שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
19.5.11

"שוק האמנות נשלט על ידי ספקולנטים"

נעמי גבעון, הגלריסטית המיתולוגית של ישראל, פותחת בקרוב מוזיאון בביתה ועוצרת להתבונן על עסקי האמנות המקומיים. בראיון למוסף כלכליסט היא מסבירה שאמנות היא כורח, לא בהכרח השקעה משתלמת. שהמחירים מנופחים והשוק מוצף בספקולנטים וקונים היסטריים. ושבכל זאת, רק המוות יוציא אותה מהגלריה

דנה גילרמן 10:5919.05.11

נהוג לחשוב שמצבו של שדה האמנות העכשווי בישראל מעולם לא היה טוב יותר. עשרות חללי תצוגה נפתחו בעשור האחרון, המוזיאונים פורחים גם מחוץ לאזור המרכז, אמנים הם כבר כוכבים שמעטרים שערי מגזינים, בנקים רוכשים יצירות כחלק מהמירוץ אחר התהילה, יריד האמנות "צבע טרי" פורח משנה לשנה, גלריות מדווחות על הצטרפות קונים חדשים לשוק, רואי חשבון ועורכי דין מעטרים את קירות הפירמה באמנות עכשווית ובעלי ממון מתגאים באוספיהם מעל דפי העיתון.

 

נעמי גבעון (62) היא אחת מדמויות המפתח בפריחה הזו. כבעלת גלריה גבעון הוותיקה, מוסד נערץ שפועל ברחוב גורדון בתל אביב, היא נמצאת בקודקוד של שוק האמנות המקומי. ודווקא היא טוענת: מצבנו לא מזהיר. "כשאבי שמואל גבעון ואני הקמנו את הגלריה ב־1974 מצבו של שוק האמנות הישראלי היה טוב יותר ממצבו היום", היא אומרת בראיון נדיר ל"מוסף כלכליסט". "אז האינטלקטואלים שהיו בעלי מקצועות חופשיים, פרופסורים ממכון ויצמן או מהאוניברסיטה, היו אלה שקנו אמנות והיה להם כסף. אז אפשר היה לקנות אמנות ממשכורת באוניברסיטה. הקהל היה קהל נהדר. הוא גם הבין באמנות וגם קנה באופן לא ספקולטיבי. כשיותר מאוחר החל להתפתח שוק ספקולטיבי של קבלנים בוני ביצורים בסיני ויהלומנים, החלטנו, אבי ואני, שנעשה כל מה שאפשר כדי לא למכור להם. פחדנו. לא רצינו שהעבודות יחזרו לשוק. ברחנו מקהל של ספקולנטים, וזה בעצם היה הכוח העיקרי של הגלריה. יכולנו לרכז סביבנו אנשים שקנו מתוך נאמנות לאמנות, וידענו שטובים הסיכויים שהעבודות האלה לא יחזרו לשוק. וכך באמת היה".

 

איך נראים הקונים הישראלים היום?

"בעשור האחרון יש אמנם יותר קונים ישראלים, אך הם כל הזמן מנסים להתמקח ולקבל הנחה. אני חושבת שיריד צבע טרי יצר גם הוא את התחושה הבעייתית שאפשר לקנות אמנות מבטיחה ובזול. בשנות השבעים אמרו על אבא שלי שהוא מקלקל את כל השוק כי הוא היה הולך לגלריה כקונה והיה אומר שתמורת יצירה יוצאת דופן הוא מוכן לשלם 10% יותר. לאספנים אני מייעצת להגיד את זה גם היום. זה מה שייתן את השווי לקנייה שלהם. הקונים לא מבינים שמחירי אמנות ישראלית נמוכים מאוד בהתחשב בטיב ולעומת מה שקונים בחו"ל באותה איכות. לפני כשנה וחצי נכנס לגלריה קונה משיקגו וקנה תערוכה קבוצתית שלמה ב־150 אלף דולר. הוא אמר לי שציור אחד טוב בניו יורק עולה יותר".

 

נעמי גבעון במחסן הגלריה בת"א. "הוריי הבינו שאני משלמת מחיר גבוה. הבן שלי יודע שאני משלמת מחיר גבוה, ועכשיו הוא משלם אותו" נעמי גבעון במחסן הגלריה בת"א. "הוריי הבינו שאני משלמת מחיר גבוה. הבן שלי יודע שאני משלמת מחיר גבוה, ועכשיו הוא משלם אותו" צילום: אוראל כהן

ומיהם בעצם הקונים הישראלים?

