$
בארץ

ניתוח "כלכליסט": אם הכל כל כך טוב, אז למה כל כך רע?

הנתונים המצביעים על צמיחה במשק ושיעור האבטלה יורד, אינם מתיישבים עם המחאה הציבורית הגוברת. כשיורדים לעומקם של המספרים רואים מי נהנה מאותו שגשוג, וכיצד הצמיחה במעמד הביניים נשחקה לחלוטין

אמנון אטד 07:0624.07.11

בתחילת השבוע שעבר, בדיוק ביום שבו התחילה מחאת האוהלים לתפוס תאוצה, עדכנה הלמ"ס בפעם השלישית את אומדני החשבונות הלאומיים לרבעון הראשון של השנה. אומדני הצמיחה עודכנו אמנם בשיעור קל כלפי מטה, אבל גם הנתונים המעודכנים הצביעו על תמונה טובה במיוחד: בשלושת החודשים הראשונים של השנה צמח המשק בשיעור שנתי של 4.6%, בהמשך לצמיחה שנתית מרשימה של 7.7% ברבעון האחרון של השנה שעברה. התוצר של הסקטור העסקי צמח ברבעון הראשון אף בשיעור שנתי גדול יותר, של 5.2%.

 

לפני חמישה חודשים, כאשר פרסמה הלמ"ס בפעם הראשונה את אומדן הצמיחה לרבעון האחרון של 2010, עם אומדן לצמיחה של 4.5% בשנה החולפת כולה, הזדרז שר האוצר יובל שטייניץ, בצעד חריג ומאוד לא מקובל, לפרסם תגובה לפני פרסום הנתונים עצמם. בהודעה החפוזה ששלח אז לכלי התקשורת השונים כרך שטייניץ את הנתונים החיוביים ב"מדיניות הכלכלית המקורית והאחראית שנקטה הממשלה".

 

 

בנוסף לא שכח שר האוצר לציין את תרומתו של התקציב הדו־שנתי, וציין כי מדיניות הממשלה ובנק ישראל, עם עוצמת המגזר הפרטי, "הובילו את ישראל להישג כלכלי נאה, הבולט בהשוואה למרבית מדינות ה־OECD".

 

בשנת 2009, שהיתה כזכור שנת המשבר הגלובלי, צמח המשק הישראלי בשיעור אפסי של 0.8% בלבד. המעבר המהיר מדשדוש במקום לפני שנתיים לצמיחה המהירה שנרשמה בשנה שעברה, והמשך הפעילות הכלכלית המואצת בחודשים הראשונים של השנה הנוכחית, באו לידי ביטוי גם בנתוני התעסוקה: בחודש אפריל השנה ירד שיעור האבטלה לשפל של 5.8% וחזר פחות או יותר לרמתו ערב המשבר הכלכלי, בחודש אוגוסט 2008.

 

נתוני המאקרו שבהם שטייניץ נפנף - מתעתעים

 

מה שמעורר תהייה בכל הסיפור הוא מדוע עם כל הנתונים המרשימים האלה מרגיש דור שלם של צעירים, ולצדו גם חלקים גדולים במעמד הביניים, שהצלחת המשק פשוט עוברת לידם. מדוע יותר ויותר אנשים מאלה שנושאים בעיקר הנטל חושבים שהבוננזה, שכביכול נפלה עלינו לאחר יציאת המשק מהמשבר, גם ביחס למה שהיה לנו רק לפני שנתיים וגם ביחס למה שקורה במדינות אחרות, קיימת רק בכותרות העיתונים. התשובה הפשוטה לשאלות אלה היא שהנתונים הכלכליים שגרמו, וממשיכים לגרום, סחרחורת קלה לשר האוצר הם נתונים ממוצעים. וכידוע, גם בנהר שעומקו הממוצע 80 סנטימטרים אפשר לטבוע.

 

כאשר בוחנים את הנתונים במבט פחות שטחי מזה של שטייניץ, כבר מתקבלת תמונה שונה לחלוטין. התאוששות המשק שיפרה אמנם את המצב הכלכלי, אבל כמעט כל השיפור נפל בחלקו של אותו חלק קטן מהאוכלוסייה שנמצא בראש הפירמידה. כל אלה שנמצאים מתחתיו בסולם ההכנסות פשוט דרכו במקום, ובמקרה של מעמד הביניים - גם נאלצו לראות כיצד מצבם הכלכלי הולך ונעשה רע מיום ליום. על פי הגדרות מינהל הכנסות המדינה באוצר, מעמד הביניים כולל את אלה שרמת ההכנסה החודשית שלהם ברוטו נעה בין 7,000 שקל ל־14 אלף שקל. בשנת 2010 היווה מעמד הביניים כמעט רבע מהאוכלוסייה, ריכז כ־26% מכלל ההכנסות ברוטו ושילם כ־18% מסך תשלומי המסים.

 

מעמד הביניים נשחק, והעשירון העליון משמין

 

שלוש השנים האחרונות, לפני המשבר הגלובלי ולפני שהצמד נתניהו־שטייניץ התנחלו במשרד האוצר, היו קשות לרבים מאיתנו. אבל הנתונים היבשים של מינהל ההכנסות מלמדים כי מי שנשא בעיקר הנטל היה באמת מעמד הביניים. לבה של קבוצה זו מרוכז בעשירון השמיני, שההכנסה הממוצעת של הנמנים עמו הסתכמה בשנה שעברה בכ־11,440 שקל ברוטו בחודש. בשנת 2007, שהיא שנת הבסיס לצורך השוואת השינויים שחלו בשלוש השנים האחרונות, הסתכמה ההכנסה הממוצעת בעשירון השמיני בכ־10,630 שקל ברוטו בחודש. תוך שלוש שנים גדלה אם כן ההכנסה הממוצעת של ליבת מעמד הביניים ב־7.6%. אבל כאשר מנכים מעלייה זו את האינפלציה, שהסתכמה בתקופה זו ב־10.8%, כבר מקבלים שחיקה של 3% בהכנסה הריאלית.

