שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
26.5.11

עובד הולך ונעלם

שחיקה גורמת למנהלים לתעב את עובדיהם, לרופאי שיניים להתאבד יותר מכל בעל מקצוע אחר ול-70% מהאחיות לעזוב את התפקיד אחרי שנה בממוצע. פרופ' איילה מלאך-פיינס, מבכירי חוקרות השחיקה בעולם, מתריעה: הגיע הזמן להסתכל למפלצת בעיניים. ולהתחיל לדבר על זה

אורן הוברמן 10:3226.05.11

1. בואו נדבר על המפלצת

 

"הרגשתי מת. כמו שבגין אמר פעם, שאיני יכול עוד". לרגע קשה להאמין שהמילים האלה יוצאות דווקא מפיו של האיש הזה, בביתו העצום והריק, המפואר מעבר לכל קנה מידה סביר, בכפר שמריהו. עבר כבר זמן מאז, אבל הוא זוכר היטב איך הרגיש כשהטלפון צלצל בבוקר וכל מה שהיה יכול לחשוב עליו הוא שאולי, רק אולי, משהו נורא יקרה לו, נורא כל כך שאולי לא יצטרך יותר לקום בבוקר וללכת למקום ההוא, עם האנשים ההם. ובמיוחד את הפגישות האינסופיות לא יכול היה לסבול עוד. "הייתי מודיע למזכירה שלי שתבטל הכל, נכנס לחדר, בוהה בתקרה ומחכה שייגמר היום. לפעמים הייתי יוצא מוקדם לנסיעות ארוכות לשום מקום, רק כדי לא להיות שם. הרגשתי שהמקום הזה שואב ממני כל טיפת חיות שעוד נותרה שם".

 

פרופ' איילה מלאך פיינס פרופ' איילה מלאך פיינס צילום: דני מכליס

הוא גבר גבוה ומרשים בשנות ה־60 לחייו. יש שכבה דקה מאוד של מנהלים ברמתו בישראל. מעולם לא היה בורג קטן. בתעשייה דילג כל כמה שנים בין תפקידים נחשבים. בשיאו מונה לתפקיד בכיר באחת החברות הגדולות בישראל. "חלמתי על הזדמנות כזו", הוא מספר. "הבאתי את האנשים הכי טובים שאני מכיר. היה קשה בהתחלה, לחוץ ומפחיד מאוד, אבל הייתי מגיע הביתה בערב מותש ומרגיש פנטסטי. גם אחרי שש שנים בתפקיד הייתי חוזר סחוט, אבל ההרגשה הטובה לא היתה שם. פתאום גם בעבודה שום דבר לא הרגיש נכון. עישנתי פי שלושה. כל האנרגיה שלי נעלמה. התחלתי לתעב חלק מהאנשים, גם את אלה שהבאתי בעצמי. פתאום כל דבר בהם נראה לי מרגיז. שנאתי את העבודה ושנאתי את עצמי בעבודה. גם לילדים שלי איבדתי את כל הסבלנות. הדבר הנורא הוא שלא היתה סיבה מסוימת. זה היה בגלל הכל ובגלל שום דבר. בשלב מסוים הבנתי שהפכתי להיות מסוג האנשים האומללים האלה שחוזרים הביתה כועסים והולכים לישון. כמו שאבא שלי היה".

 

את פרופ' איילה מלאך־פיינס הוא פגש בסדנה למנהלים בכירים שנערכה באוניברסיטת תל אביב לפני כמה שנים. הסדנה עסקה בשחיקה בעבודה. "התחלתי לחייך כשהיא החלה לתאר את החיים שלי לפרטי פרטים", הוא אומר. "ואז הסתכלתי ימינה ושמאלה, וראיתי שכולם מחייכים. היתה בזה תחושת הקלה עצומה שקשה לי לתאר במילים".

 

הודות למלאך־פיינס הוא ניאות להתראיין, מתעקש נחרצות שאסתיר את זהותו, מחשש לתגובות הסביבה. שנה אחרי הסדנה ההיא הוא עזב את העבודה ומצא תפקיד בכיר בתחום חדש ושונה לגמרי, שבו הוא עוסק עד היום. הוא טוען שטוב לו עכשיו. הוא מלווה אותי לשער הכניסה. הדרך ארוכה. הבית דומם.

