שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
28.7.11

אחוזת בית

במאהל רוטשילד צמחה, בתוך שבוע, הקהילה הישראלית האולטימטיבית. מסע לאורך רחוב אחד שהוא עיר שלמה

עמיר קורץ 11:4528.07.11

ראשוני המתיישבים בשדרות רוטשילד מספרים כי כאשר נטו את אוהליהם כבר יכלו להריח באוויר את ריח המהפכה. אבל גם הם לא שיערו כמה מהר תיוולד שם עיר חדשה שמקיפה מאות אוהלים ממוספרים, שכונות מובהקות, "התחלות בנייה" מדי יום ושרשרת "מוסדות" לקיום אורח חיים מסודר, כמו בכל יישוב: מטבח, בית ספר, בית חולים, ספרייה, קאנטרי קלאב, חנות בגדים, מספרה, ובעלי מקצוע רבים שמעניקים בהתנדבות שירותים וידע בשרשרת של סולידריות שמקיימת את עצמה.

 

 

עיר המחאה רחוקה מלהיות הומוגנית, ובכל זאת היא מאוחדת באופן נדיר. סיור לאורכה מגלה אינספור אג'נדות, נציגי מגזרים והוגי רעיונות שהתנקזו אליה. הם אפילו לא מתיימרים להסכים על מטרה משותפת קולקטיבית אחת. למעט הזכות להביע, בעצם התעקשותם להישאר שם בחום המסויט של יולי, את התסכול העמוק שלהם. גלי ההדף בכל חלקי הארץ מלמדים שהתסכול הזה קולקטיבי הרבה יותר מכפי שאפשר היה לשער.

 

המטבח. ארוחות בוקר, צהריים, ערב ולילה. "יש לנו אוכל מבושל, תרומות מעסקים ומאנשים פרטיים, מים", מדווחת עדי פלד (אוהל 13), מראשוני המאהל, עובדת במטבח. "אנחנו משרתים כבר מאות אנשים". השלט במטבח מכריז: "ערבב את הטיח, ביבי". לפעמים גם מחלקים אוכל לאורך כל השדרה. אחר צהריים אחד השבוע מישהי הסתובבה עם קרואסונים חמאה. אחרי שכולם קיבלו נשאר עוד הרבה, והוחלט לארגן משלוח של קרואסונים, אוכל חם ומים למאהל בשכונת התקווה. נמצא מישהו שגויס להסיע הכל לדרום העיר. בכלל, אי אפשר להיות רעבים או צמאים בעיר החדשה הזו. כל הזמן מחלקים שתייה ואוכל.

 

 

במטבח עובדת גם הני, בת 38, אם יחידנית, שוכרת דירה בגבעתיים. מאיה, הבת האמצעית, עוזרת לה במטבח. "חיכיתי מאוד שיקרה משהו כזה", אומרת הני. "כששמעתי על האוהלים אמרתי 'אני רוצה להיות פה, זה המקום שלי'. פתחתי אוהל צמוד למטבח, שם אני נמצאת ועוזרת לחלק ולחתוך ולהכין. בבוקר אני הולכת לעבודה, חוזרת אחר הצהריים, עוזרת במטבח, יושבת בסלון. הבת שלי פה גם כשאני לא פה, עוזרת. החיים פה ממש קשים, בטח לחד־הורית עם ילדים. ניסיתי אפילו להיות פונדקאית, ילדתי עבור אשה זרה וזה עזר לי כלכלית".

 

המטה הלוגיסטי. לוח מודעות, מעין דואר שכונתי, טושים, פלקטים, שלטים בהכנה, בודקים מה חסר, מארגנים מה שצריך לארגן.

 

קצה השדרה, הצד של הבימה קצה השדרה, הצד של הבימה צילום: תומי הרפז

 

שיכון ותיקים. שיכון א', בראשית השדרה, קרוב להבימה. הגרעין הקשה של המאבק, ראשוני העלייה על הקרקע, החלוצים והמכובדים. אחר כך רצים השיכונים הלאה.

 

היכל התרבות. בסמוך לסלון מתקיימות הופעות בערבים. ברי סחרוף הופיע בשני בערב, אחר הצהריים סגול 59. ב"בית הקולנוע" המאולתר מקרינים סרטים על מסך גדול. חלקם רלבנטיים, כמו "קפיטליזם, סיפור אהבה" של מייקל מור, למשל.