"יש בעלי מקצועות חופשיים שממשיכים לקנות, בעיקר בתשלומים, אך מרבית הקונים הם בעלי הממון. יש רק שני אספנים בסדר גודל של פעם: יגאל אהובי ועמוס שוקן, והפעיל ממש זה אהובי. הוא מוציא מיליוני דולרים ואי אפשר להשוות אותו לאף אספן אחר בארץ. אבל יש לציין שעיקר האוסף שלו הוא אמנות בינלאומית ולדעתי יש בזה מסר לא נכון, שאמנות בינלאומית היא זו שראויה להשקעה ואמנות ישראלית היא גאוות יחידה".

 

בתי המכירות פוגעים בענף

 

אני פוגשת את נעמי גבעון שבועיים לפני פתיחת הביאנלה לאמנות בוונציה, שם תייצג את ישראל סיגלית לנדאו. לנדאו היא אמנית ותיקה, אבל היא טרייה יחסית בשורותיה המיתולוגיות של גבעון, שייצגה לאורך השנים בין השאר את אביבה אורי, לאה ניקל, רפי לביא, משה גרשוני, משה קופפרמן ומיכה אולמן. גם כשגלריות אחרות בנות דורה קצת נרדמו על המשמר, וחלקן אף נהפכו ללא רלבנטיות, גבעון השכילה לחדש ולהתחדש, לצעוד עם השינויים בענף ולצרף אמנים ישראלים צעירים ומבטיחים כגון ארז ישראלי, גיל מרקו שני ומאיה אטון. לנדאו היא הבולטת שבהם.

 

מהמקום שבו היא ממוקמת, נקודת מפגש בין מוכרים לקונים, בין אמנים לאלה שחולמים להתעשר בזכותם, לגבעון יש הרבה מאוד מה לומר על הסצינה העכשווית. בסדרת התבטאויות נדירות בחריפותן היא מספקת הצצה חד־פעמית לשוק האמנות הישראלי, ומותחת ביקורת לא רק על האספנים והקונים, אלא גם על עמיתיה, המוזיאונים, הגלריות, בתי המכירות והאמנים.

 

גבעון טוענת שבתי המכירות משחקים תפקיד מרכזי בפגיעה בענף, הן מבחינה איכות האמנות שנוצרת בארץ והן מבחינה כלכלית, כאילו לא היה קשה ממילא לשרוד בשוק האמנות עוד לפני כניסתם. "רוב רובו של השוק, ואני מעריכה שגם רוב הכסף, נמצאים היום בשוק המשני - בבתי המכירות ואצל הסוחרים", היא אומרת. "ומשום שהיום בעלי הדעה הם לא בעלי המאה, זה נהיה שוק של ספקולנטים. לכן הרבה יותר קשה היום לקדם אמן, כי האמן מתקדם על ידי דעה ואידאה, והדעה והאידאה לא נמצאות במקום של הכסף".

 

לטענתה, גם המוזיאונים, שתפקידם לברור ולהדגיש איכות, נהפכו ברובם לחלק מעולם שמקדם אינטרסים חברתיים וכלכליים של אלה שתורמים לו. כבר דובר רבות על כך שהאספנים בעלי הממון קובעים לעתים קרובות מה יוצג במוזיאון - ובכך לא רק קובעים טעם, אלא גם מקדמים את עסקיהם. במוזיאון תל אביב, לדוגמה, האספנים יוסף חכמי, שהיה בעלי הפניקס, ודורון סבג, בעלי ORS, היו בין חברי הוועדות שקבעו מה יוצג במוזיאון ואילו עבודות הוא יקנה, וכן הציגו בו את אוספיהם. גם דוד עזריאלי, שתרם כסף לארכיון הארכיטקטורה באגף החדש של המוזיאון (שעתיד להיפתח באוקטובר), הציג בו בשנה שעברה עבודות מהאוסף שלו. לאון קונסטנטינר, שמממן את פרס קונסטנטינר לצילום, יושב בוועדה שמחליטה אילו עבודות צילום יקנה המוזיאון, ובעצם הוא האדם הקובע בנושא.