 

מלאך־פיינס, פרופ' לפסיכולוגיה וגם דקאנית הפקולטה לניהול באוניברסיטת בן־גוריון, מעבירה עשרות סדנאות כאלה בשנה כבר שלושה עשורים. בארצות הברית, שם שחיקה היא בעיה לאומית ממש, הסדנאות שלה נמשכות שלושה ימים רצופים. היא נחשבת לאחת מחלוצות המחקר בתחום בעולם, וספרה "שחיקה בעבודה", שיצא השבוע במהדורה מעודכנת בעברית (הוצאת מודן), היה לרב־מכר עולמי ותורגם בין היתר לצרפתית, ספרדית, גרמנית ויפנית. היא פרסמה עשרה ספרים וכתבה יותר ממאה מחקרים מדעיים. קשה למצוא כתבה רצינית שעוסקת בשחיקה, בכל שפה שהיא, שהיא אינה מרואיינת בה או לכל הפחות מצוטטת בה. אני מספר לה באריכות על השיחה שערכתי עם בוגר הסדנה שלה. "מסתובבים בחברות אלפי מנהלים חיים־מתים", היא אומרת. "שחיקה היא טורף שקט, וככל שאתה שאפתן ומצליח יותר, כך האחיזה שלה חזקה והרסנית יותר".

 

מלאך־פיינס רוצה לעשות לשחיקה מה שאל גור עשה להתחממות הגלובלית. היא יודעת שלא תנצח במלחמה הזאת, אבל אחרי שהיא תסיים איתה היא כבר תצא לכם מהאוזניים.

 

אני שואל אותה למה דווקא שחיקה. יש הרי גרועים ממנה: דיכאון, חרדה, פרנויה. היא טוענת ששחיקה הרסנית לא פחות, ויש לה גם נטייה להביא אחריה את צרות הנפש האחרות. "אבל מה שמשמעותי יותר הוא שהיא פוגעת בעובדים הטובים ביותר. ושאפשר לטפל בה. רק צריך רק לדבר על המפלצת".

 

2. המצוינים נשרפים ראשונים

 

אחות בית חולים. מקצוע שוחק אחות בית חולים. מקצוע שוחק צילום: shutterstock

מלאך־פיינס מגדירה שחיקה כתחושת תשישות נפשית, גופנית ושכלית הנגרמת מעומס נפשי מתמשך - לרוב כתוצאה מהתרחשות יומיומית במקום העבודה. תסמיניה המוכרים הם עייפות כרונית, תחושת כישלון, דיכאון, חוסר אונים וחוסר תקווה. שחיקה היא ההפך מדרמה. היא אינה מתרחשת לעולם בבת אחת, ולא כתוצאה מאירועים חד־פעמיים. היא השגרה הנוגסת ביס אחר ביס. השיעמום המזדחל. ההכרה בחוסר היכולת. הקש האחרון. הפער הבלתי נסבל בין מה שחלמנו למה שהפכנו להיות.

 

וככזו, היא נפוצה באופן חסר פרופורציה דווקא אצל השאפתנים ביותר. "35 שנות מחקר בנושא הוכיחו מעל לכל ספק שמי שנוטים להישחק יותר מכולם הם דווקא אלה עם המוטיבציה הגבוהה ביותר בתחילת הדרך", היא אומרת. "אלו האנשים הנלהבים ביותר, היוזמים, המוכשרים והאכפתיים. באנגלית שחיקה נקראת Burnout - דעיכה. ובשביל שתהיה דעיכה, חייבת להיות קודם כל אש. יצחק פרידמן תיאר את זה יפה כשאמר ששחיקה היא 'חלומות מנופצים על ביצוע מושלם'. ציניקנים וחסרי שאיפות אינם נשחקים".

 

היא אומרת דבר מדהים, בעצם. לא רק לחיינו יש תאריך תפוגה; גם לאש שלנו, המוטיבציה, השאיפות, האנרגיה - יש דדליין קצוב. ולא רק זה: ישנו יחס ישר בין זמן ותזמון הבעירה לסיכויה להיכבות מוקדם מהצפוי. "יש דוגמאות לכך בכל מקום", מסביר בראיון ל"מוסף כלכליסט" פרופ' מארק בליס מאוניברסיטת ג'ון מורס בליברפול. הוא מספר שמצא במחקריו ש"תקופת הבעירה" של אמנים רבים היא לעתים קרובות אינטנסיבית וקצרה מאוד. חלקם לא מאריכים חיים הרבה אחריה. מוצרט הלחין את יצירת המופת הראשונה שלו בגיל 21, ומת בגיל 35. המלחין פרנץ שוברט עשה את זה בגיל 17, ומת בגיל 31. אורסון וולס יצר את "האזרח קיין" בגיל 25, ולמרות כישרונו המובהק לא הצליח לשחזר את ההצלחה עד ליום מותו. ומשוררים נוטים להישרף אפילו מוקדם יותר. "שירה לירית היא תחום שבו הכישרון מתגלה מוקדם, בוער באור יקרות ואחר כך דועך וכבה בגיל צעיר", צוטט פעם הפסיכולוג ומומחה היצירתיות הווארד גרדנר מאוניברסיטת הרווארד.

