הון וצהרון

כדאי להביט היטב במספרים שמעטרים את הכתבה הזו. זהו מחירון גידול הילדים המלא בישראל של 2011. הביטו בעיקר בשנים הראשונות למעגל החיים: בשלוש השנים הראשונות לחייו, זוג צעיר נאלץ להוציא על ילדו סכום בלתי נתפס של כ־60 אלף שקל. ההוצאה הכוללת בשש השנים הראשונות לחייו של ילד מסתכמת ב־290 אלף שקל. פי 7.5 משכר הלימוד בתואר ראשון. המדינה, מנגד, עוזרת, אבל ממש לא בצורה משמעותית. היחסים מתהפכים אמנם לאורך מרבית שנות החינוך של הילד במערכת החינוך - מהיסודי ועד סוף התיכון - אבל אז, כשהוא נכנס למערכת ההשכלה הגבוהה, שוב ההורים נושאים בנטל.

מעגל האבסורד מעולם לא היה מוחשי יותר. כשהילד כבר מגיע לאקדמיה, מסיים תואר ראשון ואולי אפילו שני, הוא עומד על סף הקמת משפחה משלו. ממש בעוד רגע, דווקא כשהוא עושה רק את צעדיו הראשונים בשוק העבודה, הוא ימצא את עצמו מתחיל לשלם את עלות גידול ילדיו שלו. במקביל, כדאי לזכור, הוא ינהל את שיקולי המשכנתה או השכירות. הנטל על כתפיו יכריע אותו בעוד רגע.

זוהי המשכנתה השנייה, הקושי שעומד בבסיס מצעדי העגלות שנערכו בערים שונות ברחבי ישראל בשבוע שעבר, ושמתוכננים שוב להיום. הקושי הזה הוליד את הדרישות של מארגני מחאת העגלות - חינוך חינם מגיל 3 חודשים - שנראה בעיני הממשלה ופקידי האוצר כבלתי אפשרי. מוזר, הואיל וגם פקידי האוצר הם הורים בעצמם, וכך גם נבחרי הציבור. מוזר פעמיים, הואיל ובצד העלות שבסבסוד מסגרות גידול ילדים בגיל הרך, לדבר תועלת עצומה בהצטרפות הורים נוספים למעגל התעסוקה, ובתוספת משמעותית להכנסה הפנויה שעשויה לבוא לידי ביטוי בהגדלת הצריכה, או בחיסכון. כל הדברים טובים למשק, אך במשרדי הממשלה בירושלים מסרבים להטות כתף.

בשורה התחתונה, התמונה ברורה. כל עוד המדינה אינה משתתפת בעלות של גידול הילדים - דבר שעומד בבסיס האינטרס הציבורי לטובת המשק כולו - אין פלא שמעמד הביניים לא מצליח לפרוץ את המעגל.