 

מתחם הטיפולים. "טיפול אוהב חינם" מכריז השלט. אדם בורד (28), מטפל כבר שש שנים, עדיין גר אצל ההורים, בבוקר ובערב מעניק מסאז'ים חינם. נמצא כאן מסוף השבוע הראשון, כי "הרגשתי שאני צריך לתת מעצמי, לתרום, ואני מרגיש כאן שאני מגשים את הייעוד שלי. מדהים לראות פה את החזרה לשבטיות, שכל אחד נותן לקהילה מה שהוא יכול, מהכישורים שלו". והוא לא לבד: גם אפרת עושה מסאז'ים על מיטת הטיפולים, אפילו בשלוש בלילה.

 

בין הבימה לרח' כרמיה בין הבימה לרח' כרמיה צילום: תומי הרפז

 

מחסן הבגדים. "שוק המהפכה". ערימות של בגדים. הדיירים זורקים חולצות מזיעות ולוקחים אחרות.

 

המרפאה. האוהל של רופאים לזכויות אדם. עזרה ראשונה ובית מרקחת. מחלקים אקמול כשמתפוצץ הראש.

 

רובע קסטרו. בצל דגל ענק של ששת הצבעים, כמה אוהלים של הקהילה הגאה.

 

פינת רח' כרמיה פינת רח' כרמיה צילום: תומי הרפז

 

הקיוסק. אוהל 79, שיכון ב', מתחת לשלט "מסעדת המהפכה", אלון מן מוכר שתייה קרה "במחירים שפויים". הוא גם מציע "שיפוץ אוהלים חינם". בן 44, גרוש עם ילד, גר עד עכשיו בכל מיני זולות בתל אביב. "הייתי במאבק של כיכר הלחם, שנה הייתי באוהל, עכשיו אני פה, כאן אני לא משלם ארנונה. ואני מוכן להתמודד במאבק הזה עד הסוף". מול ה"מסעדה" בריכה מתנפחת עם מים. "זה הקאנטרי קלאב של השכונה, חם אז אפשר להתקרר פה", מספר עמית תם (אוהל 51), שהתקין את הבריכה. בן 26, גר עם שותפים בבת ים, נמצא כאן מסוף השבוע הראשון, "שם המשפחה שלי תם זה לא מתמים, זה מתום. אנחנו שמים עכשיו סוף לביזיון".

 

בין רח' כרמיה לרח' החשמונאים בין רח' כרמיה לרח' החשמונאים צילום: תומי הרפז

 

המספרה. האוהל של בני זאבי, ספר משינקין. השלט מכריז "תספורת אג"ח". גם תספורת, גם מחאה.

 

הפאבלה. "כמו בריו דה ז'נרו", אומרת אלה, זמרת ומפיקה. "מצאנו מזרן בחוץ, שטיח הבאנו מהבית, פתחנו את זה פה, לישון ולארח אנשים. אנשים עובדים ביום ובאים לפה בערב". אחת מיושבות הפאבלה מספרת על פיק אפ מחאה, גברים שבאים עם קורקינט חשמלי ואוספים בחורות או מציעים להן לעלות לדירה שלהם.

 

פינת רח' החשמונאים פינת רח' החשמונאים צילום: תומי הרפז

 

הספרייה. ספסל עם מגזינים וספרים, לוקחים, קוראים ומחזירים.

 

פורום חשיבה אופרטיבית. אחרי החשמונאים יושבים כ־20-15 החבר'ה של פח"א, פורום חשיבה אופרטיבית, יוזמה עצמאית שלהם. כבר כמה ימים הם מנסים לגבש את חזון המהפכה, עובדים שעות על כל סעיף, מדברים בנימוס, משתמשים בתנועות הידיים שלמדו מהמחאה בספרד כדי שהדיון יהיה שקט ומסודר.

 

 

בשלוש בלילה הם מגבשים טיוטה שלישית, ובה, לדוגמה, הסעיף: "אנו צריכים מהפכה ערכית. כלכלה ושלטון הם כלי, ולא מטרה. במקום לשים כסף וכוח פוליטי לפני בני אדם, נשים אותם בחזרה בשירותינו". הם מנסים להגיע לתחילת השדרה, למארגנים, להפיץ את החזון, אומרים להם שהם מרגישים שקולם לא נשמע.