 

ב־2007 ערך בליס מחקר מקיף על תוחלת החיים של יותר מאלף מוזיקאים שאלבומיהם זכו להצלחה מסחרית בחמשת העשורים האחרונים. חוקריו השוו את גיל התמותה של האמנים לגיל התמותה הממוצע של תושבי ארצות הברית ואירופה הדומים להם - מבחינת גיל, רקע, מין ומוצא. הוא מצא מצאנו שככל שהמוזיקאים פרצו מוקדם יותר, כך גם הסתיימה הקריירה שלהם מוקדם יותר.

 

"הדוגמאות לא נגמרות, ואציין רק את החבורה המפורסמת שמתה בגיל 27: ג'ימי הנדריקס, קורט קוביין, ג'ניס ג'ופלין, ג'ים מוריסון ובריאן ג'ונס מהרולינג סטונס. במבחן רחב יותר של אלף אמנים - רובם הצליחו הרבה פחות מהשמות שהוזכרו כאן - מצאנו שגיל התמותה הממוצע של כוכבים אמריקאים הוא 42. של אירופים 35. לשם השוואה, בארצות הברית ואירופה גיל התמותה הממוצע היה לאורך התקופה 78 שנה".

 

רופאת שיניים. אחוז מתאבדים גבוה רופאת שיניים. אחוז מתאבדים גבוה צילום: shutterstock

 

הפער הזה גדול מכדי להיות טעות סטטיסטית. "רוב מקרי המוות המוקדם בקרב אמנים מצליחים הם כתוצאה מאורח חיים לא בריא באופן קיצוני, הכולל לרוב סמים ואלכוהול", אומר בליס. "אבל עולה השאלה - למה בעצם הם אימצו דווקא את אורח החיים הזה? אחת התשובות האפשריות לכך היא הפחד האדיר שהאש תדעך. הם מוכנים לעשות הכל בשביל לשמר אותה. תוסיף לזה היעדר של תמיכה חברתית ומשפחתית ומערך ציפיות שמתממש במלואו ולא מביא שום אושר חדש, ותבין שאתה צופה למעשה בניסוי אכזרי במיוחד: איך זה נראה כשדוחסים קריירה שלמה בשנים ספורות. במובן מסוים אפשר לומר שהם שוחקים את עצמם למוות".

 

3. אין רגשות באופן ספייס

 

בדיוק כשהתחלנו לשמוח מעט שלא זכינו לקריירה מוזיקלית פרועה - הגיעו עוד בשורות רעות. מלאך־פיינס ושאר חוקרים מובילים בתחום השחיקה, ובהם פרופ' כריסטינה מזלך ופרופ' בארי פרבר, החלו לגלות בשני העשורים האחרונים, מחקר אחר מחקר, שגם אנשים רגילים לגמרי סובלים מתסמונת הבעירה הדועכת. בניגוד לכוכבי הרוק, הם גם נאלצים ממש לחיות איתה.

 

מלאך־פיינס מספרת על ראיונות שערכה עם יותר מעשרת אלפים אנשי מקצוע מכל העולם. היא בדקה שחיקה בקרב רופאים, אחיות, רופאי שיניים, מלצרים, מרצים באוניברסיטה, עורכי דין, סוכני ביטוח, מנהלים ויזמי הייטק. אנשי המקצוע השחוקים ביותר שפגשה, היא אומרת, היו דווקא אלו שעשו את העבודה הצנועה והמשמעותית ביותר מבחינה אנושית: אחיות בבתי חולים. "נדהמתי לגלות, למשל, שהאחיות הכי אלטרואיסטיות, אלו שהגיעו למקצוע עם הכוונות הטובות והטהורות ביותר, החלו בתוך תקופה קצרה לסבול מעבודתן באופן שגרם להן לשקול מחדש את כל העתיד המקצועי שלהן", היא מספרת.