 

מחירי השיא שיבשו את השוק

 

אחת הדוגמאות לקשר בעייתי שכזה, לדברי גבעון, היא התערוכה מאוסף גבי ועמי בראון שהוצגה לפני כשנה וחצי במוזיאון לאמנות בעין חרוד. את התערוכה, שלוותה בספר מרשים, אצרה מנהלת המוזיאון המוערכת גליה בר אור. היא זכתה להד תקשורתי רב ולעשרות אלפי מבקרים שנהרו צפונה. ההנחה היתה שתמורת חשיפה שכזו זכתה בר אור להבטחה מהאספן (שהיה כבר אז חולה מאוד), שלפיה חלק מהאוסף ייתרם למוזיאון בעין חרוד לאחר מותו. אך בסמוך לנעילת התערוכה החלו להופיע פריטים מהאוסף במכירה של בית המכירות הפומביות תירוש. בפברואר השנה נערכה בתירוש מכירה נוספת, שבה כבר הוצעו למכירה 117 עבודות. גבעון מאמינה שהמוזיאון קידם בפועל את מכירת האוסף וגליה בר אור שיתפה איתו פעולה, גם אם לא ביודעין. "עין חרוד נחשב עד לא מזמן למוזיאון עם אג'נדה חשובה שקשורה בארץ־ישראליות ובהצגת אמנים שנשכחו שלא בצדק, כגון חיים קיווה, אבשלום עוקשי, מירון סימה ואחרים", היא אומרת. "ודווקא המוזיאון הזה בחר לקדם אוסף פרטי. מדובר באוסף אקלקטי למדי ולא היתה שום הצדקה לקיים את התערוכה הזו מלבד תרומה אפשרית למוזיאון. בדיעבד, הספר והתערוכה נראים כמו קטלוג ותצוגה מוקדמת של מכירה פומבית. כאילו הובילו את האוסף הזה למכירה כבר אז, בעודו מוצג במוזיאון".

 

שמואל גבעון. "לא היה יכול לשאת שותפות של מי שאינו משפחה" שמואל גבעון. "לא היה יכול לשאת שותפות של מי שאינו משפחה" צילום: גדי דגון

 

גבעון מציינת מקרה נוסף, גם אם הרבה פחות מובהק, במוזיאון תל אביב, שם הוצג האוסף של דורון סבג שרובו נמכר אחר כך. "אבל במקרה הזה זה לא היה כל כך גלוי ולא ברורה היתה הכוונה שזה עומד להימכר או שחלקים מזה יימכרו", היא מסייגת.

ומה בעצם כל כך נורא בזה? בשני המקרים הקהל נחשף ליצירות אמנות טובות.

 

"מה שמדאיג אותי זה המסר. אנחנו עוסקים בקידום אמנות לאורך זמן ואנחנו לא עושים זאת כדי שהיא תיהפך לנכס שעובר מיד ליד. כמו שאנחנו צריכים לעמוד בציפיות של האספן, כך האספן צריך לעמוד בציפיות של האמן, של הגלריה, של המוזיאון ושל השוק כולו. כשהגלריה שלנו מכרה עבודות לעמי בראון לא פיללנו ולא חלמנו שהאוסף שלו יישפך לשוק כמעט בבת אחת. זה מרעיל את עולם האמנות, פוגע באמנים שפתאום השוק מוצף בעבודות שלהם ולא נותן תקווה לאמנים צעירים. היתה הבטחה מסוימת גם באוסף הזה וגם באוסף הפניקס, שהקים בזמנו חכמי, שהאוספים האלה יישמרו ולימים יהיו שייכים לציבור כולו. אם על ידי זה שהם ייתרמו למוזיאונים, אם על ידי זה שהאספנים עצמם יקימו מוזיאונים, כפי ששני האספנים האלה הבטיחו לנו. על סמך זה הם גם קיבלו הנחות משמעותיות. גם פה אני רוצה לסייג ולומר שבניגוד להתנהלות של בראון, אוסף הפניקס נמכר בשקט יחסי, לאורך שנים ובשיקול דעת - ולכן גם לא פגע כל כך בשוק".

לנדאו. "הייתי זקוקה לאנרגיות שלה" לנדאו. "הייתי זקוקה לאנרגיות שלה" צילום: יותם פרום

 

העבודות מאוסף בראון נמכרו במכירה בתירוש במחירי שיא. ציור אורי ריזמן למשל, "אשה־הר", נמכר במחיר שיא לאמן של 138 אלף דולר. ציור של אברהם נתון, "אשה בחלון", נמכר ב־46 אלף דולר, גרשוני ב־57,500 דולר, רפי לביא ב־43,700 ו"נבאטיה" של מרדכי ארדון במחיר הגבוה ביותר במכירה, 241,500 דולר. זו הבעת אמון באמנות הישראלית.