 

המפה הפוליטית. רוטשילד, מהצד השני של בר אילן. הדומיננטיים כאן הם האוהלים של השמאל הלאומי, של אלדד יניב. אבי ורטהיימר, בן 16.5 מגבעת שמואל, מספר לי שיש כאן עשרות פעילים, סטודנטים וצעירים, אפילו מתנחל מאפרת, ב־15 אוהלים. יש גנרטור, יש תורנות שמירה על האוהלים הריקים ביום. "חשוב לי שניראה כתנועה", הוא אומר. "אני נשאר לישון כאן כמה שההורים מרשים לי. זו זולה של אינטליגנטים". כל המתחם, הוא אומר, שייך לצעירי המהפכה, האוהלים השכנים הם של חדש ומרצ. "בבוקר הנוער שלנו עובד, עכשיו אני שומר, בערב האקשן".

 

בין רח' החשמונאים לרח' בר אילן בין רח' החשמונאים לרח' בר אילן צילום: תומי הרפז

 

פינג פונג. שיכון ב', פינת רחוב לונץ. השלט אומר: "הכדור במגרש שלנו".

 

בין רח' החשמונאים לרח' בר אילן בין רח' החשמונאים לרח' בר אילן צילום: תומי הרפז

 

הברסלבים. קצת אחרי פינת בר אילן, עם השלטים של נחמן מאומן. "אנחנו פה בשביל עם ישראל", אומר אחד מהם.

 

 

השירותים. רוטשילד פינת בר אילן, 10 שירותים ניידים של מוצאות בשמש הקופחת של יולי. סירחון. "מריחים את זה גם ממרחק של מאה מטר", אומרת לי דיירת באוהל סמוך. בחור אחר, מוותיקי האוהלים, מספר שברגע שראה את השירותים הכימיים מגיעים לקח את האוהל ונדד דרומה יותר, להתרחק מהריח.

 

פינת רח' בר אילן פינת רח' בר אילן צילום: עמית שעל

 

רובע האמנים. מתחם האגודה לאמני רחוב, עם ספות ומחצלות. "פה מדברים ויוצרים", מסבירה מיטל אושר. "המטרה היא שאנשים יכינו יצירות, נמכור אותן כאן, ובכסף נקנה חומרי גלם. אנחנו רוצים להעלות את המודעות ולתת במה ליוצרים, וכמובן למחות על כך שאי אפשר להתקיים בארץ כבני אדם". היא מספרת על ימיה המלחיצים בעבר, בין שתי עבודות בתל אביב, על כך שהיום אין לה איפה לגור. "13 שנים שילמתי ביטוח לאומי ועכשיו מצאתי את עצמי ברחוב. באתי לפה והמחאה נתנה לי תקווה. אני אשאר עד שהמהפכה תיגמר".

 

פינת רח' בר אילן פינת רח' בר אילן צילום: תומי הרפז

 

מגורי המשפחות. רוב ההורים והילדים מרוכזים בין החשמונאים לשינקין. אנשי הגרעין הקשה מספרים שמתוכננת לקום קייטנת משחקים בסוף השבוע: בריכות, הפעלות ויוגה לילדים. כמה מהשכנים באוהלים הסמוכים כבר מתלוננים באוזניי על הרעש.

 

בין החשמונאים לשינקין בין החשמונאים לשינקין צילום: תומי הרפז

 

המספרים. על אוהל 32 כתוב "חייב בתשלום ארנונה 761 שקל". על אוהל 42: "להשכרה אוהל, חדר אחד, 500 דולר, שיכון ותיקים". על אוהל אחר: "אוהל מחולק לארבעה רק 2,800 שקל". יש שלטים של אוהלים "להשכרה", יש "למכירה". כל המספרים גלויים. ולא רק של המחירים. ברוטשילד נשבר טאבו המשכורות: אנשים מספרים לכולם, בגלוי, כמה הם מרוויחים. כבר לא מפחדים לדבר על זה. תלוש השכר נהפך לתעודת זהות, למספר שאתה חייב לשלוף אחרי היכרות של חצי שעה עם בן אדם.

 

אוהלי המספרים אוהלי המספרים צילום: תומי הרפז

 

מתחם הסטודנטים. קצת לפני שינקין, חבר'ה בחולצות אדומות של התאחדות הסטודנטים הקימו את אחד המתחמים הבולטים בשדרה. "היה לנו טבעי להצטרף למאבק", אומר יובל בדולח, סטודנט במרכז הבינתחומי ופעיל באגודה. "כל הדברים פה - מים, רמקולים וכו' - זה מתרומות של סטודנטים. יש פה30-20 אוהלים שאנחנו, ההתאחדות, ארגנו, ויש פה סטודנטים שבאים וישנים במשמרות. בלילה יש לנו 80% תפוסה, בבוקר קמים יוצאים לעבודה, מתקלחים לפעמים אצל אנשים שגרים באזור. בשבע בערב יש הרצאת אורח, ויש גם הופעות. ביום שני היתה הופעה של הגרובטרון".