 

"ומה שהכי משונה היה שהן לא דיברו על זה אף פעם ביניהן. כל האחיות שהתנדבו לעבוד עם חולי סרטן, למשל, זייפו עליצות בעבודה. כולן היו מרוסקות בפנים, אכולות אשמה על כך שהן שחוקות, תשושות ומאבדות במהירות מהאכפתיות שהגדירה עד כה את אישיותן, אבל הן לא העזו לדבר על כך זו עם זו. הן קינאו זו בזו על שמחת החיים והסיפוק שהחיוכים המזויפים שידרו, והתביישו כל אחת בנפרד בכך שמשהו אצלן לא בסדר. זו אחת הסיבות לכך ששיעור התחלופה בתחום הזה יכול להגיע ל־70% בשנה. כשגרמנו לכולן לדבר בחדר סגור, זו היתה חוויה מרגשת מאוד מבחינתן. אחרי תקופה ארוכה של תחושת כישלון אישית ובדידות נוראה הן גילו שכולן מרגישות את אותו הדבר, ושהבעיה בעצם לא אצלן.

 

"את אותן תופעות ראינו בכל מקצוע שהעובדים רואים בו גם סוג של שליחות - שוטרים, רופאים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, קצינים בצה"ל. חלקם הגדול הופכים לציניים עם השנים, ורואים בלקוחות שלהם - אלה שפעם שאיפת חייהם היתה לעזור להם - סוג של מטרד שמנסה ללא הרף לאתגר את סבלנותם. ראיינתי רופאים שהחלו לכנות את החולים שלהם על שם הבעיות הרפואיות שלהם, ומשרתי ציבור, עובדי עירייה למשל, שסיפרו כי הם ננעלים לפעמים שבועות בחדרם, בלי להגיד שלום לאיש, מהחשש שמישהו ינסה לבקש מהם משהו. שמעתי גננות אומרות: 'נמאס לי לעבוד עם המפלצות הקטנות האלה', וראיינתי עובדת סוציאלית ותיקה שאמרה ברצינות גמורה שהגיעה למסקנה שאם האומללים שהיא משרתת היו קורבנותיה של החברה זמן רב כל כך, כנראה מגיע להם. האנשים האלה בחרו במקצועות האלה לא בגלל הכסף - כסף אין שם - הם עשו את זה כי הם אוהבים אנשים. אם הם היו מעזים לדבר על מה שהם מרגישים עם הקולגות שלהם, חלק מהבושה והתסכול היו פשוט נעלמים. אבל הם כמעט לעולם לא עושים את זה".

 

מורה בבית הספר מורה בבית הספר צילום: shutterstock

 

למה אנחנו לא מדברים במשרד על הרגשות שלנו? בוסים לפעמים משתוללים מזעם ועובדים מדי פעם צועקים זה על זה. אבל חיבה מתפרצת, דיכאון ובכי חסר שליטה הם נטע זר לאופן ספייס. וזה משונה, בעיקר משום שהם מופיעים בכל מקום מחוץ לעבודה. לאן כל הרגשות הללו הולכים כשאנחנו במשרד?

 

הם עדיין שם, אומרת מלאך־פיינס, חלק בלתי נפרד מהביולוגיה שלנו, בבית עם המשפחה וגם במשרד עם הקולגות. רק שבניגוד לכל מקום אחר - בעבודה מוטל עליהם טאבו חברתי חמור עם סנקציות נלוות. בבתי הספר לניהול — ניהול אנשים, כן? - לא מלמדים איך להתייחס לרגשות כמו כעס, חרדה ופחד אצל עובדים ולטפל בהם. לפחות 50% ממה שהופך אותנו לאנושיים אנחנו לכאורה משאירים בדלת המשרד.

 

המגזין "טיים" ערך לאחרונה שני סקרים רחבי היקף בנושא רגשות ומקומות עבודה. במסגרת הסקר הראשון העבירו לכ־700 אמריקאים שאלון קצר, עם שאלות דוגמת "מה הרגשת לפני, במהלך ואחרי שבכית, התעצבנת או התאכזבת במקום העבודה?". השאלון חולק באופן שווה על פי מגדר, ענפי עיסוק ומעמדות כלכליים. בסקר השני, שנערך בהיקף דומה, נשאלו הנסקרים איך התייחסו לעובדים אחרים שהביעו רגש פומבי במקום העבודה.

 

התוצאות, שפורסמו בגיליון אפריל של המגזין, היו מרתקות: נמצא שתסכול היה הרגש הפופולרי ביותר. מחצית מכלל המשיבים דיווחו שהיו מתוסכלים לאחרונה, לרוב לא בגלל הבוס - אלא כיוון שחשדו שעמית לעבודה מחפף על חשבונם. 60% ציינו שראו את הבוס הישיר שלהם מתעצבן על מישהו בשנה החולפת, ו־41% מהנשים בכו בעבודה, לעומת רק 9% מהגברים.