"אלה מחירים לא ריאליים שמשבשים את השוק. החברה הישראלית מעדיפה לקנות בתנאים תחרותיים ובשוק פתוח. האדרנלין והתחרותיות עובדים שם ולא ההיגיון. אנשים חושבים שהם יקנו מציאות, מה שלא קורה. בסוף הם משלמים יותר. השוק בריא כל עוד מדובר בקונה שמפעיל שיקול דעת ולא קונה היסטרי, שמשלם מחיר אבסורדי".

 

בתגובה לטענות על תערוכת בראון אמרה גליה בר אור: "כל אחד ועמדתו. אני חושבת שזו היתה מתנה גדולה לקהל הישראלי". גבי בראון סירבה להגיב.

 

בתירוש שילמו כפול על גרשוני

 

לפי גבעון, לא רק האספנים הגדולים מבעירים את השוק. "יש גם כל מיני סוחרים בשוק המשני שיש להם אינטרסים להעלות אמנים מסוימים. השוק של מאיר פיצ'חדזה, למשל, עלה מאוד אחרי מותו, והמחירים בשוק של אורי ריזמן כבר עברו את ה־100 אלף דולר. לא ברור מי משחק שם, מי קונה את היצירות. יכול להיות שהמוכר הוא הקונה והקונה הוא גם המוכר. זהו שוק ספקולטיבי שאין בו שום היגיון, אבל הוא משבש את העבודה שלנו".

 

איך זה משבש את העבודה שלך? איך למשל המכירה ההיא בתירוש פגעה בך?

"זה יצר היצע גדול מדי של עבודות של חלק מהאמנים שאני עובדת איתם, וזו בעיה כי השוק בנוי על היצע וביקוש. לדוגמה עבודת הנייר של גרשוני, שנמכרה ב־57 אלף דולר. עבודה כזו נמכרת אצלנו בערך בחצי המחיר, זו לא עבודה נדירה של גרשוני. ומה כאן העניין? השוק היומיומי של גרשוני נמצא אצלי. אני יודעת בכמה מכרתי לאדם האחרון שקנה, ואני לא יכולה לאמץ את המחיר שהושג בתירוש כמחיר תקדימי. כך נוצר פער שפוגע גם באמן, גם בשוק שלו וגם בהתנהלות שלנו כגלריה שמייצגת אותו".

מאיר פיצ'חדזה. "השוק שלו עלה מאוד אחרי מותו" מאיר פיצ'חדזה. "השוק שלו עלה מאוד אחרי מותו" צילום: שאול גולן

 

גם את הכפלת את המחירים שלו תוך כמה שנים.

"אנחנו העלינו בצורה עקבית, 10% או 15% בשנה, בהתאם להיצע ולביקוש ובאופן מבוקר. לא עשינו קפיצות נחשוניות. בארץ כל זה אפשרי כי אין פה שום פיקוח. בצרפת, למשל, מי שמנהל את המכירות הפומביות צריך לקבל רישיון. הסיפור עם בראון גם העלה אצלי מחדש את הרעיון לקדם חוק שקיים באירופה ובכמה מדינות בארצות הברית, שמאפשר לאמנים לקבל שיעור מסוים מהמחיר שישיגו העבודות שלהם במכירות פומביות. כך גם האמן יזכה ליהנות מההשקעה".

 

אמנות יותר דומה לנדל"ן

 

לצד הספקולנטים, שוק האמנות הוצף בשנים האחרונות במילה השקעה. אבל גבעון ממאנת להשתמש בה. "השקעה באמנות צריכה להיות לאורך זמן, אי אפשר למדוד את הרווחיות בתוך חמש או עשר שנים. זו לא פתיחה של מסעדה", היא אומרת. "קודם כל אנחנו לא מבטיחים שאמנות בארץ היא השקעה טובה, אנחנו אומרים שאנחנו מאמינים שהתוצאה הנלווית של אמנות יכולה להיות השקעה, אבל אנחנו לא מאמינים בקנייה של אמנות לשם השקעה".

