשנה הבאה, העלאת תעריפים עלולה להתברר כבעיה הקטנה של משק החשמל

60 מיליארד שקל - חובות חברת החשמל למחזיקי האג"ח

אחזקות המדינה: 100%

הכנסות ב־2010: 19.4 מיליארד שקל

רווח נקי ב־2010: 1 מיליון שקל

עובדים: 12,677

העלאת תעריפי החשמל בשבוע שעבר שחררה באופן זמני את רצועת החנק של הנטל התזרימי מעל צווארה של חברת החשמל, אבל השעון ממשיך לתקתק. הודעת החברה מלפני כחודש כי ללא סיוע מצד ממשלת ישראל, היא תתקשה לעמוד במימון העלויות העודפות של הדלקים היקרים שבהם היא משתמשת, חשפה בפעם המי יודע כמה את מחדל ניהול החשמל של ישראל - אך הפעם בצורה קיצונית יותר. לרגע היה נדמה שהחברה הממשלתית, שהיא גם אחד הלווים הגדולים במשק וגם מונופול שאחראי על אספקת שירות חיוני לכל בית בישראל, עשויה להתקשות לעמוד בתשלום חובותיה האדירים.

הרגע הזה נדחה בינתיים הודות לשתי החלטות של שרי האוצר והגנת הסביבה: הפחתת המס על הסולר והסרה חלקית של האיסור על שריפת המזוט המזהם והזול יחסית. הוזלת הדלקים תאפשר לחברת החשמל לצלוח את החודשים הקרובים ללא הזרמת הון בעלים או גיוס חוב בריבית גבוהה. ההחלטות אפשרו גם להעלות את תעריף החשמל ב־10% במקום ב־19%, ולצבוע את המהלך בצבעים חברתיים.

אבל הבעיות של חברת חשמל שורשיות בהרבה: אלפי עובדים מיותרים, הסתמכות גדולה על הגז המצרי הזול, גיוסי אג"ח בריבית גבוהה מאוד, שהעבירו את הסיכון מהמדינה אל הציבור, וכישלון התוכנית להתייעלות החברה. עם הגיבנת הזו, תמרורי האזהרה יחזרו להבהב בינואר, כשיפוגו שני הצווים של שרי האוצר והגנת הסביבה. פקיעת תוקף הצווים תייקר שוב את הסולר ותגרום לכך ששריפת מזוט תיאסר שוב.

אז רגע לפני שצריכת החשמל תעלה כמדי שנה בחורף, תצטרך חברת החשמל לשוב ולהתמודד עם רכש חומרי גלם בעלויות גבוהות, וכנראה גם עם אי־אספקת גז סדירה ממצרים. את המחיר ישלמו הצרכנים. עם חוב של יותר מ־60 מיליארד שקל, מהם 4 מיליארד לפירעון כבר ב־2012, צפויים הקשיים התזרימים לשוב ולהתעורר. ללא הזרמת הון דחופה ומשמעותית, העלאת נוספת של התעריפים עוד עשויה להתברר כבעיה הקטנה שלנו.

דואר ישראל:

מקדם התייעלות נמוך, ועד חזק ותנאי שכר מפליגים

400 מיליון שקל - חובות דואר ישראל למחזיקי האג"ח

אחזקות המדינה: 100%

הכנסות ב־2010: 1.72 מיליארד שקל

הפסד נקי ב־2010: 110 מיליון שקל

עובדים: 6,500

בדיוק כמו חברת החשמל ואגרקסקו, גם דואר ישראל יצאה לגייס הון בחוץ - 400 מיליון שקל. 70% מתמורת הגיוס שימשו להחזר חוב של החברה למשרד האוצר, והסיכון עבר מהמדינה אל המוסדיים. אלה, נלהבים מהשתתפות בהנפקה של חברה עם גב ממשלתי, ויתרו על דרישה מוקדמת לביטחונות, והזרימו במרץ 2010 ביקושים של פי ארבעה מהסכום המוצע.

את 2010 סיימה דואר ישראל בהפסד של כ־100 מיליון שקל, דומה להפסד הצפוי לה גם ב־2011. עתה חוזרת החברה אל משרד האוצר בבקשה לסיוע ממשלתי, שבלעדיו, היא מאותתת, עלול להתעורר בעתיד קושי בהחזרת חובות של 60 מיליון שקל בשנה.

הבעיה התזרימית בדואר היא בין השאר תולדה של בעיה ניהולית ושל גיבנות היסטוריות: כוח אדם גדול עם מקדם התייעלות נמוך, ועד עובדים חזק והסכמי שכר מפליגים. בנוסף מתקשה החברה להתמודד בזירה התחרותית של משלוח החבילות ולא מצליחה להעריך את הכנסותיה מפעילויות חדשות.