בכי הוא רפלקס אוטומטי, מנגנון ביולוגי שגורם לייצור זריז של מוליך עצבי בשם דופמין, שמביא לשיפור במצב הרוח ולאיזון רגשי. אנחנו זקוקים לבכי שלנו. הסיבה הביולוגית לכך שנשים בוכות יותר קשורה באופן הדוק למבנה צינור הדמעות שלהן - ששונה מזה של גברים. במובן זה, הסבירו ב"טיים", בכי לא שונה בהרבה מגיהוק.

 

העניין המפתיע בתוצאות הסקר הוא הדרך שבה מתייחסים לקיומו של הרפלקס הטבעי הזה ברוב מקומות העבודה בעולם המערבי. בעוד שגברים דיווחו שאחרי בכי מזדמן מוחם היה צלול וחד יותר, העתיד נראה אופטימי והם הרגישו נינוחים יותר, פיזית ורגשית, נשים אמרו שבכי גרם להן לתחושות בושה ואשמה קשות. הן הרגישו חלשות וחסרות שליטה עצמית. הדבר המעניין הנוסף הוא הדרך שבה הגיבו נשים לאנשים אחרים שבוכים - ובמיוחד נשים אחרות. 43% מהנשים במחקר, לעומת 32% מהגברים, חשבו שאדם שבוכה בעבודה הוא "לא יציב".

 

כלומר, בכי במקום העבודה מתפרש כהרבה יותר מבכי: הוא בעצם סוג של הפרעה נפשית. "זה אחד ההסברים לכך שנשים נשחקות הרבה יותר מגברים", אומרת מלאך־פיינס. "אין להן דרך לגיטימית לשחרר קיטור רגשי במקום העבודה. אסור להן גם לבכות אף על פי שביולוגית זה בדיוק מה שהן צריכות לעשות בשביל לעשות ריסטרט".

 

בעלי המוטיבציה הגבוהה נוטים להישחק מהר בעלי המוטיבציה הגבוהה נוטים להישחק מהר צילום: shutterstock

 

4. למה רופאי שיניים קונים מכוניות יקרות

 

אחד המקצועות השוחקים בעולם הוא רפואת שיניים. מחקרים מראים כי רופאי שיניים שונאים את עבודתם יותר מכל בעל מקצוע אחר, אך בגלל ההקרבה וההשקעה שכבר נעשתה קשה להם מאוד לנטוש את המקצוע. זו אחת הסיבות לכך ששיעור המתאבדים בקרב רופאי שיניים גבוה יותר מבכל מקצוע אחר. אבל למה בעצם? רפואת שיניים היא לא עבודה קשה באופן יוצא דופן, לא מלחיצה ומתגמלת מאוד. רוב רופאי השיניים הם בוסים לעצמם, ואם כל זה לא מספיק - הם גם מרפאים אנשים מדי יום. למעשה, מלבד העובדה שפרצופך תקוע רוב היום בפיותיהם של אנשים, זו עבודה לא רעה בכלל. "מרפאות שיניים, בגלל התנאים המיוחדים ששוררים שם, היו הזדמנות טובה לבודד את מרכיב הפידבק בעבודה, ולהבין את ההשפעה שלו על שחיקה של רופאים", אומרת מלאך־פיינס.

 

במקרה של רופאי שיניים, מתברר, פועל קוקטייל קטלני של היעדר פידבק מתמשך. "מתי בפעם האחרונה התקשרת לרופא השיניים שלך אחרי ביקור כדי להגיד תודה, ולספר כמה אתה מרוצה מהסתימה החדשה? סביר להניח שלעולם לא", היא אומרת, "מתברר שרופאי שיניים סובלים מהלקוחות הגרועים ביותר. הלקוחות שונאים להגיע למרפאה ומראים את זה, ולרוב אינם מסוגלים לדבר אחרי הטיפול, וגם אם כן - סביר להניח שלא יהיו במצב רוח להחמיא לאף אחד.

 

"משום שרוב רופאי השיניים מבודדים בקליניקה פרטית משלהם, הם גם כמעט לעולם לא זוכים לפידבקים על עבודתם מקולגות. היחידים שיכולים להביע הערכה על עבודתם הם אנשי הצוות שלהם - לרוב פקידת קבלה, אחות וסייעת. לרוע המזל, מבחינה מקצועית הם אינם מסוגלים להעניק מחמאות בעלות משמעות לרופא. השילוב הזה מתגלה כהרסני".

