הארנונה מטפסת על החניון
העיריות החלו לגבות מעסקים תעריף ארנונה של משרד גם על החניה הצמודה. לא בטוח שמותר להן
נדמה כי קופותיהן של הרשויות המקומיות תמיד יהיו חסרות, ולעד העיריות יחפשו דרכים יצירתיות להגדיל את מחזורי גביית הארנונה. מי שתמיד יהיו הראשונים על הכוונת הם בעלי העסקים בתחומי העירייה, שמשלמים תעריפים גבוהים יותר.
באחרונה החלה לתפוס תאוצה תופעה שבה בעלי משרדים
לדרישות העיריות לתשלומי ההפרשים יש ביסוס בשני פסקי דין של בית המשפט העליון מ־2006 - בעניינו של עו"ד אורי חן ברמת גן ובעניינו של עו"ד אבי גולדהמר בחיפה. העליון קבע אז כי הגבלת התעריף לחיוב חניון תחול רק כאשר החניון פתוח לשימוש הציבור ומסייע לפתרון מצוקת החניה בעיר. בהתאם לזאת קבע העליון כי שטח החניות הוא חלק בלתי נפרד מהמשרדים, וכך יש לחייבו בארנונה. עם זאת, שני פסקי דין אלה עסקו בחיוב של חניות בודדות. במקרה אחר שבו נדון חיובה של חברת הבנייה חבס על שטח של כ־3,000 מ"ר בתחום שיפוטה של עיריית הרצליה, הגיע העליון ב־2006 לתוצאה הפוכה.
הסנונית הראשונה בתחום הזה הופיעה לפני כשנתיים: משרד עו"ד רוזן בסיס, המלווה את עיריית גבעתיים, ייצג אותה בדרישתה לחייב בשיטה החדשה את הדיירים במגדל הוורד שבעיר. לנוכח ההפרש העצום בתעריפים שבין חניון ומשרדים, נדרשו הדיירים לסגור חוב של עשרות מיליוני שקלים. בסופו של דבר נגבו סכומים נמוכים יותר, אך מבחינת העירייה השיטה הוכיחה את עצמה. לראיה, לאחרונה הלכו בעקבותיה גם עיריות רחובות, אשקלון וחיפה, שדורשות סכומים אדירים מבעלי המשרדים. גם אם ייקבע לבסוף כי ישנו בסיס חוקי להעלאה הדרמטית בתעריף, עצם חוקיות הדרישה של הפרש התעריפים באופן רטרואקטיבי מוטלת בספק רב.
הכותב הוא עו"ד במשרד שטיינמץ הרינג גורמן, ומתמחה בייצוג חברות מול הרשויות המקומיות