 

גבעון בגלריה. "אמנים כמו גרשוני, תומרקין ואורי היו מאוד תובעניים, והתובענות הזו לא השאירה מקום לחיים מסודרים" גבעון בגלריה. "אמנים כמו גרשוני, תומרקין ואורי היו מאוד תובעניים, והתובענות הזו לא השאירה מקום לחיים מסודרים" צילום: אוראל כהן

 

אבל אמנות נחשבת היום לאפיק השקעה מוצלח.

"זה מאוד דומה לנדל"ן. האמנות יותר דומה לנכסי דלא ניידי מאשר למניה, והיא אף ניידת יותר. יש אוספים, למשל של סמי עופר, שמאוחסנים במקומות שונים בעולם, כגון בסינגפור. אמנות יכולה להירכש במקום אחד ולהישמר במקום אחר. זה נכס יציב, העליות שלו הן עקביות. הסיכוי של אמנות לרדת הוא קלוש, השאלה היא רק בכמה זה יעלה".

 

את יכולה לתת דוגמה להשקעה טובה?

"מחיריו של גרשוני הכפילו את עצמם בשמונה שנים. ציור שמן שלו, מטר על מטר, שעלה 15 אלף דולר ב־2004 עולה היום 30 אלף. צילום של סיגלית לנדאו שעלה לפני שש שנים כ־3,000 יורו שווה היום 12 אלף. ציור גדול של גיל מרקו שני שעלה ב־2005 כעשרת אלפים דולר עולה היום בין 20 ל־ 25אלף. אבל בבחירת אמנים אלה לא השיקולים שלי, אלא האמונה שעם הזמן הם ייהפכו לאבני דרך באמנות".

 

 

ומה הקריטריונים להיהפך לאבן דרך אמנותית?

"האמנות הישראלית מצד אחד מאוד פיזית ומצד שני רגשית ורוחנית. החיבור הזה בין החומר והרוח נמצא בעבודות של אביבה אורי, מיכה אולמן, גרשוני וקופפרמן. זו גם הסיבה שסיגלית לנדאו הצטרפה לגלריה לפני כשנה. אבי ואני ראינו את תערוכת הגמר שלה ביום שבו היא סיימה את בצלאל ב־1995. עמדנו שם משתאים מכוח הביטוי שלה. הופתענו מהאי־חשש שלה לעסוק במקומיות. בניגוד למרבית האמנים העכשוויים, היא אף פעם לא ניסתה להראות פנים בינלאומיות. היא זו שדווקא הוציאה אוניברסליות ממקומיות, מערכים מקומיים, ממתחים מקומיים, ממוקדי הבעייתיות המקומית. היא בעצם אולי היחידה שיכולה לגעת במקום המסוכן של האמנות הישראלית. מקום שאתה יכול, כאמן, להיכוות בו".

 

מותו של לביא, מחלת גרשוני

 

כל אמן צעיר היה שמח אם גבעון היתה משתאה לנוכח תערוכה שלו. המשמעות של השתייכות לגלריה מסוימת היא שהגלריה מציגה את האמן, מפתחת בעבורו קשרים, מוכרת את עבודותיו, ובתמורה מקבלת לרוב 50% מהמכירות. בדרך כלל אמנים שואפים להצטרף לגלריה, שמבטיחה להם ליווי וייצוג, תחושת משפחתיות וקידום מעמדם בעולם האמנות.

 

במקרה של לנדאו, שהצטרפה לגלריה רק לאחרונה, נדמה שדווקא גבעון היתה זקוקה לה יותר משהיא היתה זקוקה לגבעון. "גלריה ניזונה מהאמנים שלה גם כלכלית וגם רוחנית", מסבירה גבעון. "אחרי מותו של רפי לביא והחסר שנוצר בעקבותיו, ובעקבות מחלת הפרקינסון של משה גרשוני, נוצר מקום לחשוב על הצטרפותו של אמן חדש לגלריה. אני הייתי זקוקה לאנרגיה של סיגלית, סוג האנרגיה שמחבר אותי לאמנים כמו אביבה אורי ויצחק דנציגר, סוג האנרגיה שעולם האמנות פה סובל מחסרונו כבר שנים - אמנים שהם נותני איכות חיים. אגב, כשעקבתי אחריה כל השנים לא הרגשתי שיש לי מספיק יכולת לטפל בה, עד שנוצרה אצלי הבשלות. במובן הזה היא גם מטפלת בי, זה משהו הדדי. מאחר שאצל סיגלית אנחנו לא הגלריה־האם - הגלריה־האם שלה היא קמאל מנור בפריז - אלא הגלריה שמייצגת אותה בארץ, זה יותר אפשרי לעבוד איתה. אין גלריה אחת שיכולה להקיף אותה".