 

רופאי שיניים רבים מתמודדים עם השחיקה בדרך אחת: קבלת חולים רבים יותר. "הם חושבים: העבודה משעממת אותי למוות, אין לי סיפוק ולא הערכה והפציינטים יודעים רק למלמל מכאב. לפחות ארוויח מזה הרבה כסף כדי שאוכל להפסיק לעבוד מהר ככל האפשר", היא אומרת. "והם אכן עושים כסף, ונוטים לקנות יותר מבעלי מקצוע אחרים בתים גדולים ומכוניות יקרות. אבל הבעיה לא נפתרת. לפצות על שחיקה באמצעות שכר זו טעות נפוצה. יותר לקוחות, וכתוצאה מכך יותר כסף, רק מחמירים את המצב. לרופא שיניים שמתחיל לתעב את הלקוחות שלו אני ממליצה לעשות בדיוק להפך: לטפל בפחות מהם מדי יום, ולנסות לדבר איתם יותר לפני הטיפול. לייצר קשר אישי טוב יותר עם הלקוחות שלך זו דרך טובה למצוא שוב משמעות בעבודה שלך".

 

עוד טעות נפוצה היא לראות בלחץ בעבודה הסיבה המרכזית לשחיקה. "אנשים שעובדים קשה חשים לעתים קרובות עייפות, אבל זו עייפות טובה, ששונה לגמרי מתשישות גופנית שמאפיינת שחיקה", אומרת מלאך־פיינס. "לחץ גדול, שעות ארוכות, אתגרים פיזיים ומנטליים - אלו אף פעם לא הסיבות שבגללן אנשים מתחילים לשנוא את העבודה שלהם.

 

"קצינים קרביים שראיינתי סיפרו שהם עובדים לפעמים 20 שעות ברציפות, מתים מעייפות, אבל נהנים מכל רגע. אחד מהם תיאר את העבודה שלו במילים 'קוסם שעומד על במה ושולט בעשרה כדורים שהוא זורק לאוויר בו זמנית'. סטארטאפיסטים ואנשי עסקים עובדים סביב השעון, בלחץ ואחריות גדולה, אבל לא נשחקים כמעט לעולם. כשאנשים אומרים לי ש'הלחץ הורג אותם' אני אומרת להם שהם טועים לגמרי באבחון מקור הבעיה. שחיקה מתחילה ברגע שאתה מאבד משמעות בעבודה, כשאתה לא מצליח לנצל את הכישורים שלך, ואתה מרגיש מבוזבז וחסר ערך. המקום היחיד שבו לחץ פוגע בהנאה מהעבודה הוא כשהוא בלתי סביר, ותנאי העבודה מובילים לכישלון בהכרח. מה ששוחק אותך זה לא השעות הארוכות, זאת העובדה שאתה לא מצליח למלא את התפקיד שלך".

 

5. אין דבר שוחק ממנהל שחוק

 

איך אנשים הופכים למנהלים? העיקרון הפיטרי, שהגה ופרסם לורנס ג'יי פיטר ב־1968, טוען שכל עובד מוצלח יטפס מעלה בהיררכיה התאגידית כל זמן שהוא מצליח בתפקידו. הוא יתקבע בסופו של דבר בתפקיד הראשון שלא יבצע היטב — שם יתגלה כחסר כישרון, ולכן ייתקע בו שנים ארוכות.

 

העיקרון הפיטרי לא הוכח מעולם מדעית, אבל כנראה אין צורך בכך. כל מי שזכה לעבוד בחברה גדולה מכיר את זה מבפנים: בתפקידי מפתח רבים מהצפוי מכהנים אנשים בלתי מתאימים בעליל למשרתם, ובניגוד לכל היגיון ארגוני־כלכלי הם גם נוטים להישאר שם לאורך שנים רבות. מה גורם לאנשים האלה, רובם היו עד לא מזמן מלאי מרץ והתלהבות, לדבוק במשהו שביודעין אינו מתאים לאופיים וכישוריהם, ומביא להם רק אומללות? מדוע טיפסו אליו בכלל?