 

מתחם הסטודנטים מתחם הסטודנטים צילום: תומי הרפז

 

הטיפי. אוהל של "מהפכה של אהבה", קבוצה שמסבירה שמהפכה חייבת להיות שמחה. שלט אחד אומר: "כשהממשלה נגד התינוקות - התינוקות נגד הממשלה". בשדרה אוהבים אותם. בלילה שבין ראשון לשני הם עברו בין כל האוהלים ותלו עליהם הפתעה: חוט עם תפוח. גם יומיים אחר כך עוד מדברים בשדרה על המחווה. "הם גם חילקו ארטיקים", מוסיפים אנשים. ליד הטיפי האוהל של משה, שיפוצניק, בן 40. "הגעתי פסימי, אבל בגלל הסולדיריות שראיתי פה אני יותר אופטימי". והוא גם אוהב את הלוקיישן: "זה האזור השקט יותר".

 

פינת רח' שינקין פינת רח' שינקין צילום: תומי הרפז

 

שדרת האוהלים. הרחוב הראשון, הראשי והיחיד בעיר. האוהלים ממוספרים מהבימה והלאה, בצד המערבי המספרים הזוגיים - במזרחי האי־זוגיים. המספרים מגיעים כמעט עד 200, אך משם האוהלים לא ממוספרים. מספר האוהל הוא סמל סטטוס, שמעיד על הוותק בעיר. לפעמים הכל מתבלגן. ליד שדרת האוהלים 7 עומד פתאום שדרת האוהלים 120. האוהל עבר, המספר נשאר.

 

ההייד פארק. לצד הסלון המרכזי, שבתחילת השדרה, פועל כאן עוד אחד, עם מיקרופון, מחצלות, ויכוחים. עדי מהמטבח מסבירה שבשביל זה יש "צוות סולידריות, שפועל כדי להרגיע את הרוחות, לשמור על רוגע ואהבה ושלום".

 

קוראת בתלוש. אוהל מס' 172, צעירה מארגון העובדים מען נותנת שירות של "כל מה שרציתם לדעת על תלוש השכר שלכם ולא העזתם לשאול". על האוהל תלוי שלט עם שעות הקבלה.

 

פינת רח' שינקין, מהצד השני פינת רח' שינקין, מהצד השני צילום: תומי הרפז

 

הצלמנייה. על אוהל 190, שמארח בדרך כלל עיתונאים, מתנוססות תמונות סטילס שאסף, אחד מדיירי האוהל, צילם בעימות עם השוטרים במוצאי שבת. הוא מציג עוד תמונות בלפטופ. לידו יושב לירן הוטמכר, שלמד קולנוע בפריז וחי בה, אבל עכשיו מצלם כאן סרט על המהפכה. "אני משווה את מה שקורה פה למהפכת הסטודנטים בצרפת ב־1968", הוא אומר. דוד, בן 54, צלם חובב, בא להתייעץ על צילום.

 

 

"זה כמו חנות צילום פה", מישהו זורק, "אפשר לקבל מידע על מצלמות וכאלה". דוד מספר שהוא "מובטל מאונס". עבד במוטורולה, פוטר, שלח מאז "3,000 קורות חיים בערך", אבל לא מצא עבודה "בגלל הגיל". הוא גר בפתח תקווה, בלי ילדים, ובא הרבה לרוטשילד "בשביל הצעירים, הדור הבא". עכשיו הוא שוקל לפתוח אוהל משלו באזור נחמני. "המאבק הזה ישנה את החברה הישראלית, זה לא רק הבית, זה כל הבעיות החברתיות במדינה".

 

פינת רח' אנגל פינת רח' אנגל צילום: תומי הרפז

 

הסצינה. מול מסעדת הקנטינה, ממלכתם של הרוקיסטים עם הגיטרות. הדיירים אומרים שיושבי הקנטינה מתלוננים על הרעש.

