שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
בארץ

צעירי המהפכה: המחאה הישראלית נולדה בכיכרות של מצרים וספרד

הזעם של יושבי מאהל המחאה בשדרות רוטשילד הוא אותו זעם שהוציא אלפים לכיכר פוארטה דל סול במדריד ולכיכר תחריר בקהיר. גם להם לא היתה משנה סדורה אבל הם הפכו לתנועה חברתית שמעצבת את הפוליטיקה מחדש

מיכל פופובסקי 08:3021.07.11

"היינו חייבים לטרוף את הקלפים, ליצור מצב שיאפשר להכתיב סדר יום חדש, לבטל את המונופול של האליטות הפוליטיות והכלכליות על השיח הציבורי ולהפוך אותו על פיו" - כך תיארה החודש דוברת תנועת 15־M הספרדית את המנוע שמאחורי תנועת המחאה המתמשכת שצמחה במדינה.

 

האוהלים שמרצפים את שדרות רוטשילד הופיעו לראשונה בכיכר פוארטה דל סול במדריד לפני חודשיים. הזעם של האינדיגנדוס - הזועמים - ששימש במידה רבה מקור השראה לתל אביביים, נבע מאותו מקור: היעדר תקווה לחיים נורמטיביים במציאות מעוותת. התחושה זהה: חייבים להרים את המסך מעל הסחרור שבו אנו חיים - ולעצור אותו.

 

בדיוק כמו בכיכר תחריר במצרים, גם גל המחאה הספרדי נולד ממחאה אורבנית של צעירים שמאסו בכללי המשחק. הזרז העיקרי למחאה בספרד היה האבטלה הגבוהה וחוסר התקווה להתפרנס בכבוד. בתל אביב היה זה שוק הדיור.

 

בין אם מדובר במחאת הרופאים המתמחים, העובדים הסוציאליים, מחרימי הקוטג', המפגינים בקהיר או המובטלים בספרד - הקו הברור שמחבר בין כל מפגני הזעם הוא דינמיקה של תסיסה שמתחילה מהדור הצעיר. שם, כמו כאן, הם חשים במיאוס מהפוליטיקה, שאותה הם רואים ככלי שרת בידי האליטות הכלכליות.

 

 

לידתה של המחאה השמחה

 

המשבר הכלכלי של 2008 ניפץ את כל האקסיומות הכלכליות המקובלות בעולם המערבי, והבהיר שחתירה מתמדת לשורת רווח היא לא הדרך לבנות כלכלה יציבה וחברה איתנה. שלוש שנים אחרי, כשברור שלא השתנה דבר בכללי המשחק - וכשהנתונים המאקרו־כלכליים מציירים תמונה שרחוקה שנות אור מהמציאות של רוב הישראלים - הצעירים מנסים לקחת את גורלם בידיהם.

 

רבים מסתכלים על האוהלים בתל אביב ומחוצה לה, מנידים בראשם ומצקצקים בלשונם. מבחינתם, לא ייתכן שמחאה לא אלימה, שלא לומר שמחה, שאין לה משנה סדורה של דרישות, תחזיק מעמד ותחולל שינוי. הספקות אינם מופרכים, אבל כדאי לבחון אותם בפרספקטיבה של צורה ותוכן.

 

מי שצועד בשדרות רוטשילד ומרגיש כאילו הגיע לפסטיבל שאנטי או למחנה קיץ בצופים, מוזמן להסתכל בתמונות מכיכר תחריר בקהיר ומכיכר פוארטה דל סול במדריד בימי ההפגנות הסוערות. גם שם המחאה הלא אלימה התאפיינה בניסיון לקיים סביבת מחיה נעימה ושמחה לצד קריאות זועמות לשינוי.

 

בכיכר תחריר היו תורנויות ניקיון, פינות הפעלה לילדים ותרומות מזון. בספרד, הכוח החברתי שהתפוצץ לתוך הרחובות ב־15 במאי הורכב מבני הדור הצעיר, שהואשם באפתיות ונהנתנות. גם בכיכרות ספרד לנו באוהלים צעירים עטויי ראסטות, שניגנו בגיטרות. גם שם תוארה האווירה כ"קרקסית".

 

הפגנה שמחה בספרד הפגנה שמחה בספרד צילום: איי פי

 

כל אלה לא סותרים את הנחישות העצומה שמתוכה פעלו המפגינים ולמשמעות העמוקה שהיתה למהלך הזה עבורם. ההתנערות המוחלטת מפוליטיקאים, גם מאלה ש"באים לחבק" ומביעים תמיכה, מעידה על ניסיון לייצר אמירה חזקה בהרבה ממה שהכרנו עד כה.