 

המנהלים הישראלים דיווחו על תחושה של חיים בעלי משמעות המנהלים הישראלים דיווחו על תחושה של חיים בעלי משמעות צילום: אוראל כהן

 

"לא פשוט לעזוב תפקיד, במיוחד אם לקח לך זמן רב להגיע אליו", אומרת מלאך־פיינס. "לנטוש משרה ולפעמים מקצוע בכלל כתוצאה מחוסר התאמה או שחיקה מהירה זו חוויה קשה שקשורה בתחושת כישלון, האשמה עצמית ובזבוז. זה נכון במיוחד לגבי אנשים שהשקיעו שנים רבות בהכשרה מקצועית. כדי להימנע מהכאב הכרוך בעזיבה הם לעתים קרובות מנסים 'להתפטר כלפי מעלה', גם לתפקידים שאינם מתאימים להם.

 

"זה קורה הרבה, למשל, לעובדים במקצועות השירות. אחרי שנשחקו לגמרי ממתן שירות לאנשים הם עוברים לנהל נותני שירות אחרים. זה לכאורה הגיוני, אבל בעצם רק מעצים את הנזק: מנהל שחוק שוחק במהירות את כל העובדים תחתיו. אפשר לדמיין ברגע את התמונה - עובדת צעירה ונמרצת מגיעה למנהל שלה עם רעיונות, וזה במקום לעודד אותה אומר לה: 'אל תבזבזי את הזמן שלך, שום דבר לא זז פה. כבר ניסינו הכל, וזה לא עובד'. השחיקה משתכפלת, לא נעצרת".

 

מלאך־פיינס מספרת על סדנת מנהלים שהעבירה לפני כמה שנים באחת האוניברסיטאות. "שאלנו כמאה מנהלים בכירים מה הצורך החזק ביותר שלהם בתפקיד", היא מספרת, "כולם בלי יוצא מן הכלל אמרו שהדבר שהכי חשוב להם הוא החופש לעשות דברים כפי שהם מוצאים לנכון. מצב שבו החופש הזה הוגבל היה בלתי נסבל עבורם, והספיק למרביתם בשביל לעזוב לגמרי את מקום העבודה.

 

"המנגנון הזה עזר להם שוב ושוב לעזוב בזמן סביבות עבודה שוחקות, רגע לפני שאלו קלקלו אותם. אבל למנהלים בכירים פחות, או במקומות קטנים יותר, לעתים אין את הפריבילגיה הזאת. כשהצורך שלך בביטחון כלכלי חזק מהצורך בעצמאות ובשליטה בסביבת העבודה שלך - אתה עלול להפוך למה שנהוג לכנות 'זרדים יבשים', עובדים ומנהלים העושים את העבודה המינימלית שתבטיח שלא יפטרו אותם, ולא טיפה יותר".

 

האם מנהלים ישראלים שחוקים יותר ממקביליהם בארצות הברית למשל? "באופן מפתיע התשובה היא לא", היא אומרת, "אף על פי שישראל לחוצה, קשה ויקרה יותר מארצות הברית כמעט מכל בחינה, המאפיינים הייחודיים שלה מהווים יתרון גדול בכל הקשור לשחיקת מנהלים. באחד המחקרים הראשונים נערכה השוואה בין 66 מנהלים ישראלים ו־66 מנהלים אמריקאים, באותו גיל וותק. הישראלים דיווחו על רמות הכנסה ובריאות נמוכות יותר מאלו של עמיתיהם האמריקאים, אבל על רמת שחיקה נמוכה מהם. למרות כל החסרונות, המנהלים הישראלים היו מאושרים ושבעי רצון יותר - גם מהעבודה וגם מהחיים הפרטיים מחוצה לה. המנהלים הישראלים דיווחו על תחושה של חיים בעלי משמעות, מה שקשה היה למצוא אצל המנהלים האמריקאים.

 

"אני חושבת שהסיבה העיקרית לכך היא התמיכה החברתית והמשפחתית, שחזקה יותר בארץ. היא מקלה על השחיקה ועוזרת למנהלים להפריד טוב יותר בין חיים פרטיים לעבודה. עניין נוסף הוא הניידות. משום שארצות הברית גדולה כל כך, מנהלים נוטים להתנייד בה הרבה. לעתים קרובות החלפת תפקיד או מקום עבודה כרוכה במעבר למדינה אחרת.

 

"החוקר האמריקאי אימונדו ניתח לעומק את 'תסמונת הניידות', ותיאר איך היא גורמת למנהלים ולבני משפחותיהם לפתח יחסים חברתיים חסרי עומק וחסרי מעורבות בקהילות שלהם. מכיוון שהמנהלים רחוקים מהמערכות החברתיות המקוריות שלהם, הם מפתחים תחושת תלישות, חוסר שורשים וזמניות. הסביבה החברתית היחידה שנותרת להם היא זו שסביב מקום העבודה, וההבחנה בין החיים הפרטיים לעבודה הופכת לבלתי אפשרית. המחיר הוא שחיקה גבוהה יותר. בישראל, לעומת זאת, הניידות מוגבלת והרישות החברתי חזק מאוד. הרבה מנהלים נשארים בקשר עם חברי הילדות ועם חברים מהצבא עשרות שנים אחר כך, משום שכולם עדיין גרים בקרבה יחסית. ההפרדה בין חיים לעבודה מובהקת יותר, וזה עוזר להם לשמור לאורך זמן על חלוקת האנרגיה.

