המחלה תתפרץ ביולי
השביתה הגדולה, שמאיימת לפרוץ ב־1 ביולי, תגמד את העיצומים הנוכחיים ותחולל פיצוץ שהדיו יישמעו בכל בית בישראל. זה קורה, בין היתר, כי ראשי משרד הבריאות לא הבינו את יחסי הכוחות במערכת ונקלעו לעימות מיותר, שרק הוסיף ושחק את מעמדו של הרגולטור
עם כל יום שעובר, מאבק הרופאים נראה יותר ויותר כמו אחת מאותן סצנות קולנועיות שבהן שני בחורים עם ג'ל בשיער שועטים במכוניות שלהם זה לעבר זה. בסרטים, מישהו תמיד משתפן בסוף וזז הצידה.
בגרסה של מערכת הבריאות למשחק הזה, קו ההתנגשות הוא 1 ביולי. אם הרופאים יממשו את איומיהם בתאריך זה, כל השיבושים שנראו עד כה, ובכלל זה העיצומים שננקטו אתמול, ייראו פתאום יותר כמו התנגשות של מכוניות צעצוע. הדי הפיצוץ יישמעו בכל בית בארץ: הרופאים, בגיבוי מרומז של בית הדין לעבודה, יתחילו לעבוד "לפי הספר" - אין
שעות נוספות, אין תורנויות מעבר לשש בחודש ויש הרבה מאוד בלגן.
125 אלף שעות מתמחה חודשיות ייעלמו בבת אחת
כדי להבין במה מדובר, מספיק לבחון את הסיטואציה בפריזמה של המתמחים: 2,500 מתמחים עובדים היום בבתי החולים, ועושים בממוצע שמונה תורנויות בחודש. כשמכפילים את מספר המתמחים בירידה של שתי תורנויות, שהן כ־50 שעות עבודה בחודש, מתברר שמערכת הבריאות עומדת לאבד 125 אלף שעות עבודה של מתמחים מדי חודש. מספר החולים שיתקשו לראות רופא יהיה יותר מכפול.
זה מה שבמשרדי הבריאות והאוצר הכי חוששים ממנו. במכתב לבית הדין כתב פרופ' רוני גמזו, מנכ"ל משרד הבריאות, כי לא מן הנמנע שבמקרה כזה יהיה נזק בלתי הפיך לחולים רבים. זו גם הסיבה לכך שהאוצר ומשרד הבריאות פנו בסוף מאי לבית הדין לעבודה, בניסיון לעצור מבעוד מועד את האיום הזה מצד ההסתדרות הרפואית.
רוני גמזו צילום: עמית שעל סוגיית המתמחים, חשוב להדגיש, היא עדיין סוגיה קטנה יחסית. הבאה בתור היא זו של שעון הנוכחות: הרופאים מתנגדים בתוקף להכנסתו, ואילו האוצר רואה בו תנאי הכרחי להעלאת מסגרת התקציב לתוספות השכר, שכבר כיום עומדת על יותר ממיליארד שקל בשנה. בדרך יש סעיפים כמו תוספות קידום מקצועי, תוספות ייעודיות לרופאים בפריפריה ולמקצועות במצוקת כוח אדם, ועוד ועוד.
הרבה מאוד כסף מונח על שולחן המשא ומתן, והרבה אגו. שניהם ישפיעו הרבה בהכרעה מי ישתפן אחרון.
כרגע, לא נראה פתרון למשא ומתן של הרופאים מול האוצר. בעוד פחות מעשרה ימים ייבחנו נחישותם של הרופאים ורצינות האיומים שלהם.
בעל הבית חלש מדי
בסוף, לא משנה מה הנזק שייגרם לחולים עד אז, יהיה הסכם, ומערכת הבריאות תחזור לשגרה. כאן מונחת אחת הבעיות העיקריות בניהול מערכת הבריאות: השגרה, שבה התחושה היא כי מי שאחראי על המערכת הוא נוכח־נפקד - ובמילים אחרות, התחושה שהרגולטור אינו בעל הבית, אלא רק עוד חלק במשוואה של יחסי כוחות.
הסיבה לכך היא שהכוח של משרד הבריאות מול ההסתדרות הרפואית נשחק במהלך המשא ומתן של הרופאים מול האוצר. לפני כמה חודשים עוד השמיע סגן שר הבריאות יעקב ליצמן אמירות נחרצות על כך שהרופאים יכולים לשאת ולתת מול האוצר על שכרם, אבל בכל הנוגע לכמות תוספת תקני הרופאים ולאופן שבו היא תיעשה, יהיה הוא, ליצמן, הפוסק האחרון. לפני כשבוע היה זה מנכ"ל המשרד פרופ' רוני גמזו שקבע את סדרי העדיפויות של התוספת. כל זה נגמר בקול ענות חלושה: בלית ברירה ונוכח איומי הרופאים, משרד הבריאות יישר קו עם דרישותיהם - תוספת התקנים תופנה קודם כל להורדת מספר התורנויות, ולא לקיצור משך התורנות.
הסוגיה, חשוב להדגיש, היא לא אם צריך להפנות את תוספת התקנים להורדה או לקיצור של תורנויות. מה שחשוב באופן מבני לניהולה של מערכת הבריאות היא העובדה שעיצומים והפגנת "נעלבות" מצד הרופאים מנהלים את סדרי העדיפויות של מערכת הבריאות, ולא הרגולטור שעל המערכת.
מה שעצוב הוא שדווקא השניים העומדים היום בראש המשרד, סגן השר ליצמן והמנכ"ל גמזו, הם מהנמרצים והמוכשרים שידע משרד מוכה זה במהלך השנים, ויכולים לרשום לעצמם כבר כמה הישגים - בראש ובראשונה, תוספת התקנים עצמה. גם הם, מתברר, מתקשים לעמוד במתח שבין משרד האוצר מחד לרופאים מצד שני.
