שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
דעות

הילדים של קיץ 2011

אחרי שבועיים וחצי די ברור שלא משנה איך מציגים את העוול, לא משנה איך מנסחים את הכאב - בסופו של דבר הוא משותף לכולם

דפני ליף 09:2102.08.11

אנחנו הילדים של קיץ, שנת 2011. לנו לא הבטיחו שום דבר. לא יונה, לא עלה של זית, אפילו לא בית.

 

אתמול אמרו שעשינו את הטעות הראשונה כשדרשנו לקיים את המשא ומתן עם נתניהו מול מצלמות. איזה שטויות. עד עכשיו עשינו המון טעויות. אנחנו בסך הכל 15 אנשים שעובדים 22 שעות ביממה

כבר כמעט שלושה שבועות, ומטפלים בכל כמעט לבדנו, עם מעט מאוד עזרה. ובכל זאת, תראו מה אנחנו מצליחים לעשות יחד איתכם.

 

אומרים עלינו שאנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, שאנחנו חלוקים. זה נכון. אני הרי לא פוליטיקאית ולא מנהיגה: יצאתי לרחוב למחות על העוול שעשו לי ולחבריי, והופתעתי מכך שהמון אנשים הצטרפו אלי. כל אוהל והמחאה שלו, כל אדם והכאב שלו. הרי טולסטוי כבר כתב שכל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך המשפחות האומללות - אומללות כל אחת על פי דרכה.

 

אחרי שבועיים וחצי די ברור שלא משנה איך מציגים את העוול, לא משנה איך מנסחים את הכאב - בסופו של דבר הוא משותף לכולם: כולם משתמשים במערכות החינוך, הבריאות והרווחה הקורסות. לכולם קשה להשיג בית.

 

אומרים עלינו שאנחנו שמאלנים. נו, באמת. מה אתם רוצים שיגידו? טענה שכזו היא מפלטו של האשם. הרי מי שביקר בערי האוהלים והשתתף בכל עצרות הענק ראה שם 150 אלף איש, מכל רחבי הארץ ומכל קצוות הקשת הפוליטית, ויודע כמה קשה וכואב לכולנו.

 

אומרים עלינו שאנחנו חוצפנים. לפעמים זה באמת נכון. וזה משונה, כי דווקא אותי גידלו להיות ילדה מנומסת. כולנו ילדים טובים שתמיד אמרו "תודה", "בבקשה", "סליחה" ואף פעם לא נכנסו לדבריו של האחר. אנחנו יודעים שעלינו לכבד את הפוליטיקאים ולקרוא להם "אדוני השר" או "מר ראש הממשלה". אבל כשהם אפילו לא מסתכלים לנו בעיניים בזמן שהם מנסים לסדר אותנו, אז לפעמים אנחנו שוכחים, צועקים ואחר כך מרגישים רע שצעקנו.

 

וכשראש הממשלה מבטיח לדחות את ההצבעה על חוק הווד"לים לשבוע הבא, ואז בשקט-בשקט מנסה להעביר אותו מתחת לאף כבר למחרת - וכשהוא עושה עוד כמה דברים כאלו - אנחנו כבר מבקשים שתהיה מצלמה בחדר המשא ומתן.

 

חברה שביקרה אותי באוהל באחד הערבים אמרה לי: "נורא חשוך פה בלילה, איך אתם בכלל רואים משהו?" על מה את מדברת, השבתי לה, השדרה מוצפת אור. חברתי חייכה וענתה: "זה אור שרק אתם רואים. אולי זה האור שבקצה המנהרה".

 

האם היא צודקת? זה תלוי רק בנו.

 

אני לא המנהיגה, לא אני זו שצריכה להחליט. אם העם יקבל מהממשלה את מה שהוא צריך, הוא יקפל את האוהלים. אם לא, אני סומכת על כולנו שנישאר באוהלים גם אחרי החגים. זו שעתו היפה של העם. נשיא המדינה קרא אתמול לעם "המשיכו" (נשבעת לכם שראיתי חיוך בזווית פיו) - ואנחנו ממשיכים.

 

אל תחכו להוראות. הקימו עוד אוהלים, קומו ותזעקו עד שצעקתכם תנדנד את כיסאותיהם של מי שיכולים להחזיר לנו את מה שנגזל מאיתנו.

 

המאמר פורסם היום ב"ידיעות אחרונות"

בטל שלח
    לכל התגובות
    x