 

בין רח' המגיד לרח' בלפור בין רח' המגיד לרח' בלפור צילום: תומי הרפז

 

וודסטוק. חבר'ה שטיילו יחד באוסטרליה, בני 25-24. בלי חולצות, עם שיער ארוך ואור על הפנים, הם עדיין נראים בטיול. "אם משהו גדול קורה חייבים להצטרף", אומר דור, במקור מקריית אונו אבל "נודד וגר בכל מיני מקומות. היינו בצפון, שמענו על המאהל ובאנו, פתחנו אוהלים. היו בעבועים, על קוטג' ודלק ודירות וטיטולים, ועכשיו כל הרגשות מתנקזים לכאן". עושים ג'אגלינג, מנגנים, מארחים אנשים על החול בין האוהלים. "אקטיביות פסיבית. העיקר להיות כאן", אומר בחור שיושב איתם, וגר בכלל בשכירות על רוטשילד, ממול.

 

פינת רח' בלפור פינת רח' בלפור צילום: תומי הרפז

 

שכונת המקצועות החופשיים. מתמחה במשפטים, מורה לקולנוע, כבאי. "הגענו לכאן, כמה חברים שלמדו ועובדים, כדי לזעוק", אומר מתן, בן 26, סטאז'ר למשפטים. "המצוקה היא לא של העניים, אלא של אנשים שעובדים ולא יכולים לחיות". הוא נולד בישראל, גדל בלונדון מגיל 9 ובספטמבר עלה לארץ, "כמו סלמון ששוחה נגד הזרם כי רוב הישראלים מעדיפים להישאר בחו"ל. מה יש להם לחזור לארץ, הכל יותר יקר פה, יותר קשה". רוב הזמן הוא באוהל, לא מתערבב בשכונות אחרות. "אנחנו לא הולכים כמעט לאזור המרכזי, פה אנחנו גרים".

 

שכונת האבות הגרושים. אחרי בלפור, לכיוון נחמני. חיבור של חמש עמותות, ובהן "העמותה למען ילדינו", "הורים ושווים" ו"מטה הפעולה לשיוויון הורים". השלטים אומרים: "גם לאבות מותר לחיות", "כל יומיים מתאבד אב גרוש". הדיירים אומרים: "אנחנו נלחמים כאן בג'יהאד הפמיניסטי, בנשים שמפמפמים להן שהן צריכות להיאבק על הילדים". ח"כ יוליה שמואלוב ברקוביץ' (ישראל ביתנו), הצטרפה למאבק וגם למתחם, לכמה שעות. "הפכו את האבות הגרושים והפרודים לכספומטים, ולכן הם צריכים לחזור לגור עם ההורים שלהם בגיל מבוגר", אומר דניאל, אחד הדיירים. "זה משתלב עם המאבק על הדיור, מה גם שהיום בתי משפט למשפחה קובעים מזונות לפי שיעור משכר הדירה פר מספר הילדים. האשה יכולה לגור במקום יקר מאוד, ואנחנו משלמים על זה".

 

טשרניחובסקי על האוהל. "כי עוד נפשי דרור שואפת, לא מכרתיה לעגל פז, כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו, רוח עז"

 

 

עץ הטייקונים. קצת לפני פינת החשמונאים, ראובן, עידו ורוני, סטודנטים לתואר שני קישטו את העץ שליד האוהל שלהם בעצי אחזקות של דנקנר, תשובה, בן־דב ועוד. "שמנו רשימות של החברות שלהם כדי שאנשים יידעו שיום יום הכסף שלנו זורם לקבוצה קטנה של אנשים", הם מסבירים. צלמי העיתונות עטים על זה. 

 

ההרחבה. בקצה המאהל, ליד נחמני. האזור השקט יותר. בלי הרצאות, בלי הופעות, מתאים למבוגרים יותר. רחל ואריאל, בני 35, היו לפני 11 שנה שותפים לדירה בתל אביב, ומאז נהיו חברים הכי טובים. הוא נשוי, אשתו בהריון, היא נשואה פלוס שניים. הם גרים קרוב לרוטשילד אבל החליטו לצאת ולהקים שם אוהל. סוגרים מעגל, שוב שותפים. "באנו כדי להרגיש חלק מהמאבק", הם אומרים. "זו לא רק מחאת דיור, אלא על איכות החיים, לחיות נורמלי בארץ הזו".  

 

פינת רח' מזא"ה פינת רח' מזא"ה צילום: תומי הרפז
בטל שלח
    לכל התגובות
    x