 

בניגוד למצרים ולתוניסיה, בספרד ובישראל אין דיקטטורים שהדחתם היא נקודת הניצחון שעד אליה לא עוזבים את הרחובות. הפעם המטרה היא המערכת כולה: דיקטטורת ההון שעטופה בכסות דמוקרטית. המאבק נגד הביטויים הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים של המערכת הזו הוא ארוך טווח.

 

שינוי תודעתי היסטורי

 

הימין הקיצוני בספרד ערך ציד מכשפות אחר אנשי ה־15־M. האינדיגנדוס הואשמו שהם שמאלנים קיצוניים שרוצים לתקוף את המוסדות הדמוקרטיים. פוליטיקאים איימו עליהם בתביעות במטרה לגרום לאובדן אמון הציבור בהם. אך הניסיון למתג את המאבק כמהפכת שמאל לא צלח, ודאי ככל שהצטרפו אליה יותר ויותר מבוגרים מכל שכבות החברה וממחנות פוליטיים שונים.

 

לביקורת על היעדר הנהגה ותוכנית פוליטית השיבו בתנועת 15־M כי "באמצעות המעשים שלנו יצרנו דרך משלנו לעשות ולהבין פוליטיקה". לדברי דוברת התנועה לארה הרננדס, "רבים חשבו שהתנועה דעכה אחרי הבחירות האזוריות. אבל היא היתה המנוע מאחורי גל שלם של הפגנות, שהטילו ספק בכללי המשחק של הדמוקרטיה הספרדית. 15־M פה כדי להישאר. גיבשנו עם הזמן יעדים ברורים ומסמכי דרישות. אנחנו מייצגים את כל התנועות החברתיות שעלו על מפת המאבקים החברתיים והפוליטיים בספרד בעשור האחרון".

 

לתפיסתה של הרננדס, ההצלחה הגדולה של התנועה היא יצירת מודעות חדשה בקרב בני דורה: "הם יודעים שהם יכולים לקחת חלק פעיל בהתרחשות משפיעה במרחב הציבורי. מבחינתי, נוצר שינוי תודעתי היסטורי".

 

עקרונית, אסטרטגיית כיבוש הכיכרות בספרד הסתיימה בחודש יוני, בהחלטה לשנות טקטיקה ולהתפשט לשכונות ולפרברים. מספר האוהלים בפוארטה דל סול הצטמצם, אבל "האסיפות הכלליות" הליליות שם עדיין מושכות אלפים. הפעילים אף גיבשו מסמך דרישות שכולל משאל עם על רפורמות מרכזיות בדיור ובפנסיה. הדרישות נוגעות גם לסוגיות של אבטלה, מיסוי, בנקאות ופיננסים.

 

פעילויות המחאה הגדולות לא תמו. מאות אלפים השתתפו בהפגנות ענק ב־19 ביוני נגד תוכנית הקיצוצים הממשלתית. לצעירים הצטרפו מבוגרים רבים, ראשי איגודי עובדים ומהגרים. היום צפויה התנועה לקבל את פניהם של 500 אינדיגנדוס שצעדו למדריד מ־20 ערים במדינה.

 

האבולוציה של המחאה הספרדית מעלה תהיות לגבי עתיד המאבק בישראל: האם חוסר המיקוד יביא לפירוק אוהלי המחאה? מה מטרת מארגני המאבק? האם בדומה לספרדים הם יחליטו לעבור לסוג אחר של פעולה? האם הם יהפכו לתנועה חברתית גדולה, שתנהל מאבקים בכמה חזיתות, או שיתגבשו כתנועה פוליטית?

 

גם אם צעירי ספרד לא הצליחו למנף את המומנטום האדיר למשנה סדורה וברורה, אין ספק שלאינדיגנדוס העקשנים היתה השפעה - הם אילצו את העולם להסתכל אל הלבן בעיניים של בני הדור המרושש הזה. הם הבהירו שאי אפשר להתעלם מהם יותר. התנערות המפגינים מהפוליטיקאים תחייב את העמדת תנאי העבודה ושוק הדיור במוקד מערכת הבחירות בספרד. מי שרוצה להיות ראש הממשלה הבא במדינה יודע שלא ניתן להמשיך את המצב שבו 50% מבני ה־30 במדינה חיים עם הוריהם.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x