כעת נותר להמתין לפתרון שיגבש משרד האוצר לבעיות של הדואר. האם יאפשר לחברה להידרדר ואז ימשוך ממנה את ידיו, כמו באגרקסקו, או שיפנה למודל של חברת החשמל - דחיית הבעיה למועד מאוחר יותר?

אגרקסקו:

המדינה התנערה מאחריותה לכשלים ואפשרה לחברה לקרוס

106 מיליון יורו - חובות אגרקסקו, מהם 27 מיליון למחזיקי האג"ח

אחזקות המדינה: 89%*

הכנסות ב־2010: 489 מיליון יורו

הפסד נקי ב־2010: 33 מיליון יורו

לפני שנתיים חשבה המדינה שתוכל למכור את חברת היצוא החקלאי שלה, אגרקסקו, ב־600 מיליון שקל. בשבוע שעבר בבית המשפט, על סף פשיטת רגל, התברר שההערכות המוקדמות על רשימה ארוכה של מתעניינים היו מופרכות, וכי הנדיב מבין השניים שרוצים לקנות את החברה מוכן לשלם עבורה 90 מיליון שקל בתשלומים.

הסיפור של קריסת אגרקסקו הוא סיפור על ניהול כושל, מגלומניה ניהולית, אי־סדרים ורישומים פיקטיביים בדו"חות הכספיים, והכל בחסות הבעלים העיקריים - המדינה.

כשהגיע יום הדין והתברר שאגרקסקו לא תוכל לשלם את חובותיה, מיהרה המדינה, שהעלימה עין מההתנהלות השערורייתית במשך שנים, להסיר אחריות. תגובתה לקריסה היתה סירוב להזרים כמה מיליוני שקלים בודדים, שהיו אמורים לאפשר לאגרקסקו לצלוח לפחות תקופה קצרה של הקפאת הליכים, עד שיימצא לה רוכש.

מחזיקי האג"ח סירבו לפני כמה שבועות לתספורת של 35% בחוב של אגרקסקו כלפיהם, בהנחה שהמדינה לא תיתן לחברה לקרוס.

גם החקלאים, אף שהריחו שמתקרבת בעיה, לא משכו את הסחורה שהעבירו לאגרקסקו, בהתבסס על אותן הנחות. גם מחזיקי האג"ח וגם החקלאים טעו: המדינה התנהלה כאילו היתה אחרון הלווים הבעייתיים במשק.

על רקע התנהלות המדינה ייאלצו ככל הנראה החקלאים, המוסדיים, הספקים והבנקים להסתפק בהרבה פחות מ־65 אגורות על כל שקל. והמדינה? היא ממשיכה בינתיים בשלה מבלי למצמץ, ואפילו גייסה חוב חדש לחברות ממשלתיות אחרות, דוגמת מקורות.

אם במקום משרד האוצר היו קוראים לבעלים של אגרקסקו תשובה או בן־דב, העליהום הציבורי היה קרוב לוודאי הרבה יותר חזק - וגם הקריאות להכניס את היד עמוק לכיס. בינתיים, במקרה של אגרקסקו, התפרקה המדינה מעוד נכס שלה במחירי סוף עונה.

ההפרטה נדחית, והציבור יממן משכורות לעובדים

3 מיליארד שקל - חובות תעש למדינה, לבנקים לספקים

אחזקות המדינה: 100%

הכנסות ב־2010: 1.9 מיליארד שקל

הפסד נקי ב־2010: 164 מיליון שקל

עובדים: 3,200

כבר עשר שנים שמשכורות עובדי תעש (התעשייה הצבאית) משמשים כקלף מיקוח בפארסת ההפרטה של החברה. בינואר האחרון נראה היה שגורל החברה הוכרע: שרי האוצר והביטחון החליטו כי בתוך כמה שבועות תמוזג תעש לתוך חברה ממשלתית אחרת - רפאל. 

זה לא קרה, בדיוק כפי שלא מומשה החלטת ממשלה מלפני ארבע שנים על הפרטת החברה. להתנהלות הלא החלטית של הממשלה היו תוצאות הרסניות: קופת המזומנים של תעש הובאה למצב של "אוברדרפט כרוני" ופגעה בחוזקו של המותג בשוק העולמי. משחקי הכבוד בין משרד האוצר למשרד הביטחון אפילו עיכבו מינוי יו"ר לחברה במשך תקופה של יותר משנה.

עכשיו שוב מדברים באוצר על הפרטה, אבל המצב כל כך גרוע שתעש מתקשה להתגלגל מחודש לחודש ועומדת בקושי במחויבויות לספקים ובתשלום משכורות לעובדים.

בשנתיים האחרונות מוזרמים לחברה עשרות מיליוני שקלים בחודש מתקציב הביטחון על חשבון "הזמנות עתידיות", אבל גם אפשרות זו מוצתה. כדי לאפשר לחברה להמשיך להתנהל פנתה בימים האחרונים רשות החברות לוועדת הכספים וביקשה להזרים 90 מיליון שקל כ"הלוואה".