 

ההסבר העיקרי לירידה בהכנסה הריאלית הממוצעת של מעמד הביניים הוא ככל הנראה קיצוצי השכר הנרחבים שבוצעו במגזר העסקי במהלך המשבר. בעשירון העליון, לעומת זאת, נרשמה בשלוש השנים האחרונות תמונה שונה. בשנת 2007 הסתכמה ההכנסה החודשית הממוצעת ברוטו של עשירון זה בכ־ 34,900 שקל. בשנה שעברה הסתכמה כבר הכנסתם הממוצעת של בעלי ההכנסות הגבוהות בכ־40,870 שקל — עלייה נומינלית של 17% ועלייה ריאלית של 5.6%. גם כאן יש, מן הסתם, הסבר לעלייה בהכנסות הריאליות, והוא ששכרם של מנהלי החברות לא ממש הושפע מהמצב הקשה שאליו נקלע המשק, וגם לא מביצועי החברות שאותן הם מנהלים.

 

הרפורמה במס תורמת 5,000 שקל בחודש לעשירון העליון

 

אל הסיפור של החלוקה הלא ממש שוויונית של ההכנסה ברוטו נוספה גם הרפורמה במס הכנסה, ולפיה מדי שנה יורד שיעור מס ההכנסה של יחידים (שכירים ועצמאים). רק בשנתיים הראשונות לכהונת שטייניץ באוצר עלתה הרפורמה לקופת המדינה יותר מ־6 מיליארד שקל. מאחר ש־75% מכלל מס ההכנסה נגבו מהעשירון העליון, לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין לאילו כיסים בדיוק זרם החלק הגדול של אותם מיליארדים שנגרעו מהקופה הציבורית. גם כאן משלימים נתוני מינהל הכנסות המדינה את התמונה: בשנים 2007–2010 גדלה ההכנסה החודשית הממוצעת נטו, אחרי הפחתות שיעורי מס הכנסה בעקבות הרפורמה, של העשירון העליון בכ־4,870 שקל.

 

בעשירון השמיני, לעומת זאת, גדלה בתקופה זו ההכנסה הממוצעת נטו רק בכ־880 שקל. ורק כדי לסבר את האוזן, במאון העליון, אותו אחוז בודד של המורמים מעם בתחום ההכנסות, זינקה בשלוש השנים האחרונות ההכנסה החודשית נטו בכ־21,460 שקל.

 

גם בצדה השני של התמונה, זה של ההוצאות ההולכות וגדלות, תומכים הנתונים היבשים בתחושות הבטן של אנשי מעמד הביניים. כאשר הלמ"ס מדברת על אינפלציה שנתית של 2.7% בשנה שעברה, למשל, היא מדברת על נתון ממוצע המורכב משינויים במחיריהם של אלפי מוצרים ושירותים. אבל לכל משפחה יש סל מוצרים ושירותים שונה. סל התצרוכת של אנשי מעמד הביניים, סביר להניח, הושפע בשנה שעברה יותר מהעליות של 22.4% במחירי הירקות, 19.9% במחירי הפירות ו־11.7% במחירי ההנעלה, והרבה פחות מהירידה של 3% בהוצאות על נסיעות לחו"ל. וכל זה בלי לומר הפעם מילה אחת על מחירי השכירות, שעלו בשנתיים האחרונות ב־11.5%, וגם לא על מחירי הדירות, שזינקו בלא פחות מ־36%.

 

כוח הקנייה באירלנד גדול ב־10,000 דולר מהכוח שלנו

 

מילה אחרונה על זחיחות הדעת שאיתה ליווה שר האוצר את אומדני הצמיחה של הלמ"ס. נכון שב־2010 צמח המשק ב־4.5%, הרבה מעל הצמיחה הממוצעת במדינות ה־OECD (2.7%). נכון גם שהנתון הרלבנטי יותר, הצמיחה לנפש, הסתכם בשנה שעברה ב־2.7%, לעומת 2.3% ב־OECD, ולאחר ירידה של 1.1% בשנת המשבר. אבל עם שיעור השינוי בצמיחה לנפש לא הולכים למכולת. מה שקובע בנקודה זו הוא לא כמה גדלנו, אלא היכן אנחנו נמצאים. וכאן, מה לעשות, התמונה הרבה פחות מעודדת. לפי הבנק העולמי, ב־2010 ניצבה ישראל רק במקום ה־28 בעולם ברמת התוצר לנפש במונחי כוח קנייה, עם פער של יותר מ־10,000 דולר לשנה ממדינות כמו שבדיה, דנמרק, אוסטריה, הולנד, ואפילו אירלנד שנמצאת כעת עמוק בבוץ.

 

"אני מבקש להציב היום יעד לעשור למדינת ישראל - להגיע לעשירייה הפותחת בעולם ברמת החיים ובהכנסה לנפש", הצהיר לפני שש שנים בנימין נתניהו, אז עדיין רק שר האוצר. והבשורה הרעה, מבחינתו, היא שבקצב הזה, כדי לעמוד ביעד שהציב לעצמו, יהיה עליו גם להצהיר שבעשור יש יותר מעשר שנים.  

בטל שלח
    לכל התגובות
    x