מרכז טאוב: הסכם עם הרופאים לא יפתור את הבעיות המבניות של מערכת הבריאות

הבעיות המבניות במערכת הבריאות לא ייפתרו באמצעות תיקוני השכר שיושגו בתום המשא-ומתן בין הרופאים למשרד האוצר - כך קובע דו"ח חדש של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל. מחבר המסמך, פרופ' דב צ'רניחובסקי מאוניברסיטת בן-גוריון, מדגיש כי בעיות אלה מקורן בשינויים דמוגרפיים-כלכליים ובמדיניות קלוקלת של הממשלה ב-15 השנים האחרונות.

הבעיה המרכזית של מערכת הבריאות הציבורית היא היעדר תקציבים ממשלתיים, שמקשים עליה לא רק להתחרות ברפואה הפרטית, אלא גם להעניק טיפול שיוויוני לכלל האוכלוסיה. בדו"ח נכתב כי מערכת שירותי הרפואה בישראל מאופיינת בשני תהליכים בסיסיים - הראשון הוא גידול בביקושים לשירותי רפואה לנפש כתוצאה מעלייה ברמת החיים, עלייה בפער ההכנסות בין העשירונים והזדקנות האוכלוסייה, והשני הוא ירידה חדה במיוחד בהיצע שירות רפואי באוכלוסייה עקב צמצום הגידול במספר הרופאים וכוח אדם רפואי אחר במערכת. כלומר, נוצר עודף ביקוש לשירותים רפואיים, שמתבטא בין השאר בעליית מחירים משמעותית.

מאז 1995 ועד ל-2009 עלה מדד המחירים של הטיפולים במגזר הפרטי ב-92%, בעוד שמדד המחירים לצרכן עצמו עלה ב-61% בלבד. העלייה היחסית במחירי שירותי הרפואה במגזר זה מבטאת את ההכנסה העולה של רופאים המקבלים "כפל שכר" - מתשלומים פרטיים וציבוריים כאחד - מכפל תשתיות במגזר הציבורי והפרטי, מאימוץ טכנולוגיות בצורה לא מבוקרת במגזר הפרטי ובעיקר מחשיפת המטופל לאפשרות של רופאים ומוסדות רפואיים ולעודד ביקושים במימון פרטי לשירותיהם. מצב אחרון זה נחשב לבעיה בסיסית בכל מערכת בריאות בעולם, ונקרא "היצע יוצר ביקוש" - היות ואלו השולטים על היצע השירותים הרפואיים גם קובעים את כמות ומחיר הביקוש.

משמעות עליית המחירים בשירותי הרפואה היא כי למרות שההוצאה בממוצע לנפש לשירותי רפואה עולה בקצב גידול ההכנסה הכללית של הציבור, כ-2% לנפש לשנה, עקב עליית המחירים תוספת השירותים שהתושב מקבל למעשה היא פחות מ-1% לשנה. כך, גידול של כ-30% לנפש בהוצאה לשירותי רפואה מאז 1995 הפך לגידול בצריכת שירותים בפועל של כ-13% בלבד. בלשון אחרת, הציבור משלם יותר ממה שהוא מקבל.

חמור מכך, כותב פרופ' צ'רניחובסקי, ההתכווצות אינה מתפלגת שווה בקרב הציבור, אלא מתבטאת גם בהעברת הכנסות מהציבור הרחב לטובת הממסד הרפואי, בעיקר במגזר הפרטי, בירידה יחסית בהיצע השירותים במגזר הציבורי, בו תלוי רוב הציבור, לטובת המגזר הפרטי ובירידה בשכר הריאלי לשעת עבודה של צוות רפואי במגזר הציבורי ביחס למגזר הפרטי (מהסיבות לעיצומים הנוכחיים של הרופאים). כמו כן, הדבר מתבטא גם בגידול בנטל ההוצאה על שירותי רפואה מתוך הכנסה פנויה על חמישוני הכנסה נמוכים בהשוואה לגבוהים, כך שמימון מערכת הבריאות נעשה יותר רגרסיבי, במקום פרוגרסיבי. בנוסף, ישנה פגיעה בנגישות לטיפול הרפואי וביעילותו. כך לדוגמא יש בעלי הכנסה נמוכה, רובם בני 65 ומעלה עם מחלות כרוניות, המוותרים על טיפול רפואי נחוץ, ובגידול בפערים לנגישות לטיפול בין המרכז לפריפריה.

באופן זה, נכתב בדו"ח, במקום לסייע למערכת שירותי הרפואה הציבורית להתמודד עם הפערים הגדלים בין הביקוש לטיפול וההיצע שלו, אשר מגביר ביקושים לטיפול במימון או במגזר פרטי, המדינה תורמת להגדלת ביקושים במגזר זה על ידי צמצום חלקה במימון שירותי הרפואה. המימון הציבורי ירד מכ-70% מסך מימון המערכת בשנת 1995 לכדי 60% ב-2009. המימון הציבורי הוחלף במימון פרטי באמצעות השתתפויות בתשלום טיפולים רפואיים ופרמיות ביטוח פרטי, שהמדינה קבעה כי יוכל לממן טיפול במגזר הפרטי בלבד.

פרופ' צ'רניחובסקי ממליץ כי על המדינה להתחיל ברפורמה להתמודדות עם הירידה בהיצע כוח האדם הרפואי, ולחדש ההשקעות במגזר הציבורי, כולל מתן כלי ניהול אפקטיביים בידי מנהלי בתי החולים ואפשרות לחוזים אישיים עם רופאים. את השינויים יש לממן על ידי השבת חלקו של המימון הציבורי לרמה של כ-70% מסך מימון המערכת, כנהוג במדינות ה-OECD באמצעות הגדלת ההוצאה הלאומית לשירותי רפואה לכ-9% מהתמ"ג, במקום כ-8% כיום - כלומר תוספת של כ-7.5 מיליארד שקל.