 

"בארצות הברית האינדיבידואליסטית והתחרותית להרבה אנשים אין זמן לזוגיות ולחברים. הורים מזדקנים מוזנחים לא פעם במוסדות בידי ילדיהם המתאמצים לטפס במעלה סולם הקריירה. כל אלה גורמים לתחושה גוברת של בדידות. העבודה הופכת לתכלית הכל", היא אומרת.

 

"הפסיכולוג האמריקאי מאיירס טען שאף שבשני העשורים האחרונים ההכנסות בארצות הברית צמחו דרמטית וחופש ההזדמנויות גדול מאי פעם, שיעורי הדיכאון בשנת 2000 היו גבוהים פי עשרה משהיו עשר שנים קודם לכן. זו עוד הוכחה לכך שעבודה, קריירה וכסף אינם מביאים אושר לבדם בטווח הארוך. הם חייבים לבוא כחלק ממכלול של חיים פרטיים וחברתיים".

 

6. החומר נגד בעירה

 

סדנת השחיקה של מלאך־פיינס מתחילה בתרגיל מחשבה. היא מחלקת למשתתפים עשרה כרטיסים קטנים, ומבקשת מהם לכתוב עליהם את התפקידים המשמעותיים ביותר בחייהם - מהפחות חשוב לחשוב ביותר, ולמספר אותם. "אל תכתבו רק את התפקיד. תארו אותו. אם אתה סופר, כתוב אילו ספרים פרסמת", היא מורה. העפרונות מקשקשים מעט, נעצרים לדקה ארוכה, וחוזרים לקשקש בקצב. אחרי כמה דקות היא מבקש להפוך את הערימה, כך שהתפקיד הכי פחות חשוב יופיע בראשה. היא מבקשת מהקהל הסקרן לדמיין במשך דקה אחת את חייהם ללא התפקיד הזה. לא כאילו היה ואבד - כאילו לא היה מעולם. אחר כך היא עוברת לכרטיסייה הבאה, ומבקשת את אותו הדבר. וכך עד הכרטיס העשירי.

 

"עכשיו", היא מבקשת, "אחרי שחוויתם את חייכם ללא התפקידים המשמעותיים ביותר, האם הייתם משנים את הסדר שלהם?". המשתתפים מסדרים את הערימה מחדש. שתי הכרטיסיות הראשונות נותרות באותו מקום. החל במקום השלישי מתחילה אנדרלמוסיה. המשפחה והחברים נזרקים קדימה, תפקידי מפתח לאורך השנים נדחקים מטה. זה שיעור מטלטל. נסו בעצמכם.

 

עכשיו היא מבקשת מכמה מהמשתתפים לספר על הציפיות שהיו להם מהתפקיד הנוכחי שלהם. היא רושמת על הלוח. עכשיו היא שואלת אותם מה הדברים שהכי שוחקים אותם בעבודה. ליד "רצון להשפיע על העולם" מופיע "ההבנה שאני לא יכול להשפיע על שום דבר", לצד "אוטונומיה מלאה בתפקיד" נכתב "שמתערבים לי ללא הרף בהחלטות". בסמוך ל"לעזור לאנשים לממש את הפוטנציאל שלהם" נכתב "אנשים שלא יודעים מה הם רוצים". "בכל העולם, בכל סוגי התפקידים, הדברים שגורמים לשחיקה הם תמיד הצד השני של המטרות והציפיות שהיו שם לפני כן", היא מסבירה.

 

אני שואל אותה איך כל זה עוזר מול ידה הארוכה של השחיקה. "אני מאמינה שאנשים לא מוצאים קריירה במקרה", היא אומרת. "כשאתה מגרד את פני השטח, אתה מגלה שיש סיבה טובה לכל החלטה. עמוק בפנים אנחנו יודעים בשביל מה באנו לכאן, אבל מפעם לפעם החיים סוחפים אותנו רחוק מדי. קצת אחרי מתחילה השחיקה. לפעמים כל מה שדרוש זה להיזכר".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x