 

יגאל אהובי. "הוא האספן הכי פעיל היום. מוציא מיליוני דולרים, אי אפשר להשוות אותו לאף אספן אחר בארץ" יגאל אהובי. "הוא האספן הכי פעיל היום. מוציא מיליוני דולרים, אי אפשר להשוות אותו לאף אספן אחר בארץ"

 

לקראת התערוכה בוונציה חברו הגלריות גבעון וקמאל־מנור לעבודה משותפת במישור התקציבי. עלות התערוכה שם עומדת על כ־6 מיליון שקל. 2 מיליון הגיעו ממשרדי התרבות והחוץ. לשליש נוסף, לדברי גבעון, אחראית הגלריה בפריז (כולל מימון הקטלוג והעמדת התערוכה). בארץ ניסו לנדאו גבעון לגייס אספנים למימון, אבל הניסיון נכשל. גבעון הקצתה יותר מ־100 אלף דולר, ואת היתר ניסתה לגייס לנדאו עצמה באמצעות מכירה מיוחדת בביתו של היחצן והאספן רני רהב.

 

המחיר ששילמתי כל החיים

 

את האהבה לאמנות ינקה גבעון מהבית. אביה, שמואל גבעון, ממקימי קיבוץ כפר רופין, מונה ב־1948 למנהל המחלקה לנכסי נפקדים באפוטרופוס הכללי. "במסגרת תפקידו הוא קיבל בית ביפו שהיה שייך לנפקד, והוא ואמא שלי, תמרה, חיו ביפו והתחילו לראות תערוכות". עם הזמן נהפך גבעון לאספן ולסוחר, ובשנות השישים כבר ניהל עם שותפים גלריה מסחרית במלון שרתון. נעמי הצעירה הסתובבה איתו בתערוכות והכירה אמנים.

 

ללמוד בחרה דווקא משפטים, באוניברסיטה העברית. "נשארו לי חובות בשיעורי התעמלות ובמשפט רומי כדי לסיים את התואר", היא מספרת, "אבל זה מאוד עזר לי בחיים וגם בניהול הגלריה. למדתי דיני חוזים אצל מישאל חשין וזה אִפשר לי לנהל יחסים עם האמנים בלי צורך לחתום על חוזים". כשסיימה את הלימודים וחזרה לתל אביב החליטו האב והבת להקים את הגלריה ברחוב גורדון. הסצינה היתה אז קטנה למדי, והגלריות הבולטות היו גורדון, נלי אמן וג'ולי מ., שפעילות עד היום, וכן גלריה יודפת, אחד העם 90 וגלריה רוס.

 

ב־1979, לאחר חילוקי דעות עם אביה, פרשה מהניהול המשותף והקימה את גלריה "נעמי גבעון אמנות בת זמננו" ברחוב נתן החכם, קרוב מאוד לגלריה המשפחתית. גבעון לקחה איתה אז חלק מהאמנים, ובהם אביבה אורי ומשה גרשוני. "לא הסכמנו על התכנים", היא מנסה היום להסביר את פשר הפילוג. "הנטייה שלי היתה לאמנות קונספטואלית, ולאבי היתה נטייה לאמנות ייצוגית יותר, מסחרית". כשאביה שאל אותה כיצד היא מתכוונת לממן את הגלריה, הלכה לליאון רקנאטי - שמשפחתו היתה אז הבעלים של בנק דיסקונט, מוסד שעדיין מחזיק באוסף מרשים ביותר של אמנות ישראלית לדורותיה - וביקשה סיוע. "הוא אמר לי שכמה שיחסר לי בכל חודש הוא ישלים בקניית אמנות", היא מספרת. "חזרתי לאבא שלי וסיפרתי לו שמצאתי מממן. 'אם ככה', ענה לי אבי, 'אני יכול להציע אותה הצעה'. הוא לא יכול היה לשאת את הרעיון שמישהו שאינו שייך למשפחה ישתתף איתי בגלריה, והוא זה שעזר בסופו של דבר במימון הגלריה, עד סגירתה. אגב, אבי צדק. באמת לא הצלחתי לשרוד כלכלית, וב־1986 סגרתי את הגלריה ונדדתי עם כל האמנים בחזרה לאורווה.

 

"אבי תמיד דאג לי מבחינה כלכלית", היא מוסיפה. "אני זוכרת שהוא אמר שאם זה היה תלוי בי הייתי נותנת את כל כספי לרווחת האמנים. זו גם הסיבה שלפני שהוא נפטר, בשנת 2000, הוא דאג שאחותי, נורית וולף, שעבדה עד אז כעורכת דין, תצטרף לגלריה ותהיה אחראית על האדמיניסטרציה. היתה אצלנו תפיסה קיבוצית שלכל אחד יש תפקיד".

 

גבעון אולי לא הצטייינה בניהול כלכלי, ובכל זאת גלריה גבעון לא רק שרדה אלא אף שגשגה, בזמן שעוד ועוד גלריות אחרות נסגרו. משהו שם כן עובד, גם אם עדיין לא מדובר בעסק משתלם. "צריך הכנסות ממכירות של לפחות 100 אלף שקל בחודש כדי להחזיק בארץ גלריה, ופי שלושה אם רוצים גם להרוויח", היא אומרת. "אין כמעט מתח רווחים. גלריה היום יכולה להרוויח, במקרה הטוב, 10%-15% ממחיר המכירה, ויש היום גם הרבה מתווכים שמביאים לקוחות ולוקחים 10%, כך שזה אפילו פחות".

 

אז למה לפתוח עסק כזה?

"זה לא עסק. זה יהיה עסק כשהחברה תרומם את האמנות והמדינה תפנה אליה משאבים. בשנות השמונים והתשעים, למשל, היו תקופות שהיינו מקבלים תמריצים מהמדינה על כל דולר שהיינו מביאים לארץ".

 

ובכל זאת, יש רווחים. בימים אלה גבעון מחלקת את זמנה בין הגלריה, המחסן שבו נמצאים אוספי הגלריה ברחוב קפלן בתל אביב והבית שהיא בונה בנווה צדק. זהו מבנה מרשים בן שלוש קומות - העליונה למגורים, ואילו שתי הקומות הראשונות, ששטחן כ־400 מ"ר, יהיו חלל תצוגה. כשייפתח באוקטובר, הוא לא יהיה שלוחה של הגלריה אלא מעין מוזיאון פרטי שיציג את אוספי המשפחה ופרויקטים מיוחדים, "שיפעלו בתווך בין מה שגלריה לא יכולה לעשות לבין מה שמוזיאון היה צריך לעשות ולא עושה", כהגדרתה.

 

כשאני שואלת אם זה הסימן וזה הזמן שבו היא תפרוש מהעבודה בגלריה, היא נעלבת. "לא. זה לא משהו שאפשר להפסיק אותו", היא אומרת. "זה משהו ששאב אותי, לא החלטתי על כך מראש. אמנות נוצרה אז מתוך כורח, אי אפשר היה שלא לעשות אותה, וכך גם הטיפול בה. אני חושבת שהאישיות של האמן הפלסטי השתנתה. אז אמנים כמו גרשוני, יגאל תומרקין, אביבה אורי, היו מאוד תובעניים, והתובענות הזו לא השאירה מקום לחיי יומיום מסודרים. אילו הייתי יודעת שזה יהיה כך, אולי לא הייתי עושה את זה. אז ויתרתי על נישואים, כמעט שהייתי על סף ויתור על ילדים, אם לא הייתי תופסת את עצמי ברגע האחרון".

 

ומה קרה?

"כמו ברק של מציאות זה תפס אותי. בגיל 50 נכנסתי להיריון וילדתי את בן, שהיום הוא בן 11. אם אני מצטערת על משהו, זה שאין לי עוד עשרה כאלה".

 

אביך הצטער על כך שגרר אותך לעולם הזה?

"אני חושבת שהוריי הבינו שאני משלמת מחיר גבוה. גם הבן שלי היום יודע שאני משלמת מחיר גבוה, ועכשיו הוא צריך לשלם את זה".

 

והוא גם זה שימשיך את העסק המשפחתי?

"הוא כבר הודיע שלא".

 

אז יהיה סוף לגלריה גבעון?

"כל עוד נורית ואני בחיים זה יימשך".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x